ג

גם כת"ר הביא ראיה נכונה לזה וז"ל דהא עיקר הא דדייקינן בריש סוגיא דסימנים דאורייתא ולא משני דשאני גבי עיגונא דאחמירו בה רבנן עכצ"ל משום דס"ל להס"ד דהש"ס דלא אחמירו רבנן אעיגונא אדאורייתא כתי' השני דפרק יש בכור א"כ כי קא משני דלא מהני סימני כליו היינו ע"כ מדאורייתא עכ"ל כת"ר. ויפה כוון. ומתאמרא משמיה דגברא רבא כוותיה בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל שהאריך להוכיח דסוגיא זו אזלא כל"ב דפרק יש בכור וכן מוכח ג"כ מתשו' הריב"ש הנז"ל שפי' דכל הני דתנן בהו במתני' אין מעידין אין כאן עדות מדאורייתא וזהו כל"ב דפרק יש בכור. משא"כ לל"ק הרי בפדחת בלי חוטם הוי הכרה מדאורייתא רק מדרבנן החמירו. ובזה יסולק תמיהת המרה"צ ס"ק קט"ו על הריב"ש (וכנזכר אות א') וכ"ש למ"ד סיד"ר וסומכין ע"ז גם בעדות אשה ולא אחמירו כלל בדרבנן אע"ג דשכיח קצת סי"ב עכצ"ל דס"ל כל"ב הנ"ל והיינו דבהכרת המת לא החמירו טפי אדאורייתא וכיון דלדידיה אמרינן דמ"מ חיישינן לשאלה עכצ"ל שהיא דאורייתא דאם דאורייתא לא חיישינן כלל לשאלה מהי תיתי שיאמרו דאין מעידין כלל על כליו ומ"ט לא החמירו שלא לסמוך על סי"ב בגוף ואוקמוה אדאורייתא כן לא יחמירו בטב"ע או בסי"מ בכליו עכ"פ מצד חשש שאלה כיון דלא חיישינן לזה מדאורייתא א"ו צ"ל דלפ"ז מדאורייתא חיישינן לשאלה וכן לפ"ד קצת תשו' אחרונים אשר למ"ד סי' מדאורייתא חיישינן לשאלה כמוזכר בב"ש ס"ק ס"ט. וכדמשמע בגמרא דיבמות (ק"כ ב'). ולהך לישנא דאמרת סי' דאורייתא כו' כליו דחיישינן לשאלה. וכ"ה בפ' אלו מציאות (דכ"ז ע"ב) א"כ ודאי מדאורייתא חיישינן לשאלה ולא מדרבנן וצ"ל לפי"ז דחששא דשאלה גרועה גם מסי"ב מיהו ללישנא דסימנים דרבנן אע"ג דג"כ חיישינן לשאלה מה"ת אצ"ל דגרוע מסי"ב כ"א י"ל דה"ל כמו סי"ב דג"כ אינו כלום מדאורייתא ומ"ש רומע"ל דא"כ דחששא דשאלה הוא מה"ת א"כ צ"ל כי קא מרבה קרא חמור בסי' אוכף היינו אוכף דוקא דלא משיילי אינשי ולא מסתבר לאוקמא קרא דוקא באוכף והרי הרמב"ם כתב מרדעת ומרדעת לאו היינו אוכף. ותו דא"כ קרא ל"ל היינו שלמה ופשיטא דל"ח למיעוטא דמשיילי. א"ו פשיטא דקרא ודאי משמע דאתי לאשמועינן דל"ח לשאלה כלל וא"כ ה"ה גבי איסור עכ"ד. איני מבין דבריו דא"כ קושייתו היא על הגמרא דמתרץ דהקרא מיירי בכה"ג משום דאוכף לא מושלי אינשי וקושייתו על הרמב"ם כן הביא ג"כ בס' מהר"צ ס"ק פ"ז (דע"ג סע"ד) בשם תשובת נ"ב סי' ל"ב שדקדק בדברי הרמב"ם רפי"ד מהלכות גזילה ואבידה דהחליף לשון אוכף שבגמרא על מרדעת ע"כ שבא ללמדנו שלא חיישינן לשאלה כלל אפי' בכלים דמושלי כו'. אמנם נתן טעם משום שהרמב"ם פוסק כמ"ד סי' דרבנן ממילא קם דינא דלא חיישינן לשאלה. והמרה"צ השיגו יפה דהא סותר א"ע למ"ש שדעת הרמב"ם דמדינא קיי"ל סי' דאורייתא כו' ולכן תירץ הוא ז"ל ד' הרמב"ם בדרך אחר דמש"ה נקט הרמב"ם מרדעת דגבי אבידת ממון לכ"ע ל"ח לשאלה מתקנת חכמים כו' ע"ש באריכות. א"כ מדברי שניהם הנ"ב והמרה"צ למדנו דס"ל בפשיטות דלמ"ד בגמרא דחיישינן לשאלה הוא מה"ת וכמ"ש המרה"צ באריכות אמנם לענ"ד תירוצם בדברי הרמב"ם הוא דוחק קצת. ולע"ד יש תירוץ אחר מרווח על הרמב"ם ויבא לקמן אי"ה. ומ"ש כת"ר דא"כ קרא ל"ל היינו שלמה כו' י"ל דאע"ג דלא שיילי אינשי אוכף היינו ע"פ רוב אבל יוכל לפעמים שיזדמן שישאל אותם כגון אם חמורו של השואל שוה לחמורו של המשאיל דלא שייך הטעם דמסקיב ליה לחמרא וכה"ג כגון שנחוץ לו מאד הדבר וכ"ש לפמ"ש החמ"ח וב"ש דגם כיס וארנקי וטבעת עם שנזכר בהם טעם מוחלט דלא משיילי עכ"ז לפעמים יוכל להזדמן שישאלו אותם קמ"ל שלא נאמר דהך קצת מיעוטא דמשיילי מצטרף עם החששא שיש בעצם מהות הסי"ב דשכיחי קצת ועי"ז יהיה נגרע ערך ומהות הסי"ב ויהיה קרוב לסי' גרוע ואשכחן כה"ג דהמיעוט מצטרף לעוד דבר ומהני כמו במשנה רפ"ב דיבמות גבי יצאה מליאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת וטעמא דר"י משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות וה"ל רובא ועיין תוס' שם ע"ב ד"ה סיפא חזקה דיצאה מליאה איתרע לה חזקה כו'. א"כ אין הטעם דאינה חוששת לר"י רק משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות ועיין בחולין ס"פ בהמה המקשה אמרינן סמוך מיעוטא דנידמה למחצה דנקבות כו'. וכמ"כ סי"ב נמי לאו דבר ברור גמור הוא כטב"ע או סי"מ וה"א דניתי המיעוט דחששא דשאלה ויצטרף לגרוע הסמיכה על הסי"ב קמ"ל דל"ח לזה והיינו משום דמיעוטא לא מצטרף [רק] כל היכא דבלא"ה הוא ספק כמו מחצה נקבות כו' לר"י. משא"כ גבי סי"ב דסמכינן עלייהו מדאורייתא לא מצטרף המיעוט דמשיילי וא"כ קמ"ל הכתוב דבר גדול מה שלא היינו לומדים זה משלמה שיש סי' בגופה ממש. וא"כ שפיר י"ל דהכתוב אינו מרבה רק כלים דלא מושלי כאוכף ואפ"ה אצטרך קרא לרבויי. ועונ"ל ראיה דמצינו כמו"כ ממש גבי סי"ב דע"י איזה חששא קלה נגרע הסי"ב ממעלתו ולא חשוב עוד סי' אפי' לגבי אבידה וגם בפא"מ (דכ"ה ע"ב) גבי שלשה מטבעות שאם אינן עשויין כמגדלין אע"פ שהם זע"ז חיישינן שמא פחות מכאן היה ומאחר נפלו כאן מקצת א"נ בשתי נפילות נפלו ממנו ממש ומשמש בינתיים ואין לו בהם סי' מנין כמ"ש בשט"מ פ' א"מ שם (דנ"ט ע"א) בשם הרמב"ן והרי ודאי אין רגילות ששני בנ"א יאבדו חפץ א' זה כזה שניהם במקום א' ממש כמ"ש התוס' (דכ"ב סע"ב). וצ"ל דאע"פ שאין רגילות מ"מ גורע כח הסי"ב דמנין לפ"ד הרמב"ן. ואף שהרא"ש פי' הטעם בענין אחר ממש מ"מ כיון דחזינן דלהרמב"ן ע"י איזו חששא נגרע כח וערך הסי"ב ולא מהדרינן האבידה על ידו א"כ ודאי דצריך קרא לריבויי דל"ח לשאלה אף בכלים דלא מושלי ושלא יהיה נגרע כח הסי"ב עי"ז כנ"ל:

קיצור. מה שהקשה מע"ל דא"כ דחיישינן לשאלה מדאורייתא וחמור בסי' אוכף משום דאוכף לא מושלי אינשי א"כ למה צריך קרא ע"ז והתירוץ כדי שלא נחשוב שיצטרף החששא דילמא השאיל לחששא דסי"ב ויבטל כח הסי"ב קמ"ל דלא: