ה

מיהו כ"ז הוא לתי' ראשון דכליו משום דחיישינן לשאלה אבל לאחר דמסיק ואב"א כליו בחיוורי וסומקי י"ל דחזר בו מתי' ראשון ולא חיישינן לשאלה כלל וכ"כ התוס' והריטב"א והנ"י וכ"כ הר"ן פ"ב דב"מ (דכ"ז) בשם י"א דל"ח לשאלה כלל. וכ"מ מד' הר"ן פ"ג דגיטין ובחי' הרמב"ן שם כהובא בס' מרה"צ סעיף כ"ד ס"ק פ"ז. והרב"י כתב דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דחיישינן לשאלה ולכן דחה דעת הר"ן ונ"י מהלכה והושג ע"ז מגדולי האחרונים מוהרי"ט בתשו' ח"א סי' קל"ט ומוהרח"ש ובתשו' ג"ב סי' כ"א ובתשו' מוהר"י הלוי אחי הט"ז סי' ט"ז והש"ך בח"מ סי' ס"ה והסד"א כולם כא' עונים שאין מדברי הרי"ף והרמב"ם הוכחה דחיישינן לשאלה. ומ"מ למעשה לא הקילו נגד הב"י שפסק דחיישינן לשאלה ומהרא"י החמיר בזה ביותר כנ"ל וכ"פ הרא"ש ועוד פוסקים ראשונים. ולפענ"ד דלדינא י"ל שאין מחלוקת בין הפוסקים הרא"ש והתוס' להרי"ף ורמב"ם לפ"ד הב"י כי הנה לכאורה תמוה מנ"ל להתוס' דלמסקנא קיי"ל כהך תירוצא דכליו בחיוורי וסומקי הלא בכל מקום שנאמרו ב' תי' בש"ס קיי"ל בשל תו' הלך אחר המחמיר עי' בתוס' פ"ק דע"א (ד"ז ע"א) ובכללים שבסוף ספר גט פשוט סי' ז' דלא שנא אם אי' בל' איכא דאמרי או אב"א להרי"ף והרמב"ם קיי"ל כא"ד ואב"א ולתוס' פ"ק דע"א אינו כן וא"כ איך כתב כאן התוס' בפשיטות הפך שיטתם וגם איך הרי"ף והרמב"ם לפ"ד הב"ח והב"י יסברו הפך זה ממנהגם לפסוק כל"ב. ומה גם בעיגונא גופא גבי ואב"א כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמיין שנזכר בגמרא פט"ו דיבמות (דקי"ז) כתב הרב"י בשם הרי"ף והרמב"ם דהלכתא כאב"א משום דבתרא היא. ולמה כאן פשיטא להרב"י להפך שלא לפסוק כהאב"א כליו בחיוורי וסומקי לכן נלע"ד דהתוס' שכתבו כאן דהמסקנא דל"ח לשאלה הוא משום דנראה להם כן מצד הסברא למ"ד סי' דאורייתא דכל השקלא וטריא שבגמרא כאן אם כליו משום דחיישינן לשאלה או בחיוורי וסומקי הוא למ"ד סימנים דאורייתא דלדידיה אין דרך לפרש המשנה אלא באחת משתי אלה או טעם כליו דלא מהני הוא משום דחיישינן לשאלה או דמיירי בחיוורי וסומקי ולדידיה נ' להם דוחק לומר דאזיל בתר חששא וחייש לשאלה דאע"ג דיכול להיות מציאות חשש זה מ"מ אינו חשש קרוב יותר מעצם החשש שיש בסי"ב בגופו דאם תזיל בתר חששא יש לחוש דאתרמו סי' כסימנים ובאמת אינו בעל אשה זו דהרי סי"ב שכיחא קצת והרי מאן דס"ל סיד"א אינו חושש לזה וסומך ע"ז להתיר אשה ולא אזיל בתר חששא אלא בתר חזקה ר"ל כיון שהוחזק שבעל אשה זו נאבד ונתעלם מן העין והיה ידוע בסי' אלו ונמצא כן במת הנמצא ולא הוחזק שנאבד אחר בסי"ב אלו מחזקינן שזהו בעל האשה ולא אזיל בתר חששות כמו"כ אין לחוש לשאלה שכיון שידוע והוחזק בעל האשה זו בכלים אלו שיש בהן טב"ע שהיה מלובש בהן ונאבד ונתעלם מן העין. ונמצא כן כלים אלו ממש במת הנמצא מהכ"ת נחוש אולי השאיל הכלים לאחר. חשש זה אינו קרוב יותר מחשש דאתרמי סי"ב כסי"ב ואדרבה כאן י"ל עליך הראיה שנעשה מעשה השאלה. משא"כ גבי סי' כסימנים לא שייך לומר כן דהא שכיחי קצת ואצ"ל שנעשה מעשה ולכן י"א דאפי' אי סי' דרבנן מ"מ ל"ח לשאלה. וזהו דעת הרמב"ן פ"ג דגיטין. אבל נקוט מיהא פלגא דלמ"ד סי' דאורייתא ולא חיישינן לחששות ודאי דאין לחוש כן לשאלה. וא"כ כיון דהני ב' לישני בגמרא אי חיישי לשאלה אי לא נאמרו הכל למ"ד סי' דאורייתא מש"ה ס"ל להתוס' עיקר כל"ב דל"ח לשאלה דסברא זו הכרחית ומסתברא יותר למ"ד סיד"א וע"ז י"ל דגם הרב"י בשם הרי"ף ורמב"ם אינו חולק כלל דלמ"ד סיד"א ל"ח לשאלה כהאב"א דהא הרי"ף והרמב"ם פוסקים בלא"ה כהאב"א. אך לדינא ס"ל להרב"י דהרי"ף ורמב"ם ס"ל דחוששין לשאלה והיינו למ"ד סי' [לאו] דאורייתא דכיון דלא סמכינן אסי"ב אע"ג דסמכינן עלייהו באבידה מ"מ הכא לא סמכינן עלייהו כלל ואע"ג דהוחזק בעל האשה זו שנאבד ונתעלם בסי"ב אלו בגופו ולא הוחזק שנפקד איש אחר זולתו כלל ונמצא מת בסי"ב דהיה לנו ליזיל בתר חזקה להחזיקם בבעל אשה זו מ"מ לא סמכינן ע"ז כלל וכלל ואזלינן בתר חששא לומר שאין זה בעל אשה זו כלל רק אחר ואתרמי סי"ב כסי"ב כמו"כ ראוי וסברא גדולה היא שלא לסמוך כלל על סי' כליו או טב"ע דכליו משום שיש ג"כ חששא דשאלה וע"ז אפשר שאין התוספות חולקים כלל דמ"ש התוס' דלמסקנא ל"ח לשאלה היינו למ"ד סיד"א דכל השקלא וטריא הוא אליביה והמסקנא הוא דל"ח לשאלה. אבל למ"ד סי' דרבנן יוכל להיות דחיישינן לשאלה ותדע דלמ"ד סי' דרבנן ואפילו סי"מ לא כתיבי בפי' בקרא אלא הא דמהני הוא מצד הסברא כמ"ש הש"ך בח"מ סי' רס"ז סק"ז וכ"מ מפירש"י בגיטין (דכ"ז ע"ב) במ"ש אין עדות ברורה מזו. דאיך היא ברורה כיון שיש לחוש שהשאיל בגדיו לאחר ואחר הוא זה לא הוא. ובשט"מ פ"ב דב"מ כתב בשם הראב"ד ג"כ דאי סי' דרבנן הוא הא דמחזירין גט ע"י סי"מ וכן במיתת האיש הוא ג"כ מתקנת חכמים כו' ע"ש. והיינו כמ"ש הש"ך וכ"נ ודאי דעת התוס' ספ"ק דב"מ (ד"כ ע"ב) סד"ה מצא בחפיסה דחיישינן לשאלה גבי מיתת האיש וגט מד"ס ולא חיישינן לשאלה לשמא השאיל לאחר ואותו הניח בו שטרות דהכי תקנו רבנן דל"ח כמו שתיקנו להחזיר אבידה בסי' שאינו מובהק אפי' סימנים לאו דאורייתא עכ"ל וקשה דהא ביבמות כתבו התוס' דלמסקנא ל"ח לשאלה כלל א"כ למה לא כתבו גם כאן כן או עכ"פ בדרך ועוד י"ל דבאמת ל"ח לשאלה כלל ואפי' בגט ומיתת הבעל. א"ו מ"ש בסוף יבמות דלמסקנא ל"ח לשאלה הוא רק למ"ד סיד"א. משא"כ למ"ד סי' לאו דאורייתא כמ"ש בפי' כמו שתקנו כו' אפי' סי' לאו דאורייתא ומש"ה הוצרכו לומר דהא דל"ח הכא גבי אבידה לשאלה הוא דהכי תיקון רבנן כו'. הרי ס"ל דחששא דשאלה וחששא דאתרמי סי"ב שניהם עומדים על פלס ומשקל ומדריגה אחד. וא"כ באיסור א"א דלא תקינו לסמוך על סי"ב כמו"כ ודאי לא תיקון שלא לחוש לשאלה. וכ"מ דעת התוס' (דכ"ח ע"א) שהקשה בפשיטות שנחוש לשאלה כו' ולא כתב כלל דלמסקנא ניחא דל"ח לשאלה והוכיח מזה מהרש"ח הובא בסד"א דכ"ג א' דהתוס' ס"ל דחיישינן לשאלה וא"ש לפמ"ש הריטב"א שפסק סוף יבמות בלשון הלכתא דל"ח לשאלה היינו משום שפסק שם ג"כ דסי' דאורייתא כמ"ש שם בחידושיו ובשט"מ פ"ב דב"מ בשמו ולמ"ד סיד"א ודאי המסקנא דל"ח לשאלה:

קיצור. מ"ש התוס' דלמסקנא ל"ח לשאלה היינו למ"ד סיד"א דכמו דלא חיישינן דאתרמי סי' כסי' כמ"כ ל"ח לשאלה אבל למ"ד סי' לאו דאורייתא ואזיל בתר חששא מדאורייתא כמו"כ יש לחוש לשאלה ג"כ מדאורייתא: