ב

אך אם הלשון בתשובת כת"ר ונמצאו בו סימנים בגופו בא בדקדוק דהיינו לשון רבים ומיעוט רבים שנים וא"כ אם נמצאו בו שני סימנים אמצעים בגופו אזי נלע"ד שיש להתירה ברווחא אפי' בלי צירוף מהטב"ע בקצת בגדיו. כמו שאגיד. דהנה הב"ש ס"ק ע"ג הביא בשם המ"ב דחיבור שני סימנים אמצעיים בגופו ה"ל כמו סימן מובהק וכ"ד הרבה אחרונים. גם אאזמו"ר הגאון ז"ל (בתשובתו להגאון דבארדיטשוב נ"ע) מסכים כן אך סימני כלים ס"ל דאין מצטרפין אף אם ל"ח לשאלה יעו"ש באריכות. אך אף אם באנו לחוש לדעת החולקים גם שמעתי שאאזמו"ר ז"ל היה חוכך להצריך ג' סימני הגוף. מ"מ בנ"ד יש די להקל אפי' להמחמירים ע"י חיבור שני סי"ב בגוף. משום דרבינו הגאון ז"ל ביאר היטב בתשובה הנ"ל דמה שהחמיר המ"ב דסי"מ הוא שלא ימצא רק אחד מאלף כו' הוא משום דס"ל כלישנא קמא דפ' יש בכור (דמ"ו ע"ב) דאמרינן כי אקילו רבנן בעדות אשה בסופה אבל בתחלתה אחמירו בה רבנן דהיינו שהחמירו בהכרת המת להצריך הכרה יותר מעולה מן הכרה דסגי מדאורייתא דמדאורייתא סגי בטב"ע בפדחת אע"פ שאין פרצוף פנים והחוטם קיימים ורבנן החמירו דבעינן ג"כ פ"פ עם החוטם וא"כ לפ"ז כמו"כ יש להחמיר בענין סימן מובהק שיהא דבר מופלג וזר שלא ימצא רק אחד מאלף כו'. אבל ללישנא ושינוייא בתרא דפרק יש בכור דאמרינן ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ לפ"ז אין ראיה כלל שהחמירו רז"ל בעדות אשה לומר דהכרה המהני מדאורייתא לא יהיה מהני ושאני פדחת לחוד דגם מדאורייתא אין כאן שום עדות. אבל שאר הכרה דהוי הכרה מדאורייתא לא החמירו רבנן כלל לומר דלא מהני. (ותחלת עדות דאחמירו רבנן היינו כמו משאל"ס ומגוייד שהספק בעצם המיתה לא מצד ההכרה כמ"ש במ"א טעם ע"ז וכ"כ במרה"צ ריש סעיף כ"ד ס"ק פ"ג) א"כ לפ"ז אין להחמיר בסי"מ שיהא דבר מופלג וזר שלא ימצא רק אחד מאלף. אלא כל סי"מ דעדיף מסימן אמצעי מהני. לפ"ז י"ל דללשון זה חיבור שני סימנים אמצעיים ודאי מהני להיות כמו סימן מובהק. שהרי אפי' סי"ב א' קרוב יותר דמהני בדאורייתא באבידה מדאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא כו' וכ"ד הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה פי"ג אלא דבעדות אשה לא סמכינן ע"ז וס"ל דהוי ספק אם מהני כמ"ש בגיטין (כ"ז) רב אשי ספוקי מספקא ליה כו'. והיינו דוקא בסי"ב א' אבל שני סי"ב בגופו ודאי מהני כמו סי"מ ויש ראיה לזה מדין תכריך של שטרות כו'. דאין שייך שם תקנה ואפ"ה מחזירין א"כ הסברא נותן דשני סי"ב הוי סימן מדאורייתא ג"כ גבי דבר שבממון עכ"פ (ובתכריך יש שני סי"ב ועי' בהרא"ש פ"ב דב"מ ולפמ"ש א"ש) וכיון דלל"ב לא אחמירו רבנן בההכרה כלל יותר מדינא דאורייתא א"כ לפ"ז חיבור שני סי"ב בגופו (מה דכל סימן מהן מהני באבידה) מהני בעיגונא ג"כ להיות כמו סי"מ. והמחמירים בחיבור שני סי"ב י"ל דס"ל כשינוי' ול"ק דפ' יש בכור דגם בההכרה הוי תחלת עדות דאחמירו בהו רבנן וכמו דאין מעידין אלא על פדחת ופ"פ עם החוטם ואפי' אם נשאת תצא אם חסר רק החוטם ואע"ג דמדאורייתא מהני פדחת לחוד אפ"ה החמירו דאין מעידין כלל והיינו שאפי' נשאת תצא דזהו לשון אין מעידין. כך י"ל לשיטתם גם בחיבור שני סי"ב משא"כ ללישנא ושינוייא בתרא דלא אחמירו רבנן כלל בההכרה יותר מדינא דאורייתא גבי ממון השכל נותן די"ל דחיבור שני סי"ב ודאי מהני. ואף אם נאמר כמו ששמעתי מדודי הרב הגדול החסיד מוה' ליב ז"ל מיאנעויץ שדעת רבינו ז"ל היה נוטה להצריך ג' סימנים בגופו. י"ל דהטב"ע שהכירוהו אנשי עירו מצטרף לשני הסי"ב להיות כמו ג' סי"ב דאף בטב"ע בהגוף לבד בלי הראש כתבו האחרונים בסעיף כ"ה דמצטרף לשאר אומדנות והוכחות כ"ש בכה"ג שהיה הטב"ע ג"כ בפדחת וחצי צורת הפנים דחזי לאצטרופי לחיבור שני סי"ב ועיין בשו"ת עה"ג סי' ע"ב. אלא דיש לחוש לל"ק דפ' יש בכור דאחמירו רבנן בההכרה גם כן ולפ"ז חששו האומרים דלא מהני כלל צירוף סי"ב אפי' מאה להיות במקום סי"מ וכמו שהחמיר החמ"ח בתשו' שבס"ק נ"ה גבי עובדא דפנחס מארלע ע"ש. ומ"מ גם לפ"ז י"ל הא דאין שני ושלשה סי"ב מצטרפין הוא רק מדרבנן. דהא רק מדרבנן החמירו ביותר בההכרה דהיינו תחלת עדות דאחמירו בה רבנן. רבנן דוקא. אבל מ"מ בנד"ז אין לחוש לכך דהא אדרבה לל"ק דפרק יש בכור יש כאן טב"ע דמהני מדאורייתא בלי שום צירוף סימנים כמשנת"ל דבפדחת לחוד חשיב הכרה לל"ק הנ"ל מדאורייתא. וכ"ש בנד"ז שגם חצי מהפנים היה קיים. ונמצא לל"ק ג"כ ה"ל רק חומרא דרבנן וכיון שכן יש לסמוך לל"ק על חיבור שני סי"ב בגופו. מאחר דגם זה דשני סי"ב אינן מצטרפין לל"ק הוא מדרבנן. א"כ אין להחמיר בתרי דרבנן ר"ל כיון שגם זולת השני סי"ב יש הכרה מדאורייתא ע"י הפדחת. דהן אמת על סי"ב א' בגופו אין לסמוך אפי' לל"ק בכה"ג ג"כ כמו דלא מהני פרצוף פנים עם פדחת בלא חוטם. אבל על שני סי"ב שהדעת נוטה דה"ל סי' גמור מדאורייתא גבי ממון י"ל שיש לסמוך ג"כ לל"ק בכה"ג דמדאורייתא יש הכרה מעליא מצד הטב"ע לבד כנ"ל. ולל"ב דהטב"ע אינו כלום מדאורייתא כשאין פ"פ עם החוטם בשלימות וכ"מ בהריב"ש סי' שע"ט דמדאורייתא אין כאן עדות כלל וכ"מ בירושלמי במקומו פב"ת דיבמות וצ"ל דס"ל דהלכה כל"ב דפרק יש בכור. מ"מ כיון דלל"ב לא אחמירו בההכרה על דאורייתא סגי לסמוך על חיבור שני סי"ב עם הטב"ע הגרוע כנ"ל ואם כן אתתא שריא ממנ"פ: