י

אלא דלכאורה ימצא המעיין מקום בקל לדחות כל דברי אלה ולומר דאדרבה נהפוך הוא ילמו' כי ראייתו זו הוא רק לפי הסוגיא דב"ב (דף קע"ג). אבל הנה ביבמות (דף קט"ז) משמע דרבא לא ס"ל כן כמ"ש התוס' ביבמות (דף קט"ז ע"א) ד"ה מאי אמרת דרבא ס"ל דאין אותיות נקנות במסירה ולהכי מייתי ראי' דאי חיישינן לתרי יצחק ה"נ גבי חבי בר ננאי הוה לן למיחש דילמא מסר לי' כו' עכ"ל. וכ"כ עוד התוס' בב"ב פרק הספינה (דף ע"ז ע"א) ד"ה אמר אמימר ומהתם יש להביא ראיה דרבא סבר אין נקנה כו' ולהכי מייתי כי היכא דל"ח דילמא מסר ה"נ ל"ח לתרי יצחק עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם בפ' הספינה ססי' ד' וז"ל א"ו סבר רבא דאין אותיות נקנות במסירה הלכך מוכח מינה דל"ח לתרי יצחק דאי חיישינן הוי לן למיחש בהני שטרי דילמא מסר ליה האי שטרא ואין אותיות נקנות במסירה עכ"ל. וכ"כ בחידושי הרמב"ן פ' ג"פ (דקע"ג) וז"ל וכולה סוגיא אליבא דאביי אבל לרבא אפילו למ"ד אין אותיות נקנות במסירה ל"ח למסירה אלא אמרינן האי דמוחזק ביה דידיה הוא והוא ניהו מלוה וראיה לדבר הויא דגרסינן ביבמות (קט"ו א') מי חיישינן לתרי יצחק כו' עכ"ל וכן פסק בטוש"ע ח"מ סימן ס"ג כמ"ד אותיות אין נקנות במסירה ועכ"ז פסק בסי' מ"ט דשני יב"ש הדרים בעיר א' מוציאים שט"ח על אחרים והטעם כנ"ל בשם התוס' והרא"ש והרמב"ן. וא"כ לכאורה זה ראיה דל"ח לשאלה כמו דלא חיישינן הכא למסירה ומוציאין ממון ע"י שטר זה ואמרינן דהוא ניהו המלוה משום דחזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו. כמו"כ יש להוציא האשה מחזקת א"א ע"י סימן כלי' ולא לחוש לשאלה. אמנם באמת זה אינו דעכ"פ גם להתוס' וסייעתם אין ראיה משם לנגד דהא בתוס' ביבמות (דקט"ו סע"ב) כ' וא"ת איך פשיט רבא איסורא מממונא דהכי פרכינן על רבא בפ"ק דב"מ גבי גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא. ועוד הא בהוחזקו תרי יצחק מודה רבא כדפי' לעיל וי"ל דמדמה רבא היכא דהוחזקו ממונא לאיסורא דלא הוחזקו עכ"ל. וכ"כ רש"י שם (דקט"ו סע"ב) וז"ל וכיון דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו ל"ח לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהו ל"ח עכ"ל. ולא הוחזק יצחק אחר דהתם היא הוכחה עצומה שזהו בעל אשה זו שהרי בעל אשה זו הוחזק שהוא יצחק ריש גלותא דאזיל מקורטבא לאספמי' ויצחק ר"ג אחר לא הוחזק ולא נדע לנו שיצא מקורטבא לאספמי' וכיון דלא הוחזק אחר בקורטבא ה"ל כעין חזקה דהוא בעל אשה זו ולא אחר וכעין לא הוחזק באחין שבגמ' דקדושין (דס"ד) דהוי כעין חזקה שאין לו אחין עי' בזה בתשו' מוהרי"ט ח"א סי' פ"ג ובתשו' אאזמ"ו הגאון ז"ל וכה"ג הוא דל"ח ליצחק אחר. וכה"ג יליף רבא מממונא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו כהנ"ל. אבל לענין מת הנמצא ויש טב"ע בכליו שכך י"ל שהוא אחר כמו שי"ל שהוא בעל האשה זו כ"א ההוכחה מצד כליו הנ"ל כמו השטר במקום שהוחזקו שני יב"ש דמודה רבא דבאיסורא כה"ג חוששין כמו שפרש"י ותוס' בהדיא דדוקא לענין איסורא כי לא הוחזקו יליף רבא. והכא ה"ל כהוחזקו כיון דאי מדלית מהכא הטב"ע דכליו הנה מצד גופו אין בו סימנים כלל ויכולים לומר שהוא אחר כמו שיכולים לומר שהוא זה א"כ אין הוחזקו גדול מזה. וטב"ע דכליו לא עדיף משטר שיב"ש מוחזק בו וטוען שהוא שלו. ועכ"ז כ' רש"י ותוספות בהדיא דבאיסורא כה"ג מודה רבא דחיישינן דילמא לא הוא המלוה כ"א יב"ש אחר מסר לו וכ"ש שיש לחוש לשאלה דהא מסירה ה"ל כמכירה וחששא דשאלה קרובה יותר ממכירה דהא ס"ל לרוב האחרונים דחיישינן לשאלה ולא למכירה. וא"כ כיון דחיישינן התם לדילמא מסר ליה מכ"ש שיש לחוש לשאלה. א"כ משמע מרש"י ותוספות ג"כ דחיישינן לשאלה. והטעם הוא ודאי כמ"ש התוספות (דקט"ז ע"א) סד"ה אותיות ושוב פר"י דודאי הקלף יכול לעכב שלא יפסיד חזקתו כו'. אבל החוב לא יוכל להוציא כו'. ואין החוב למוחזק כו' עכ"ל. אלא דזהו לאביי אבל לרבא לא ס"ל כן לפ"ד התוס' והיינו דוקא לממונא אבל באיסורא מודה לאביי דחיישינן להוחזקו מיהת ולא מהני חזקת השטר להוציא החוב וה"נ לא מהני הטב"ע דכליו שהוא לבוש בהם שהן בחזקתו להוציא האשה מחזקת איסור א"א. ואף שהתוספות ספ"ק דב"מ כ' דמדרבנן הוא דלא מדמינן איסורא לממונא משום חומרא דא"א נ' דע"כ לא כ' כן התוס' אלא גבי אבידה גבי מצא שטרות דתנן וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דכיון דשם מחזירין השטר למלוה אע"פ שהוא אינו מוחזק בו כלל עכשיו כשנפל השטר ונמצא ביד אחר והלוה מוחזק בממון א"כ הרי יש חזקת ממון של הלוה העומדת לנגד ואין שום חזקה למלוה כנגדם בהשטר שהרי אינו בידו כלל וכה"ג דיש רק חזקת ממון דלוה ולא למלוה הוא אלימא טובא מדאוריי' כמו חזקה דאיסורא ממש כמו שהוכיחו התוס' שם דבממון אין הולכים אחר הרוב להוציא מיד המוחזק. משא"כ באיסורי' דאזלינן בתר רובא אפילו נגד חזקת איסור וא"כ מוכרח דחזקת ממון גדולה מדאורייתא יותר מחזקת איסור (וכן מצינו בכה"ג בח"מ סימן כ"ה הביא בשם גדול האחרונים דאפילו בכמה ס"ס אין מוציאין ממון מהמוחזק. משא"כ גבי חזקת איסור ס"ל להש"ך דבשלשה ספיקות הוא מותר כמ"ש ביו"ד סי' ק"י. מיהו הפנ"י בקו"א דכתובות חולק ע"ז עי' בתשובת שב יעקב חי"ד סי' ס"ב) ולכן כיון שמחזירין השטר למלוה שאינו מוחזק כלל כדי שיוציא ע"י ממון מחזקתו א"כ מוכרח דגם באיסורא אמרינן הכי מדאוריי' דהא חזקת ממון כשאין חזקה אחרת כנגדה אלימא טובא מדאורייתא כמו חזקת איסור או יותר כנ"ל. ולפי"ז הוכרחו התוספות לומר דמש"ש הגמרא היכא פשיט מר איסורא מממונא הוא רק מדרבנן כו'. משא"כ הא דיבמות (קט"ו) גבי שטרא דחבי בר ננאי שאע"פ שיש חזקת ממון של הלוה כנגד מ"מ לעומת זה יש חזקה להמלוה כנגדה שהרי הוא מוחזק בהשטר וחזקה זו גורעת לגמרי החזקת ממון של הלוה דהוא נקיט שטרא בידו. וא"כ חזקת ממון של הלוה אינו כלום דממנו ודאי מגיע סך זה דלפרעון ליכא למיחש דהא לנפילה לא חיישינן וא"כ אין עלינו לספק רק שמא אין השטר של זה כ"א של חבי בר נאני אחר ודילמא הוא מסר לזה ואותיות אין נקנות במסירה הרי לחבי אחר אין שום חזקה כלל לא בהשטר ולא בהמעות ולכן לא חיישינן לזה כלל בממונא שהרי זה מוחזק בשטר וחבי האחר אם מסר ליה איהו הוא דאפסיד אנפשיה וחזקת הממון של הלוה לא מהני כאן דהא מהלוה ודאי מגיע סך המעות שבשטר מה שאין כן גבי איסורא דגבי איסורא לא שייך לומר איהו דאפסיד אנפשיה וכמו שחילק הש"ס בהדיא כן בגיטין דס"ד שאני ממון כו' ונוסף ע"ז שיש חזקת איסור לנגד ממש ודאי דבדאוריי' הוא דאין לדמות כלל איסורא לממונא וכן מצאתי בתשו' אאזמו"ר ז"ל (ד"ח ע"א) שכ' כן בפי' אף גם בדאוריי' אין ללמוד התם איסורא מממונא כו' ע"ש וכיון שכן הרי רש"י ותוס' ביבמות קט"ו כ' בפירוש דאין ללמוד איסורא דהוחזקו ממונא דהוחזקו כלל אפילו לרבא. א"כ משמע דמדאורייתא הוא הסברא לחוש לשאלה באיסורא כנ"ל: