ד

מיהו קשה לי על סברא זו שכתבנו דתלינן שטעו בהסימנים ולא שאמרו שקר וכמו בדיוטות לפי' הריב"ש והר"ן. וכיון דממ"נ טעו כו' כנ"ל. ויש להקשות על זה מתשובת הריב"ש עצמו סי' שפ"ה ומדברי מהרש"א רפ"ה דסנהדרין שמדבריהם מוכח דלא תלינן בטעות אלא בשקר דז"ל מהרש"א ועוד נ"ל דאין לנו לומר דטעו בעיבורא דירחא אלא בב' עדים שא' אומר בב' לחדש וא' אומר בג' כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה אנו תולין שאחד מהם טעה בעיבורא דירחא אבל בכת אחת שאמרו בב' אין אנו תולין שטעו בעיבורא דירחא ונעשה בג' כיון שאין כאן מי שמעיד על מעשה הזה שנעשה בג' וזה נ"ל ברור ומוכח מדברי התוספות כו' עכ"ל. הרי שיש לפנינו שני דרכים הא' לקיים עדותן שאמת היה המעשה הזה שמעידין שפלוני לוה מפלוני או בד"נ. ואם מפני שכת אחרת אומרים להן עמנו הייתם בב' לחודש י"ל שכת הראשונה המעידין על המעשה טעו בעיבורא דירחא שהוא טעות המצוי מאד כמ"ש בגמרא. הב' שלא לתלות בטעות כ"א ששקר העידו לגמרי. וס"ל למהרש"א דשבקינן אופן הא' ולא תלינן בטעות כ"א בשקר. והטעם דלא תלינן בטעות אלא בב' עדים שאחד אומר בב' לחודש כו'. ביאור דבריו הוא דהתם כיון שמאותו מקום שנמשך ההכחשה משם נמשך סיוע שגוף העדות אמת מש"ה א"א לנו לומר שהמעשה שקר לגמרי דמהכ"ת תאמר כן מפני שהשני מכחישו בזמן שמזה לבד נמשך ההכחשה הרי הפה שאסר והכחיש הזמן הוא הפה שהתיר וסייע שהמעשה אמת רק שהיה בג' לחודש. ומש"ה תלינן שענין ההכחשה בזמן הוא טעות בעיבורא דירחא. אבל כשכת א' אמרו ב' וכת השני' המכחשת אותם על הזמן אין מסייעי' שהמעשה אמת אין תולין כלל בטעות כו' ודומה לזה כתבו הרבה אחרונים (עיין לקמן) דלמאן דס"ל עדות המכחשת זא"ז בחקירות כשרים בעדות אשה שמת בעלה וכמו בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כו' ה"ה בחקירות דזמן ומקום. אך היינו כשזה המכחישו בחקירות מסייעו שהמעשה אמת. אבל כשמכחישו בחקירות לבד ואינו מסייעו שהמעשה אמת בטלה עדותו ולא תלינן בטעות. רק שלפ"ד מהרש"א הדין כן בד"מ וד"נ אפילו בהכחשה בימי החודש הגם דעבידי דטעו. ונ"ל עוד קצת ראיה לדבריו ממ"ש השט"מ פ"ב דכתובות (ד"ל ע"ג) וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל הקשו בתוספות היכא אמרינן דתרווייהו באשת איש קא מסהדי והא עדות מוכחשת היא וחד מהני פסול הוא והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש כדאמר גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כו' ע"כ אפשר לומר דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת הני מילי להבא אבל למפרע לא מפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעמידו כאשת איש עדות גמורה ועדות זה שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגרושין מתלו דתרתי מילי נינהו עכ"ל. והדברים צריכים ביאור דהכא לא מיירי שמתחלה העידו שני העדים שהיא אשת איש ואחר זמן העיד א' מהן שנתגרשה והשני מכחישו דא"כ פשיטא שאין בדבריו כלום להחזיקה בגרושה. אלא הכא מיירי שעדיין לא הוחזקה בא"א כ"א עתה שבאו שני עדים א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה וע"ז פסקינן כיון שמדברי שניהם עתה מבואר שהיתה א"א א"כ האומר נתגרשה ה"ל חד כו'. וא"כ קשה איך תחזיקם בא"א ע"פ שני עדים דממ"נ א' פסול. וא"כ מה הועיל השט"מ באמרו כבר היתה עדותם כו' הלא בעדות זו ממש שמעידין שא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה אנו רוצים להחזיקה בא"א. אלא עכצ"ל דה"פ דכוונתו דדין שני עדים שבקצת העדות הן שוין שניהן ובקצת העדות מכחישים זא"ז כמו בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דשניהן שוין בעדות בהנשואין שהיתה א"א רק בהגרושין הם מכחישים זא"ז וכן ע"א אומר מנה וע"א אומר מאתים שבמנה א' הן שוין ובמנה הב' מכחישין זא"ז אז אע"פ דמכאן ולהבא אין מצטרפין יחד לעדות אחרת כיון דממ"נ א' מהן פסול ע"י הכחשה גדולה זו שבהגרושין או במנה הב' מ"מ היינו דוקא להבא. אבל בזו העדות שהעידו בהמקצת שהן שוין היינו בהנשואין שהיתה א"א או במנה הא' מקבלין עדותן. ועכצ"ל הטעם משום דכיון שמהדבר שנמשך החשש לומר שממנ"פ הא' פסול לעדות הנה מהדברים האלה עצמן ממש נמשך סיוע שהמקצת עדותו אמת. שהרי א"א לומר שהא' פסול לעדות רק משום שמשקר בנתגרשה או בלא נתגרשה א"כ מזה מוכח שהנשואין אמת וכן במנה ומאתים. מש"ה מקיימין אותן המקצת עדות. אבל בעדות אחרת לא שייך לומר כן דאע"ג שי"ל ג"כ הרי פיסול א' מהן לעדות לא נמשך רק מהשני והרי הוא מסייעו בעדות זו. דמ"מ אין כאן רק ע"א כשר ואע"פ שפיסול של זה נמשך רק מזה מאי דהוה הוה. כיון שכבר נפסל א' מהן א"כ בעדות זו אין כאן רק ע"א כשר. אבל באותה עדות שאנו באין לומר שע"א מהן נעשה פסול ע"י הכחשה דהגרושין הרי מהדבר הזה ממש נמשך שהנשואין אמת כנ"ל. דבין שתאמר שהאומר נתגרשה משקר ובאמת לא נתגרשה הרי עכ"פ היתה א"א וכן להפך. וכך י"ל במנה ומאתים דהכחשה דמנה ב' הכחשה זו מסייע שהמנה הא' אמת ע"כ לא מבטלין עדותן בזו אע"פ שממנ"פ א' נעשה פסול ע"י הכחשה זו. ועיין בב"ש סי' קנ"ב סק"ט מ"ש בשם הרמב"ם ונצטרך לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשטת השט"מ וכ"כ בתשו' ב"א סי' כ"ד דהרמב"ם ס"ל כהשט"מ הנ"ל. וכיון שלמדנו מזה דהיכא שההכחשה מסייע להעדות מקיימין העדות משא"כ בעדות אחרת מזה יש סיוע לסברת מהרש"א הנ"ל דהיכא שמכחישי' זא"ז בימי החדש לא תלינן בטעות אלא כשהמכחישו מסייעו בגוף העדות דאז כיון שממקום שבאת להכחישו משם אתה מסייע לו שהעדות אמת ע"כ מקיימין סהדותי' ותלינן ההכחשה בטעות אבל כשכת השני המכחישי' אותן בימי החדש אין מסייעין להן שהמעשה אמת מבטלינן סהדותייהו ולא מצו למימר טעינו בעיבורא דירחא. ולפ"ז אין ראיה ג"כ מהא דדיוטא עליונה ודיוטא תחתונה דתלינן בטעות לפי' הר"ן וריב"ש לנדון זה דהתם הטעם ג"כ כיון ששניהם מעידי' שההלוואה אמת רק שמכחישי' זא"ז בהדיוטות ה"ל כא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג'. משא"כ אם שני עדים אמרו בדיוטא תחתונה הלוהו יום פ' ובאו שני' והזימום לומר עמנו הייתם בדיוטא עליונה י"ל דלא תלינן בטעות ולומר שמ"מ המעשה אמת שבדיוטא עליונה הי' ההלוואה וטעו הראשונים בין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה זה לא תלינן כיון שהשני עדים השניי' אין מסייעי' אותם שהמעשה אמת. ולפ"ז בנד"ז ג"כ שהג' עדים ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל העידו על הטב"ע וסימן השיניים והאצבע והם מוכחשים על הסימני' מפי האשה עצמה ואותו המכחיש אינו מסייע שהטב"ע אמת א"כ לא תלינן בטעות בהסימני' כמו דלא תלינן בטעות בשיפורא דירחא בכה"ג כנ"ל. וא"כ שוב אינן נאמנים גם על הטב"ע וכמו שנתבאר למעלה (אות ב'):

הג"ה מיהו ד' מהרש"א אינם רק בדבר שצריך דרישה וחקירה ולכן אין זה נכון אבל גבי ד"מ שא"צ דו"ח ודאי יודה דתלינן יותר בטעות דהא אמרינן בגמ' ר"פ אד"מ (דל"ב ע"א) שטר שכתוב באחד בניסן כו' ובאו עדים ואמרו כו' עמנו הייתם כו' שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ופי' בגמרא הטעם דכיון דבד"מ א"צ דו"ח לכן ג"כ אפילו תלינן דאיחרוהו כו' ע"ש. וא"כ כמ"כ תלינן דטעו בשיפורא דירחא ומהרש"א לא אמר רק היכי דצריך דו"ח. וא"כ לפ"ז בעדות אשה שמת בעלה דג"כ א"צ דו"ח. לכן מה שמוכחשי' מהאשה בהשיניים יש לתלות בטעות כיון דהוא ג"כ בכדי שהדעת טועה כנ"ל אין מבטלים מפני זה עדותן הברורה על הטב"ע. כמו הא דחיישינן שמא איחרוהו. ואין שובר ע"ז מדברי מהרש"א כלל. עכ"ה אחר זמן: