ו

אך לכאורה פשטא דגמרא בפ"ק דפסחים (די"ב ע"א) מבואר שלא כדברי מהרש"א מדאמרינן שם דחקירות דאיזה שעה ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דכיון שאדם טועה בשתי שעות. א"כ כי אמר בחמשה ואמרי ליה בחמשה עמנו היית יוכל לומר בארבע היה אבל טעיתי. והוכרחו לתרץ דיהבינן להו כולהו טעותייהו ע"ש. הרי לפנינו דאע"ג שהעיד שבחמש שעות היה המעשה והוזם ע"ז ואין המזים מעיד שבד' שעות היה מתרצין דבריו שבד' היה. ובודאי הדין כן בשני עדים שהעידו בחמש שעות היה והוזמו שאין נקרא הזמה עד דיהבינן להו טעותייהו הא לאו הכי תלינן בטעות ואין אלו זוממין. וכן מצאתי בספר שער המלך על הרמב"ם הל' עדות שהוכיח כן ג"כ מהש"ס פ' היו בודקין ע"ש. וא"כ ה"ה נמי בדינו דמהרש"א כשהעידו על יום ב' בחודש ובאו שנים והזימום נוכל לתרץ דבריו דבג' היה המעשה דמאי שנא טעות דשעות מטעות דימים. ולמהרש"א צ"ל דבשעות תלינן טפי הטעות וראיה דהא בטעות דימי החודש פרש"י בפסחים דמסתייעיה להכשיר העדות כיון שכיונו ליום א' בימי השבוע והרי גבי שעות ליכא סיוע כזה ואפ"ה עדותן קיימת. אך צ"ע שהרמב"ם בהל' עדות השמיט דינא דגמרא הנ"ל דיהבינן להו כולי טעותייהו ולא ידעתי למה ועי' בספר אשל אברהם בפרק קמא דפסחים מזה. מיהו אפשר ליישב ד' מהרש"א כמ"ש בתומים סי' ל' ס"ק י"ג דכוונת מהרש"א דבכה"ג אין עדותן עדות לחתוך הדין על פיהם אבל מ"מ אין להם דין זוממין גם כן כיון שנוכל לומר שטעו וכו' ואם נאמר כן לא יהיה קשה מהש"ס דפסחים הנ"ל (והנה התומים שם ג"כ השיג על מהרש"א מהתוס' דפסחים ולא ידעתי למה לא השיגו מהגמ' הנ"ל). ולפ"ז לדברי מהרש"א י"ל בנד"ז ג"כ נהי דלא נפסלו העדים ע"י טעות זה לדבריה ג"כ כיון שיוכלו לומר טעינו. אבל מ"מ אין עדותן על הטב"ע עדות כמו בנדון דמהרש"א דאין עדותן עדות לחתוך הדין על פיהם כיון שלא כיוונו יפה בהגדת העדות. (הג"ה. אך כבר כתבתי דבנד"ז שא"צ דו"ח גם למהרש"א תלינן בטעות המצוי ליפול כמו בהא דח"מ סי' ל"ד ס"ט עכ"ה). מיהו התומים שם סי' ל' סקי"ג הוכיח עוד לסתור ד' מהרש"א מדברי התוס' והרא"ש פא"נ (דע"ב ע"א) וז"ל וכן מוכח מהתוס' ב"מ (דף ע"ב) ד"ה שטרי כו' שהקשו מוקדמין למה צריך לגזירה שמא יגבה כו' הא העדים פסולים דהקדימו בשקר ותירצו כגון שהעדים אומרים טעינו בשיפורא דירחא בין מלא לחסר ולא מיפסלי ועי' לקמן בש"ך סי' מ"ג ס"ק י"ט שהאריך דבכה"ג אפי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ולדברי מהרש"א הא בהוזמו אין נאמנים לומר טעינו בין מלא לחסר ומוציאין אותן לקטלא ובלי הזמה כשאומרים כן יהיו נאמנים להכשיר עצמן דבר זו אין בו ממש כלל עכ"ל התומים. (הג"ה ולפמש"ל דבד"מ שא"צ דו"ח מודה מהרש"א לק"מ קושיית התומים מהא דשט"ח המוקדמים. עכ"ה). הנה בירושלמי פ"י דשביעית הובאה ברבינו שמשון בשביעית פ"י מי מודיע כו' ע"ש בהר"ש. ויש לפרשו בג' אופנים הא' דמיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר ואפ"ה מהימנו לומר ע"ז לא חתמנו. ואף שלא אמרו שהטעות בין מלא לחסר רק אפי' מחשוון לכסלו וכה"ג. והש"ך בסי' מ"ג סקי"ט כתב שהיא סברת הרז"ה ובעל התרומות ריש שער נ"ו ועי' במהרי"ט חי"ד ססי' כ"א שהפי' דאינו מדקדק על הזמן וכ"ד רבינו שמשון בפי' המשנה פב"ת דשביעית. וכיון דנאמנים על להרע השטר לומר שהוא מוקדם כ"ש דלא נפסלו לעדות עי"ז ועוד דאל"כ ה"ז משוי נפשיה רשע ואין אדם מע"ר. הב' דמיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר ואפ"ה מהימנו לומר ע"ז לא חתמנו אך דוקא כשאומרים שטעו בין מלא לחסר ועי' בבעה"ת ריש שער נ"ו שעם היות זה הטעות אינו יכול להיות רק על יום א' לבד אך יוכל להיות שמזה נמשך טעות להיות השטר מוקדם שנה שלימה כגון שעמד המלך ביום למ"ד של אדר כו' ע"ש. אבל אם אומרים טעינו בין חשוון לכסלו וכה"ג לא מהימנו כלל. והש"ך שם פי' דהכי ס"ל להתוס' והרא"ש ושאר פוסקים. הג' י"ל דמיירי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ואומרים טעינו אפי' בדבר שאין מצוי לטעות כ"כ והוא שיטת הרמב"ן שבר"ן רפ"ק דר"ה וכ"מ בחי' הר"ן פא"נ (דע"ב) וכ"מ בחה"ר רפ"ק דר"ה. וכל זה לפירוש הירושלמי שעה"ח עהש"ט הן המודיעים שהשטר מוקדם. אבל בתומים סי' מ"ג פי' דיש עוד אופן שנוכל לידע שהוא מוקדם גם מעצמינו וכ"מ בש"ך שם. ואז החקירה למה לא נפסלו עידי השטר דהא גובה מבני חרי. וע"ז נצטרך ג"כ לתרץ דאומרים ע"ז לא חתמנו דהיינו טעינו ויש בזה ג"כ ג' אופנים הנ"ל ועי' בר"ש פ"י דשביעית תירץ בענין אחר לגמרי ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' ח' השיג עליו ואין מוכרח כי מ"ש ואנו תמהין עליו דמ"מ הרי חתמו שקר י"ל דס"ל להר"ש דשקר שאין ממנו שום נפקותא לא נפסלו העדים עי"ז שהרי אין זה עדות שקר מאחר שאין זה עדות לפי דעתם שמזה לא יומשך שום נפקותא כלל לכן אין זה עדות שקר. וקצת ראיה מב"ק פרק מרובה (דע"ג ע"א) למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל לא נפסל אף שהעיד שקר גמור כו' ע"ש. וכ"ש שקר שאין ממנו נפקותא כלל וצ"ע מהא דר"ה פ"ב (דכ"ג) גבי שלש קומות כו'. והנה לפ"ז הנה לשטה הא' שביארנו אין מקום כלל לדברי התומים דהתם שאני דעה"ח עהש"ט נאמנין לומר ע"ז לא חתמנו דלאו אכולה מילתא קא מסהדי וכדפי' מהרי"ט בתשובה הנ"ל. והא דאמרי' בכתובות (י"ח ב') וכ"ת הני מילי על פה כו' והא אר"ל עה"ח עהש"ט כו' היינו שאין חוזרין ומגידין לעקור השטר לגמרי. משא"כ לומר טעות בזמן היה נאמנים כיון דניתן לכתוב מזמן שני. משא"כ בנדון דמהרש"א שהעידו בפה מלא אינו ענין לדין הירוש' והמשנה דשביעית הנ"ל שיהיו נאמנים לומר טעינו. וכן לשטה הג' אינו ענין לדינו דמהרש"א. אמנם דברי התומים הם לפי השטה הב' שנתבאר. והנה לפ"ז נראה מוכח דלא די שהעדים נאמנים להכשיר עצמן ע"י זה אלא ג"כ להעמיד עדותן שהרי השטר כשר לגבות בו מבני חרי לכמה פוסקים. וכיון שכן ה"ה בדינו דמהרש"א ולא די שהעדים אינם נעשים זוממין אלא י"ל שנאמנין ג"כ לקיים עדותן. והתימא על התומים שלא השיג אמהרש"א רק ע"ד שהעדים אין נעשים זוממין ושאין מוציאין אותן לקטלא כו'. וה"ל לומר ג"כ דמהתם מוכח שגם עדותן אינה מתבטלת. אך י"ל דודאי בין אם נאמר הפי' בדברי התוס' כמ"ש הש"ך סי' מ"ג סקי"ט בתחלה. דמיירי שעדים אחרים מעידים שהשטר מוקדם. וע"ז הקשו התוספות וא"ת איך העדים שבשטר כשרים כו' והלא חתמו שקר והקדימו הזמן. ורצונם לומר א"כ איך גובה מזמן שני לרבנן על ידי השטר וע"ז תירצו דהעדים לא נפסלו שיוכלו לומר טעינו בשיפורא דירחא. וא"כ לפ"ז י"ל דע"כ אותן העדים שמעידים שהשטר מוקדם הם אומרים ג"כ שהמעשה אמת דאל"כ מנלן להם לידע שהוא מוקדם חיישינן שמא איחרוהו כדפי' בבעה"ת ריש שנ"ו. אעכצ"ל דמעידין שהיו בשעת המעשה ועי"ז יודעין שהשטר מוקדם. א"כ לפ"ז שוב אתי שפיר דה"ט דגם עדות עידי השטר קיים כיון שאותן המעידים שהוא מוקדם מעידין ג"כ שהמעשה אמת משא"כ בדינו דמהרש"א כנ"ל. ובין אם נאמר כמ"ש הש"ך אח"כ וז"ל כשתירצו התוספות והרא"ש שאומרים שטעו בעיבורא דירחא יכול להיות דמיירי אף כשהם עצמם אומרים שהשטר מוקדם עכ"ל. י"ל דהתם היינו טעמא שנאמנים לקיים עדותן מפני שלא הוכחשו מעדים אחרים כלל רק הם עצמן נתנו לב לדקדק ולזכור שטעו והקדימו הזמן. וכיון שהוא טעות המצוי והם מעצמם לבד נתנו לב ע"ז ע"כ נאמנים להכשיר עצמן וגם לקיים את ענין העדות. אבל אם היו מוכחשים מאחרים על הזמן ואותן האחרים לא היו מסייעין אותן שהמעשה אמת י"ל שלא היו נאמנין עכ"פ לקיים העדות ואין משם הכרח גמור לומר שבדינו דמהרש"א שהוזמו העדים יהיו נאמנים לומר טעינו אף גם לקיים העדות. וחילוק זה שחילקתי בין הוכחשו מעדים אחרים או שנזכרו מעצמן יש זכר לדבר מהדין הנזכר בש"ע ח"מ סי' ע"ט ס"ג וע"ש סי' פ' הכחישוהו עדים כו'. רק לפמש"כ התומים עצמו סי' מ"ג סק"ז וז"ל דהם לא שאלו במה יודע שמוקדם דאיירי שנודע כמו בעובדא דריב"ש כו' התוס' והרא"ש לא שאלו שאלת הטור במה יודע כו' די"ל דנתברר בעדים כנ"ל רק השאלה א"כ עדיו נפסלים וע"ז תירץ דנאמנים לומר טעינו בשיפורא דירחא עכ"ל. א"כ לפירושו מוכרח סתירת דינו דמהרש"א ויהי' הדין שעדים שהוזמו נאמנין לומר טעינו בשיפורא דירחא אף לקיים עדותן. דהא לפי' התומים נודע לנו שהשטר מוקדם ע"י עדים אחרים והם אינן מעידין שהמעשה אמת ועכ"ז נאמנים עידי השטר לומר טעינו ועדותן שבשטר קיים. ואע"פ שפירושו בהתוס' ורא"ש אינו מוכרח כלל גם בבעה"ת שנ"ו משמע דא"א לידע ע"י אחרים שהשטר מוקדם ע"ש. מ"מ י"ל שדינו נכון לומר כן בד"מ עכ"פ אבל לא בד"נ. וראיה מהש"ס רפ"ד דסנהדרין בשטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועידיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכ"פ בש"ע סי' ל"ד סעיף ט' הרי מספק תולין להכשיר את השטר מעצמינו אף בלי העדים ולכאורה מזה קושיא על מהרש"א (הג"ה. כבר כתבתי שי"ל דגם מהרש"א יודה לזה. עכ"ה). א"כ כמ"כ כשנמצאו עדים מוכחשים בזמן ההלוואה. והם אומרים שטעו בשיפורא דירחא כיון שהוא טעות שמצויים העדים לטעות בזה א"כ כמו שנאמנין להכשיר עצמן עי"ז כמ"כ יהיו נאמנים לקיים עדותן ומה שיש לפקפק דשנים אינן נאמנין לומר טעינו עיין בשער המלך הל' עדות שדחה זה ובס' אשל אברהם פ"ק דפסחים. ונמצא לפ"ז בנדון זה ג"כ י"ל שנאמנים ר' שמאי ודעימיה לומר טעינו במה שהעידו תחלה ששני השיניים החסרים היו בשורה התחתונה כי הן בשורה העליונה. כי י"ל שהוא ג"כ טעות המצוי כמו בין דיוטא עליונה לתחתונה. ונאמנין ג"כ לקיים עדותן אהטב"ע. דכמו שמספק תולין להכשיר את השטר. כמו כן מפני ספק זה שי"ל שטעו בדבר המצוי לטעות יש להכשיר את עדותן הראשונה על הטב"ע. הג"ה. ואף אם לא אמרו בפירוש טעינו יש לתלות מעצמינו שטעו כמו דחיישינן שמא איחרוהו כנ"ל סוף סעיף ד' בהגה"ה: