ב

והנה אם נאמר דא"י לחזור ולהגיד. א"כ לכאורה אין היתר לאשה זו ע"פ עדותם דאף שהכירוהו היטב בטב"ע שהוא בעלה מ"מ כיון שאומרים הסימנים בחילוף ממה שידוע לאשה זו שהי' בבעלה שאצלו הי' שני שיניים בשורה העליונה חסרים ולא בשורה תחתונה ולדבריהם נהפוך הוא. וא"כ זה מורה שאינו בעלה וכמ"ש הנ"ב שם וז"ל אבל איש הידוע בסימן בגופו ונמצא מונח איש שאין בו סימן הזה פשיטא שבודאי אינו האיש הזה ואפילו הכרת מאה עדים לא יועיל ובודאי עידי שקר הם כי הסימן שבגופו להיכן אזל עכ"ל. וה"נ אם אמת כדבריהם ששני השיניים היו חסרים אצל הנטבע שנמצא בנהר בשורה התחתונה ולא בשורה העליונה א"כ פשיטא שבודאי אינו בעלה שהי' ידוע לו שני שיניים חסרים בשורה העליונה. וא"כ זה שאומרים שהכירוהו בטב"ע שהוא בעלה על כרחך שקר הוא. והגם שיכולים אנו לומר בהפך שהטב"ע אמת ובהסימנים משקרים מ"מ מספק א"א להתיר האשה. ואם לומר דה"ל ספק במשאל"ס דרבנן. זה אינו שהרי אין עדות שנטבע ממש. ועוד דכל העדות שהתחיל להיות נטבע הוא מרבי שמאי מלמד. וכיון דנמצא בעדותו שקר לדברי האשה בענין הסימני' כנ"ל והיא נאמנת לפוסלו לגבי דידה כמ"ש התוס' בב"ב פי"נ (דקכ"ח ע"ב). וא"כ שוב אין לסמוך עליו כלל לגבי שריותא דידה. כי זהו גרע מספק שאפילו במשאל"ס א"א לסמוך על עדות הפסולים להעיד. ועיין במל"מ שנסתפק גבי דין חמש נשים שאין נאמנות להעידה אם נאמנים במשאל"ס ויותר נ' דאין נאמנים. עיין מרה"צ ס"ק כ"ד. וא"ת מנלן דנעשו פסולים לעדות אצלה דהא השקר בענין הסימנים אינו נפ"מ אם הט"ע אמת. וא"כ גם לדבריה יוכל להיות שהשקר שלהם הוא בדבר שאין נפ"מ כלל בגוף העדות. ומדוע יפסלו לעדות אפילו לגבי דידה עי"ז. די"ל שאין העד נפסל על ידי עדות שקר אא"כ העיד שקר בדבר שנפ"מ לדינא משא"כ בדבר שאין נפ"מ כלל אף ששיקר אינו נפסל לעדות וכן ראיתי בתשובת ב"א חאה"ע סי' כ"ד (בד"ה וראיתי בתשב"ץ ח"א סי' ס"ו) ע"ש שכ' ועל השקר שאמר אמרינן איזה אמתלא כו'. אך יש לי על דבריו תמיה מסוגית הש"ס שלהי שבועות (דמ"ח ע"א) באחד אומר גבוה הלבנה הי' ג' מרדעות ואחד אומר חמשה דאין מצטרפין שניהם יחד לעדות אחרת משום דממ"נ א' פסול משום ששיקר בעדותו. והרי התם ליכא ממנ"פ שבודאי שיקר רק בדבר שאין נפ"מ כלל בגוף העדות דהא גם לדברי העד המכחישו היה הלבנה נראית וא"כ שוב א"צ יותר לדינא וא"כ לא אמר שקר רק על הגובה שזה אינו נפ"מ כלל בגוף הענין באמת רק שהוא מהבדיקות ואפ"ה פסול לעדות משום שאמר שקר כזה. כיון שאמרו במזיד. ואע"פ דבגוף העדות א' מסייע לחבירו שהעדות אמת. ופשיטא דשקר דנד"ז בענין הסימנים אף שאין צריכים להם אם הטב"ע אמת לא גרע מנידון גובה הלבנה. וא"כ כמו דהתם נפסל ע"י שקר הנ"ל ה"נ הכא י"ל שנפסל לגבי דידה ע"י ששיקר בהסימנים לדבריה. ושוב אין להאמינו כלל על הטב"ע ג"כ כמו התם דאין מצטרפין אפילו לעדות אחרת. ואף שחלילה לנו לומר על אנשים כשרים פסולי עדות ח"ו הס מלהזכיר כי ודאי הן כשרים לעדות. רק לגבי עדות שלה הדברים אמורים. שלדבריה הם פסולים והודאת בע"ד יכול לפסול לו עדים אפילו אם הם כמשה ואהרן. וכדמוכח מהסוגיא פי"נ (דקכ"ח ע"ב). וכמבואר בש"ע ח"מ סימן מ"ג ס"ט אע"פ שהוא גברא רבא בתורה ובחסידות אין כל זה מציל כו' וכמשי"ת עוד לקמן ולא מפני זה נוציא לעז על משה ואהרן ח"ו אלא דלגבי הלוה אינן נאמנים כי הודאת בע"ד יותר ממאה עדים הוא וה"נ י"ל כן בנד"ז. ואין להקל עפמ"ש חי' הר"ן פז"ב דגבי עד אומר מנה ועד אומר מאתיים דקיי"ל יש בכלל מאתים מנה היינו דוקא כשאין התובע מכחישם מפני שכשמכחישם יכול לפסול העדות שיהי' לזכותו. אבל גבי ע"א אומר מנה שחור וע"א אומר מנה לבן אף שהתובע אומר ג"כ רק מנה שחור מ"מ עדותן קיימת כשם שאינה הכחשה לענין העדים עצמן. ולא אמרינן הרי לדברי בע"ד נפסל העד האומר מנה לבן. דהתם דייקא בהכחשה כזו אמרינן כן שהיא הכחש' בדיקות ולא מגוף העדות כלל. אמרינן דלא הוי הכחשה משום שאין דרך העדות בד"מ לדקדק בזה כ"כ ע"כ לא חשדינן ליה כלל למשקר. וכיון שהתובע מסייעו בגוף העדות המנה אין זה הכחשה. משא"כ בנ"ד הסימנים הן הן גוף העדות שמסייעי' להכירו עי"ז שהוא הוא בעלה. ל"ד כלל לבדיקות וה"ל כמו מנה ומאתים שאם התובע אומר ג"כ מנה פוסל העד האומר מאתים אף על המנה שתובע ואינו נאמן כלל אף שהתובע עצמו הפוסלו במנה השני מסייעו במנה האחד עכ"ז אינו נאמן גם על המנה האחד להר"ן. וה"נ דכוותה. ואף להראב"ד שם דנאמן על המנה הא' זהו מטעם שהתובע המכחישו במנה הב' מסייעו במנה הא' וא"כ אמרינן ממנ"פ עי' שט"מ פ"ב דכתובות דלקמן. אבל בנ"ד שהאשה מכחישתם על הסימנים אינו מסייעתם על היכר הטב"ע אינן נאמנים אף להראב"ד. מיהו אם היא ג"כ מעידה אטב"ע י"ל דנאמנים להראב"ד. ויש לחלק דדוקא כשעד אחד אומר מנה כהתובע אז גם שע"א אומר מאתים נאמן על מנה משום ממנ"פ הנ"ל שבשט"מ. משא"כ בשני העדים אומרים מאתים והתובע אומר מנה י"ל שאינו גובה אפילו מנה כדמשמע פי"נ (דקכ"ח ע"ב) דאל"כ למה צריך הלוה לישבע ע"ש. ונד"ז דומה לשני העדים אומרים מאתים והתובע היא האשה אומרת מנה. מיהו הכא יש לומר דהאשה עצמה ה"ל כעד כיון דנאמנת לומר מת בעלה או הכרתיו ולכן אם האשה מעידה גם כן שהכירתו בטב"ע יש לומר דמותרת לכ"ע. ועיין לקמן סוף תשובה זו. אך לפי שבג"ע לא נז' שהכירה האשה ג"כ אותו בטב"ע ולכן צריך לדון תחלה איך הדין אם האשה לא ראתה אותו כלל: