י

ועוד אפשר לומר דל"ד נד"ז להנדון דהרשב"א וריב"ש שחששו עי"ז לשקר לגמרי דהכא הכרת הנטבע הוי מלדעל"ג שיובא לקבר וגם מסתמא הי' בפני המון רב א"כ אין לחוש לשקר בזה שיאמרו על איש אחר שהוא ר' יעקב בעל הכפר. וזה עדיף מכל המלדעל"ג שבש"ס. והוי קרוב לנדון דתשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ד דאמר שממ"נ טעה כו'. משום דהתם לא שייך לחוש לשקר לגמרי כיון שזה ידוע שנתגרשה וה"נ א"א לומר שהענין שקר לגמרי שהרי עכ"פ ידוע ומפורסם שר' יעקב נטבע והעלוהו וקברו מוכיח עליו. וא"כ איך יאמר ר' שמאי המוליכו לקבור על אחר שהוא ר' יעקב והלא יוכחש מהח"ק שמסתמא מכירים אותו וכן בפני האדון וגוים שהיו כשהעלהו. א"כ א"א כאן לחוש לשקר. ול"ד לנדון דהרשב"א שעשיית השטר אינו מלדעל"ג וכן החליצה וע"כ חששו לשקר וכו'. אבל הכא י"ל שאין לחוש לזה כלל. הג"ה. ומצינו שסמכו על דמירתת דילמא מכחיש ליה אף באיסור א"א דתנן פ"ג דקדושין משנה ז' (דף ס"ג ב') קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואע"ג דיש לחוש דילמא יצרו תוקפו עכ"ז נאמן אף לכנוס משום דלא חציף כו' ומירתת דילמא יכחישנו האב וכש"כ הכא דאין אדם חוטא ולא לו וגם מירתת שיכחישוהו כל העולם דודאי אין לחוש לשקר בהטב"ע עכ"ה. וכיון דל"ח לשקר רק לטעות וא"כ ה"ל כנדון דשו"ת הרא"ש הנ"ל דתלינן הטעות בהסימנים וכמש"ל אות ג'. ונשאר ההיתר ע"י הטב"ע. ומ"מ אין זה מוכרח דהכא נולד החשש לחוש לשקר משום השגיאה שנמצא בדבריהם בהסימנים דמחזקינן ששיקרו בהן. וע"ז ליכא הוכחה ממלדעל"ג הנ"ל. דהא העידו על הסי' אח"כ. וכיון בהסי' מחזקי' ששיקרו י"ל שאין סומכין על עדותן אף בהטב"ע אף דעדיף משאר מלדעל"ג וכעין מ"ש בהריב"ש סי' קנ"ה כההיא דקדשו ב"ד את החודש כו' מ"מ התם ג"כ אין נאמן רק ע"א כשר ולא שקרן עי' ר"ה (ד' כ"ב ע"ב). מיהו י"ל נד"ז עדיף גם מקידוש החודש רק ה"ל כמ"ש הפר"ח בי"ד רסי' צ"ח בטעם דסמכי' בדאורייתא אטעימת גמל"ת כיון שמיד שטועמין אותו מתברר אם משקר או לא. והפר"ת רסי' צ"ב כתב ג"כ דמה"ט א"צ להרמב"ם מסל"ת כלל. ובגיטין (דף י"ט ע"ב) מקרי להו לשני כותים כו' וכ"ה בש"ע ח"מ סי' ס"ח ס"ב. ובאה"ע סי' ק"ל סי"ו קוראים בפניהם כו' ועב"י שם דלא הוי עד מפי עד דמלדעל"ג הוא כמ"ש חי' הרמב"ן והר"ן. והרי באמת אנו קיי"ל כהריב"ש דבמלדעל"ג ג"כ בעינן עדות גמור מן התורה ולא כתשב"ץ כדפסק רמ"א בח"מ סי' למ"ד אעכצ"ל כדתירץ הריב"ש ססי' קנ"ה לפי שזה דבר שלא ישקרו בו כו' ובכה"ג א"צ עדות גמור מדאורייתא ע"ש. ונד"ז עדיף מכל הנ"ל. לכן אף את"ל שנתפסו שקרנים בהסימנים יש להאמינם על הטב"ע דה"ל כמו שהאמין רב פפא לשני כותי' מסל"ת. בשגם שמ"מ לא ברירא מילתא כלל ששיקרו ח"ו רק שאנו דנין כן. וגם יש עוד מקום לומר דלא דמי כ"כ לנדון דהרשב"א והריב"ש שהוכחשו בהזמן שהוא מהחקירות ושט"ח המוקדמים פסולים שעי"ז יוכלו לטרוף שלא כדין נמצא שיקרו בדבר שנפ"מ מזה ולפיכך נפסלו. משא"כ הכא דאם אמרו אמת בהטב"ע תו א"צ להסימנים ואף אם העידו עליהן מאומד לא נפסלו לעדות כיון שאינו מעלה ומוריד כלל. והגם שהוכחנו לעיל (אות ב') מסוגיא דשבועות דגם ע"י שקר בבדיקות נפסלו לעדות ואף שהבדיקות אינו מעלה ומוריד בגוף העדות. וא"כ צ"ל דכל שאומר שקר במזיד בעדותו נפסל לעדות. והא דקיי"ל דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה לעדות זו וגם לעדות אחרת צ"ל משום דתלינן דטעו ולא דייקי כ"כ ע"ז. והתם בשבועות הוא מהבדיקות הגדולות דל"ל ע"ז לא דייקי ועי' בחי' הר"ן פ' היו בודקין. מיהו אפשר נ"ד הסימנים באיזה שורה היו השיניים השבורים ה"ל כבדיקות דלא דייקי כיון דהוכר היטב בטב"ע להרבה אנשים במעמד אחד אשר ברור כשמש דהוא הוא ושנמצא במקום שנטבע מיד וכו'. א"כ הסימנים ה"ל כיהודה ועוד לקרא ולא דייקי בהו כ"כ. ואע"ג דודאי בעלמא הסימנים הן הן גוף העדות ממש וחמירי מבדיקות וחקירות היינו היכא שאנו צריכים להכירו ע"י סי'. משא"כ בנד"ז שהוכר בטב"ע ברור לכל רואיו כאילו היה חי כו' א"כ הסי' לא מעלין ולא מורידין. (ואע"ג דלדינא י"א דבכה"ג בעינן סי' להטב"ע מ"מ כשיש הרבה שהכירוהו לכ"ע א"צ). וה"ל כעין הא דאמרי' פחז"ה בין חטי לשערי לא דייקי אינשי והרי בא' אומר שחייב לו כור חטין וא' אומר כור שעורין ודאי אין מצטרפין כמו ביין ושמן. אעכצ"ל משום דהתם אין נפ"מ בהחזקה אם אכלה חטין או שעורין וכמ"ש בחי' הר"ן פז"ב משא"כ כשמעידין שחייב לו חטין או שעורין. וה"נ י"ל דכיון שהוכר בטוב תו אין נפ"מ כלל בהסי' וע"כ לא דייקי בהו בין שורה תחתונה לעליונה. ולא נפסלו כלל לעדות אפי' לפ"ד הרשב"א והריב"ש ול"ד כלל למוקדם (ואף שבהריב"ש סי' שפ"ב כ' לפסול השטר חליצה אף שלא נפסלו העדים כמש"ש אלא ודאי מוקדם פסול לגמרי אפילו היכא דליכא למפסלינהו לעדים כו'. מ"מ אם לא נפסלו ודאי מהני מה שחזרו והעידו ולא שייך לומר אם עדותן הראשונה לא מהני מצד השגיאה לא מהני מה שיחזרו ויעידו ע' בש"ך סס"י נ"א גבי עדות שבטלה מקצתה כו' דלא מהני מה שיחזרו ויעידו. דבעדות אשה לא שייך זה כמו דלא שייך דין נמצא אחד קרוב או פסול שמשם מקור דין עדות שבטלה מקצתה כו'). ועוד דאע"פ שיש לדון ולחלק מ"מ במלדעל"ג כנד"ז יש להקל טפי כהנ"ל. נמצא אפילו לפ"ד הרשב"א שבש"ע ח"מ סי' מ"ג ס"ט ולהריב"ש סי' שפ"ב יש לצדד להקל. ולתשו' הר"ן סי' מ"ז וסי' ע"ז ודאי יש להקל בנדון זה. ובתשו' ב"א סי' כ"ד העיר להקל אנדון קרוב לנד"ז מתשו' הר"ן סי' ל"ג דכל שיש עדות מספיק שהוא הוא אלא שיצא ריעותא מסי' אחר שנראה שאינו הוא ואותו סי' עשוי להשתנות אין מטילין ספק באותו עדות. ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דסנהדרין (ל"ב) דהשטר כשר ואע"פ שיצא ע"ז ריעותא מההזמה תלינן דאיחרוהו וכתבוהו. אך אדרבה הריב"ש סי' שפ"ב הביא ראיה מברייתא זו דלשכחה וטעות לא חיישינן כו' וא"כ אין זה כסימן העשוי להשתנות שבר"ן:

אבל מה שהעיר שם עוד מדברי הרמב"ם פ"ב מקידוש החדש שאין אנו אחראים לראיית הישינה כו' י"ל דיש לומר ג"כ בנד"ז שעיקר העדות הוא על פרצוף פנים כדתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו. הרי דסימנים כלא חשיבי לגבי הפ"פ הלכך כיון דזהו אינו מהעדות תלינן בזה בטעות וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דר"ה וקיבל דבריהם באומרם ראינוהו ערבית במערב ולא השגיח לאומרם שחרית במזרח כי התורה לא הטריח אותנו לשאול על ראייתו שחרית ולא היתה אמונתו שכזבו אבל האמין להם שנראה להם דבר בדמות ירח ולא היה כן עכ"ל. וכך י"ל בנד"ז דעיקר העדות הטב"ע ולא הטריחה אותנו התורה לשאול על סימניו. ועד"ז הוא ענין תשו' הר"ן סי' מ"ז כשידוע שאין לבעלה רק אח א' א"צ לשמו כו'. משא"כ כשאין ההכרה רק ע"י צירוף סימנים או ע"י צירוף שמות כמו שמו ושם אביו ושם חותנו ושם אשתו אז כשהוכחש בא' מהם לא שייך לומר שא"צ לשם זה דדי בשמו וש"א כו'. דמ"מ מאי חזית כו' כיון דההכרה ע"י צירופי השמות כך לי שם אשתו כשם אביו כו'. אבל בנד"ז דסי' לגבי ט"ע כלא חשיבי ובטב"ע לבד סגי בנד"ז עכ"פ שהכירוהו ג' אנשים בטב"ע והכירוהו יפה יפה י"ל כן. ומ"מ לא דמי ממש לנדון הנ"ל דהרמב"ם דראיי' שחרית הוא מלבנה הישינה ואינה שייכה כלל לעדות דחדשה עי' בעל המאור פ"ב דר"ה משא"כ הכא הסימני' והטב"ע הכל באדם א' שאותו אנו מבקשים לידע. ועוד דרש"י ותוס' יש להם פי' אחר בסוגיא דר"ה הנ"ל שלדבריהם אין מוכח כלל דברי הרמב"ם. אך מ"מ בנד"ז דבלא"ה הסברא לתלות בטעות לדעת הר"ן דנק' לדברי הר"ן טעות שהעדים מצויים לטעות כו' ע"כ אף שי"ח מ"מ שמא יש להקל בכה"ג שאינו בגוף העדות ומה גם מצד טענת מלדעל"ג תיומ"י כו' כנ"ל:

עוד יש לדון ולומר שמא אין כאן הכחשה כ"כ כלל דהא ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל לא העידו ששיניים שבשורה העליונה היו שלימים רק העידו ששני שיניים שבשורה התחתונה אבל אשורה עליונה לא העידו כלל. וא"כ ודאי אי אפשר שיהיו מוכחשים מהאשה דנהי דיודעת שאצל בעלה היו חסרים שיניים העליונים הרי ר"ש ודעימי' לא העידו שאצל הנטבע היו העליונים שלימים. ואם מפני שהעידו שבשורה תחתונה היו שבורים ע"ז לא תוכל לומר שודאי אינו כן דשמא נשברו אצלו מקרוב ולא ידעה עדיין וכה"ג. ואע"פ שהח"ק יוכל להיות שמכחישי' אותם על ששורה התחתונה לא היו שבורים י"ל תרי ותרי נינהו ובמאי דאתכחוש אתכחוש במאי דלא אתכחוש לא אתכחוש. ואע"פ שדוחק קצת לפרש כן עדות ר' שמאי ודעימי' לומר שאשורה עליונה לא ראו וכו' מ"מ כל שיש לפרש כן לא נוכרח לומר דהוי עדות מוכחשת. עיין בהריב"ש סי' תע"ו הובא ב"י בח"מ סי' למ"ד. ובתשו' הר"ן ססי' ל"ד ולענין כו' הלכך כו' ע"ש: