ה

אך לכאורה קשה על סברת מהרש"א מהא דקיי"ל בח"מ סי' ל"ד סעי' ד' וסעי' כ"ד וסעיף כ"ג בהג"ה שכשיש ספק שקול על העדים אם נעשו פסולים לעדות או לא מוקמינן להו אחזקתייהו שכשרים להעיד ונאמנין להוציא ממון ע"י עדותן ולכל עדות שבתורה. ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה ע"ש. ועיין בב"י שם סי' ל"ד ס"ה שהביא תשו' הריב"ש סי' שי"א דהנהו קבוראי דפז"ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה עכ"ל. הרי דכמה דאפשר מהדרינן לומר אוקמא העדים אחזקת כשרות. וכן במס' מכות (דף ה') גבי במזרח בירה כו' ע"ש. וא"כ מכ"ש בדינו של מהרש"א כיון דשיפורא דירחא עבידי רובא דטעו בהכי למה לא י[תל]ו בטעות כדי לומר העמיד העדים אחזקתן חז"כ ולמה תולין ששיקרו לפוסלן מעדות. ועי' בגמ' פ' זה בורר (דכ"ז ע"א) דאם כשר להעיד בד"מ ה"ה או כ"ש בד"נ ע"ש. והנראה לענ"ד לתרץ בזה הוא ע"פ סברא של הש"ס והפוסקים שחילקו בעדות אשה בין תחלת עדות לסוף עדות ואמרו בבכורות פרק יש בכור כי אקילו בה רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו בה רבנן. ופי' בסופה היינו לאחר שכיוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה אבל בתחלתה תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירהו יפה עכ"ל. נמצא גוף העדות צ"ל נחקר יפה יפה שלא יהיה בזה שום ספק וספק ספיקא כלל. רק הקולא הוא בהעדים שהאמינו אפילו עבד ושפחה שאינן כשרים לעדות כלל מה"ת אעפ"כ הקילו חכמים להאמינם משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו' ומשום אשה דייקא ומינסבא כו'. ואעפ"כ בגוף העדות לא הקילו כלל וכלל הרי אנו רואים הסברא של הש"ס שבהעדים יש להקל להאמינם היכא שיש הדבר הגון להקל. מחמת חומר כו' כנ"ל. אבל עכ"ז בגוף העדות אין להקל וצ"ל מכוון ומבואר יפה. וכמו"כ חילוק זה ממש הוא בין הנדון של מהרש"א להנדון בש"ע סי' ל"ד ס"ד וסכ"ד הנ"ל. דהתם העדות מכוון יפה רק הספק על העדים עצמן לבד אם כשרים לעדות לכן מוקמי' אחז"כ דהכי דינא הוא דמספיקא לא פסלינן גברא משא"כ בנדון דמהרש"א הספק הוא בגוף העדות לא בהעדים. רק בעדותן שאמרו בב' לחודש הי' מעשה זה ובאו שנים והזימום א"כ גוף עדותן ג"כ שקר. וגוף העדות צ"ל מכוון ונחקר יפה ולא הקילו בזה כלל בספק. דאדרבה החמירה תורה בזה אפי' בעדים כשרים כמשה ואהרן. מ"מ צ"ל והנה נכון הדבר וכו'. והא דא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' עדותן קיימת היינו משום ששניהם המכחישי' זא"ז מעידין שהמעשה אמת א"כ אין כאן שום ספק כלל ועכצ"ל שטעו בשיפורא דירחא כיון דרובא טעו בהכי. אבל כשאין סיוע מהמכחיש ה"ל ספק בתחלת עדות שהחמירה תורה בזה. וע"פ סברא זו יתורץ מה שהקשה הט"ז בח"מ סי' ל' ס"ג עמ"ש הש"ע ואם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין וכו' מ"ש משני כיתי עדים כו' ותירוצו תמוה דבין מנה לת' ות"ק ודאי לא עבידי דטעו בהכי ואין זה נק' בדיקות כלל רק גופה של עדות ואין להאריך כאן וע' גי"ת שער ס"ו. אבל לפי הנ"ל א"ש דהא דשני כיתי עדים הספק רק בהעדים. משא"כ בהא דהש"ע ואם העידו סתם כו' הספק בעצם העדות ודאי צדקו ד' הרמב"ן. ובמה שהקשה עוד מסי' כ"ט ג"כ לק"מ דהא דמתרצין ד' העדים היינו כששניהם מעידים שהמעשה אמת דהוא ענין א' אומר ב' לחודש וא' אומר ג' לחודש וכו' כנ"ל. משא"כ כשנפל ספק בגוף העדות וממקום שנפל הספק ליכא סיוע שהמעשה אמת אין ראיה כלל לתרץ ד' העדים כנ"ל. ואף לפמש"ל דגם מהרש"א לא קאמר אלא היכא שצריך דרישה וחקירה. אבל היכא שא"צ דו"ח הרי אמרינן חיישינן שמא כו' כנ"ל. והא דסי' למ"ד ס"ג הוא דבר שא"צ דו"ח מ"מ הא דסי' למ"ד ס"ג לא דמי כלל להא דחיישינן שמא איחרוהו כו' שהוא הדין המבואר בש"ע שם סי' ל"ד ס"ט דשאני בסי' ל"ד ס"ט שהעדים החתומים עהש"ט העידו ברור שזה לוה מזה. משא"כ בסי' למ"ד ס"ג שעדיין לא ביארו העדות דבריהם ולכן אין מדברי הרמב"ן וש"ע סי' ל' ס"ג הנ"ל ראיה לדינו דמהרש"א דשאני התם שיש ספק שקול ממש בגוף העדות שעדיין לא נחקר כלל גוף העדות לכן דיינינן קולא לנתבע משא"כ בדינו דמהרש"א דנחקר גוף העדות רק שיצא לו ריעותא מצד אחר ע"י הזמה וכיון דההזמה בדבר שיוכלו לטעות י"ל דלא מבטלינן סהדותייהו (ועי' תשו' הר"ן סי' ל"ג גבי סי' העשוי להשתנות שאינו מבטל עדות מספיק כו' אלא שבתשו' אחת [סי' מ"ט] העירותי ע"ז הרבה). וגם מהרש"א יודה לזה בד"מ כנ"ל לפי שאינו דומה לנדון דהרמב"ן דהספק בתחלת העדות ממש. אבל בענין דמהרש"א ג"כ ביארו עדותן לגמרי. רק שבפרט א' נפל ספק בתחלת העדות מחמת הזמת היום וכיון שי"ל שטעו בשפורא דירחא יש להקל בד"מ כיון שעצם העדות מבואר יפה. משא"כ בהא דהרמב"ן שהספק בגוף העדות ממש. רק שכתבתי שע"פ חילוק דמהרש"א הנ"ל יש לתרץ במכש"כ ד' הרמב"ן וש"ע סי' ל' ס"ג ואף לדברי מהרש"ל החילוק אמת בדינו דהרמב"ן וש"ע סי' ל' סעי' ג' הנ"ל מטעם שנתבאר: