ב

והנה התוס' ד"ה למימרא כ' תימא כו' וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי עכ"ל. ויש להקשות ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין (דע"ח ע"א) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם כו' עד לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו'. משמע דלכ"ע אותו שעשאו גוסס פטור מן המיתה. דעשרה לאו דוקא דה"ה שנים שהא' עשאו גוסס והשני הרגו שניהם פטורים וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ו ובכ"מ שם עד דאיכא כל נפש. וכ"כ התוס' שם. וע"ז הקשו התוס' שם (ד"ה בגוסס) תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור כו' וי"ל כו' וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אע"ג דרובה מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל. ותירוץ זה אינו אלא לפום מ"ש דרוב גוססין למיתה ואיכא מיעוט דחיי והלכך בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ע"ש. משא"כ לפמ"ש התוס' ביבמות דגוסס ע"י אדם לא חי דהיינו דכולם מתים וליכא אפילו מיעוטא דחיי וא"כ ישאר התימא של התוס' דסנהדרין דאותו האיש שעשאו גוסס אמאי פטור. דהא ודאי סופו למות. מיהו לדברי הראב"ד רפ"ה מה' רוצח דמשוה דין גלות לדין מזיד שכמו שבשחט בו שני הסימנים בשוגג אינו גולה על ידו כמו כן במזיד אינו מומת עי"ז אע"ג דודאי ימות הנשחט לפ"ז לק"מ קושיית התוס' דסנהדרין אמנם הרי בהגמ"יי שם חילק בין דין גלות לדין מיתה דמזיד וכ"כ הרמב"ם שם והכ"מ. והוא מדברי התוס' בגיטין (דף ע') ד"ה חיישינן וביבמות (דק"כ ע"ב). א"כ לפ"ז משמע דבשחט בו שנים במזיד חייב מיתה אפילו בא אחר וחתך ראשו לגמרי. ומוכרח הוא לפ"ד התוס' דסנהדרין (דע"ח) דלא פטרו זה שעשאו גוסס רק משום דאפשר שיחיה. משא"כ הכא דודאי סופו למות. דהא מעידין עליו להשיא את אשתו. משא"כ בגוסס דאין מעידין על הגוסס. אמנם ראיתי בחי' הרשב"א בב"ק ס"פ כיצד הרגל שהקשה על תירוץ התוס' דסנהדרין ותירץ הוא ב' תירוצים אחרים וז"ל וי"ל דשאני התם כיון שהכוהו אחר ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד עכ"ל. והשתא לפי תירוץ שני דהרשב"א י"ל דגם בשחט בו שנים דכתבו הפוסקים דחייב מיתה היינו דוקא כשלא בא אחר וגמר מיתתו רק שי"ל הרוח בלבלתו ואין כאן אלא אחד. אבל איה"נ אם בא אחר וחתך ראשו אפשר גם הראשון פטור מן המיתה. וא"כ לפ"ז י"ל דגוסס בי"א נמי כולם למיתה ואעפ"כ לק"מ דכשבא אחר והרגו דהראשון פטור. אכן לתירוץ הראשון של הרשב"א הדבר ברור דבשחט בו שנים או רוב שנים חייב מיתה אף שבא אחר וחתך ראשו דהא כאן שנתברר שמחמת הראשון היה מת. וא"כ לפ"ז מוכרח דהא דמי שעשאו גוסס פטור הוא משום דאפשר שיחיה. וכיון שהתוס' עצמן בסנהדרין ס"ל ג"כ בפשיטות לדינא כתירוץ הראשון דהרשב"א. א"כ יקשה מאד על תירוץ התוס' דיבמות (דק"כ) שכתבו דגוסס ע"י אדם לא חי דזהו נגד הגמרא לפירושם בסנהדרין. (ולפי' הרשב"א לחד תירוצא). וגם לתירוץ השני דהרשב"א א"א להעמיד דבריהם. דהא תינח לרבנן דאמרי עד דאיכא כל נפש אדם. אבל לר' יהודה בן בתירא דאמר כל נפש כל דהוא נפש. לא יתיישב התירוץ השני דהרשב"א ומוכרח לומר כתירוץ הראשון וא"כ אמאי פטר ר' יהודה בן בתירא ג"כ את מי שעשאו גוסס א"כ לריב"ב מוכרחים אנו לומר או כתי' התוס' בסנהדרין (דע"ח) או כתירוץ הראשון דהרשב"א וא"כ מוכרח דגוסס בי"א ג"כ אפשר שיחיה. וכן משמע שם עוד בגמרא מדפריך ומאי שנא מגוסס בידי שמים כו' והשתא את"ל דגוסס בי"א לא חיי כלל א"כ שנא ושנא הוא מגוסס בי"ש דאיכא מיעוטא דחיי א"ו דגם גוסס בי"א איכא מיעוטא דחיי וכמ"ש התוס' שם. ולכן צ"ל דמ"ש התוס' בגוסס שהוא מגוייד דוקא בכה"ג קאמרי דלא חיי ולא בשאר גוסס בידי אדם ע"י שהכהו דההוא אפשר שיחיה. אבל גוסס שהוא מגוייד ר"ל דחתכו במקום שעשאו טריפה ועי"ז נעשה גוסס. ההוא ודאי לא חיי. וכן משמע בחי' הריטב"א שם שכתב וז"ל י"ל דהכא במגוייד שהוא גוסס דכולם למיתה והכי קאמר ואפילו הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס עכ"ל הרי דעיקר הטעם דכולם למיתה מפני שהוא מגוייד וגוסס. ולא משום סתם גוסס בי"א ע"י הכאה וכה"ג דההוא אפשר שיחיה כו' ושאני הכא דעשאו טריפה גוסס כו'. ובהכי יתיישב דלק"מ על תירוץ זה מסוגיא דסנהדרין. ועפ"ז הנה מה שכתב הפמ"א סי' מ"ח וז"ל וא"כ הני מים שנכנסו לתוך גרונו לא גרע מגוסס ע"י אדם כו' ובודאי לא חיי עכ"ל אין דבריו נכונים כלל. וגדולה התמיה עליו שהביא הסוגיא דסנהדרין (דע"ח) הנ"ל אשר מתוך ד' התוס' שם מבואר בהדיא דגוסס ע"י אדם שאינו מגוייד יכול לחיות. מלבד דהחוש מכזיב זה דאיך שייך לומר שזה שלא טבע עדיין הוי כגוסס ע"י אדם דלא חיי כיון שניחר עם גרונו והמים שופכים לתוך גרונו כו'. דהא גוסס ע"י אדם דלא חיי שכתב התוס' היינו דלא מהני ליה שום רפואה. וזה פשיטא שאילו הוציאוהו מהמים אז טרם שנטבע. אף שניחר עם גרונו כו' ודאי היה חי. כי אפילו מי שנטבע ממש וכבר נראה שנתמלא מים עכ"ז לפעמים יכולים להחיותו ע"י תרופות. וכמבואר ג"כ בספר רפואת העם פרק תרופה לנטבעים. כ"ש וק"ו האיש שלא נטבע עדיין אף שהתחילו המים ליכנס לגרונו כו' שאם היו מוציאים אותו תיומ"י היה פורש לחיים גם בלי שום תרופה כו' או ע"י תרופה עכ"פ. וא"כ איך פסק ע"ז דין גוסס בי"א שבתוס' דיבמות דר"ל שאינו חי כלל בשום אופן: