ה

והנה עם היות שעדיין יש מקום לחלק ולומר דלא דמי ממש לאבידה ומציאה. וגם לא דמי משום דהתם אבידה ומציאה ואבידה שניה הכל בחפץ אחד ממש הכיס וארנקי אבל הכא הן כמה בגדים כו' כנ"ל מ"מ יש להקל. ונקדים מתחלה לבאר איך למדו האחרונים דלא חיישינן רק לשאלה ולא לאבידה מהא דמשני בגמרא כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי. דמ"מ הא איכא למיחש לנפילה דילמא נפל ממנו הכיס או ארנקי ומצאו אחר וקשר הגט בו אלא ודאי דלנפילה לא חיישינן כמ"ש בתשובת צ"צ ססי' ק"ו. דהלא י"ל דון מינה ומינה דהתם היינו משום דהוא ג"כ אבידה דיחיד ומציאה דיחיד שיאבד יוסף בן שמעון וימצאנו יוסף בן שמעון ולנפילה ומציאה דיחיד לא חיישינן. משא"כ בעדות אשה שמצאו הרוג אף שהנפילה היא דיחיד לומר שבעלה של זו אבד הכיס וארנקי מ"מ המציאה היא דרבים דהיינו מאן דהוא מצאו והוא הנהרג. וי"ל עפמ"ש בתומים סי' ס"ה ס"ק י"ב בשם הרשב"א בגיטין דל"ד ליחיד כ"א לרבים ע"ש. ועוי"ל שיש ללמוד מחמור בסימני אוכף דמשני לא שיולי אינשי אוכפי משום דמסקב ליה לחמרא דשואל. ע' רש"י. וזהו טעם רק על שאלה שצריך להחזירו ע"כ א"א לתקנו כמדת חמורו אבל אם חיישינן לאבידה ומציאה אין שייך דמסקיב כו' כי המוצא י"ל שתיקנו כמדת חמורו כי לא רצה להחזירו. וכ"ש לפי' הערוך דבשאלה המניעה מצד המשאיל. ולא מצד השואל. דבאבידה לא שייך האי טעמא אלא מוכרח דלאבידה ומציאה לא חיישינן והתם ה"ל אבידה ומציאה דרבים. והנה מקור החומרא לחוש לשאלה אף כשצ"ל עוד שהיה אבידה. נובע מהא דפריך ניחוש לשאלה גבי מצאו קשור בכיס כנ"ל. ויש להשיב דשם אין הדבר מוכרח כלל לומר שהיה עוד אבידה. דהא אף על גב שהתוספות דגיטין (דכ"ז ע"ב) ד"ה מעולם כ' ואומר ר"י דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה דמשום פשיטי דספרי לא היה מקלקלה דהא בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי עכ"ל הרי מובן מדבריהם שם דלפרש"י שם אין הבעל נאמן כלל וכ' מהרש"א שם על התוספות שם (דכ"ז ע"א) ד"ה כאן במקום. דמה שתירצו שם וי"ל כגון דידעינן שמזה יוסף בן שמעון נפל כו' ממ"ש דידעינן אלמא דהוא עצמו אינו נאמן שאבד שם גט וזהו לא כסברתם (דכ"ז ב') בשם ר"י. וכ"כ התוס' בב"מ (די"ח סע"ב) דפרש"י א"ש טפי ושכך יש גירסא בספרים יב"ש זה. וכן משמע ג"כ בפסקי מהרא"י ססי' קס"א דכתב כיון שזה האיש שואל גט ויודע שאבד גט ואין אנו מכירין אחר עכ"ל הרי לא כ' כיון שזה האיש ודאי אבד גט. דהיה משמע דנאמן ע"ז. רק כ' ויודע שאבד כו' ור"ל אע"ג דאינו נאמן מדינא מ"מ אומדנא מיהו הוי שהרי הוא שואל גט ואין שום אחר שואל ומבקש. אבל אילו הוה ס"ל דמדינא נאמן וא"כ ודאי אבד כאן גט א"כ היה לו לכתוב הראי' ביתר שאת ויתר עז דהא אפילו בהוחזקו שני יב"ש בעיר א' לרבה מהדרינן לגט כשאין השיירות מצויות בלי שום סימנים מהאי טעמא דאין לנו לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות כמ"ש התוספות (דכ"ז א') סד"ה כאן במקום. וא"כ אף במקום שהשיירות מצויות או אפילו לרבי זירא ראוי לומר שיהיה מהני טענה זו דאין לנו לחוש שגם אחר אבד כאן. לשלא לחוש לשאלה עכ"פ את"ל דשאלה אינה חששא גמורה כ"כ וא"כ מזה היה מהרא"י מכריח ביותר דשאלה חששא גמורה ועצומה היא. א"ו ס"ל למהרא"י שי"ל דחשדינן ליה דמשקר ואין שייך לומר כיון דהוא אבד ודאי אין לנו לחוש לאחר כו' שזה כתבו התוספות בכגון דידעינן ע"י עדים דמזה יב"ש נפל גט כאן. ומ"ש התוס' דב"מ (די"ח ע"ב) סד"ה נפק דק. וידעינן. י"ל דמיירי ג"כ דידעי עדים משום דעכצ"ל כן לרבה בהוחזקו שני יב"ש כמ"ש התוספות דגיטין (דכ"ז א') הנ"ל. אבל מהרא"י דפריך ממצאו קשור שי"ל דמיירי בלא ידעי עדים לכן עשה האומדנא רק כיון שזה האיש שואל גט ויודע כו' ואין אנו מכירין אחר ור"ל דאומדנא והוכחה מיהו הוי אפילו בכה"ג שלא לחוש לשאלה אע"ג דאינו נאמן שודאי אבד גט וכנ"ל. וכ"ש אם הך דמצאו קשור מיירי בשליח המביא גט שאף להתוספות דגיטין (דכ"ז ב') בשם ר"י י"ל דחשדינן ליה שמשקר דהא כתבו הטעם דהבעל נאמן משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן והיינו משום מיגו הואיל שבידו לגרשה ובשליח שאבד הגט דליכא שום מיגו י"ל דודאי אינו נאמן משום הפסד שכרו ועיין ב"ש סימן קל"ב ס"ק י"ב ובית מאיר שם. וא"כ כיון שאינו נאמן א"כ אין מכאן ראיה דחיישינן לשאלה אף במקום שצ"ל עוד שהיה כאן בודאי עוד אבידה דהא הכא אין אנו מוכרחים לומר שהיה אבידת גט שני כיון שאין נאמן כלל שאבד גט כו' רק שהוא אומדנא והוכחה כדכתב מהרא"י. משא"כ כשצ"ל שודאי היה כאן אבידה י"ל דלא חיישינן לשאלה ולאבידה. מיהו לפמ"ש התוספות בב"מ (דכ"ב סע"ב) דאפילו באבידה לא חשדינן ליה דמשקר כו'. א"כ ה"ה בגט לפ"ז צ"ל דחיישינן לשאלה ולאבידה. והנה הצ"צ בתשובה ססי' ק"ו הובאה בק"ע סעי' תכ"ז כ' דלאבידה דהיינו לנפילה לא חיישינן כלל. והביא ע"ז ב' ראיות הא' ממה שפסק הרא"ש פרק גט פשוט ססי' ל"ה דלנפילה לא חיישינן. וילפינן מממונא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו וס"ל דזה נק' לא הוחזקו דמהיכי תיתי לן לומר שנפל הסידור מן ר' יחיאל. ודבריו תמוהים דהתם בפרק גט פשוט הטעם דלא חיישינן לנפילה היינו משום שהלה מוחזק בה. דכיון שזה מוחזק בה מהי תיתי לחוש לנפילה. ושזה מצאו. ועיין בתוס' דיבמות (דקי"ו א') סד"ה אותיות שתמה ר"י כיון שזה מוחזק בה אמאי נחוש לפקדון וע"ש מה שתירץ ולכן י"ל דבכה"ג הוא דלא חיישינן לנפילה. משא"כ בנדון דהצ"צ דר"ל שלא נחוש כלל לנפילה אף שלא ידעינן שנמצא אצל ההרוג ממש אין ראיה משם כלל. דהא ל"ד כלל להיכא דידעינן שזה מוחזק בה דבכה"ג מיירי בפרק גט פשוט. אע"ג שהצ"צ אח"כ הרגיש בחילוק זה וכתב שיש ראיה ממצאו קשור בכיס דלנפילה לא חיישינן אע"ג דאיתרע דידעינן שנפל מזה ומצאו אחר כו' ור"ל דשם ג"כ אין זה מוחזק בה. אך גם ע"ז יש להשיב דהתם היינו דלא חיישינן לנפילה ולמציאה ולנפילה שניה ר"ל דלא חיישינן שנפל מיב"ש זה ומצאו יב"ש אחר. ואח"כ חזר הוא ואיבדו ונפל ממנו דלבדות נפילה ומציאה זולת נפילה שניה זו והכל בחפץ אחד כולי האי לא חיישינן. ואיך נביא ראיה מכאן שלא נחוש אפילו לנפילה לבדה בלי שום מציאה ולא מבעיא כנדון החשש שלו שחשש שהמשרת של הפריץ מצא הסידור בדרך שלא אצל ההרוג כלל. דא"כ פשיטא דהוי נפילה לבדה בלי שום מציאה שהרי לא נמצא אצל ההרוג. ומהיכי תיתי שלא לחוש לנפילה לבדה. אלא אפילו נמצא הסידור אצל ההרוג י"ל דהוי אבידה בלי מציאה שי"ל שר' יחיאל אבד כאן הסידור שלו אצל ההרוג או שאח"כ נהרג כאן אדם א'. ול"ד כלל לאבידה ומציאה דהיינו שאחר שנאבד מצאו אדם א' וחזר ואיבדו כו'. ומה שכתבנו לעיל לצדד דאבידה כזו דומה לאבידה ומציאה היינו כשנמצא ההרוג מלובש בקצת בגדים של האדם שאנו רוצים לומר שממנו נאבד החפץ זה כאן אז יש לומר דה"ל כאבידה ומציאה שמצאו הבגדים של המשאיל הנאבדים את השאולין ואת השואל עד שהיו לאחדים. משא"כ כשנמצאו אצל סתם הרוג שאינו לבוש כלל בגדים של זה האובד אין אבידה זו ענין כלל לאבידה ומציאה. וגם שם לא כתבנו סברא זו רק לצדד ור"ל דאין לחוש לאבידה דלא שכיחא כזו כשצריך לומר עוד ג"כ שאלה. משא"כ בנדון דהצ"צ שלא היה שם ענין שאלה זולתי שלא לחוש לסתם אבידה לבד י"ל דאפילו נמצא אצל ההרוג חיישינן לאבידה וכ"ש בנדון שלו כנ"ל. וראיתי אח"כ במרה"צ ס"ק צ"ב דפ"ג סע"ד שעמד על דברי הצ"צ ותירוצו שם דחוק ועי' בתוספות דיבמות (קט"ז א') ד"ה למאי פי' דדוקא לנפילה דיחיד שיפול מיב"ש זה וימצאנו יב"ש אחר לא חיישינן. וא"כ הכא אע"ג שהנפילה היא דיחיד כמו מיב"ש זה דהיינו מבעלה של זו עכ"ז מאחר שא"צ למציאה י"ל דלא עדיפא נפילה דיחיד בלי מציאה מנפילה ומציאה דרבים דחיישינן לאביי אפילו בממונא. ואע"ג דקיי"ל בממונא כרבה בב"ב (דקע"ב ב') דלנפילה ל"ח כלל היינו מפני שזה מוחזק בה וכנ"ל ועוד דאין ללמוד איסורא מממונא בשוין. ואין ללמוד באיסורא לדידן רק מממונא לאביי וכיון דבממונא לאביי חיישינן לנפילה ומציאה דרבים. י"ל דכש"כ לנפילה דיחיד בלי מציאה. ועוד דהא מבואר למעלה דמדפריך במצאו קשור בכיס נחוש לשאלה. אע"ג דאם כן מוכרחים אנו להוסיף שהיה עוד נפילה ואבידה כנ"ל. הרי פריך דנחוש לשאלה וגם לנפילה ואבידה. כ"ש וק"ו דנחוש לנפילה לבד כשא"צ לומר עוד ענין שאלה כלל. וצריך לדחוק ולומר דס"ל דאין הבעל והשליח נאמנים כלל. ומ"מ י"ל כיון דאומדנא והוכחה דנפילה מיהו הוי כנ"ל בשם מהרא"י א"כ הוכחה זו דנפילה בצירוף ענין השאלה ק"ו הוא דחיישינן לנפילה לבדה. ובתשובת גבעת שאול סי' י"ד כ' ג"כ דאין לחלק בין אבידה ומציאה לאבידה לחוד דהיינו דלאבידה לחוד נמי לא חיישינן. אלא דהוא מיירי בנמצאו הבגדים סמוך ממש לההרוג וע"ז י"ל שאין קושיא ממצאו קשור אף לפ"ד התוספות ושא"פ דהבעל נאמן הרי חיישינן לאבידה. דהתם היינו אבידה שנאבד באיזה מקום אבל אבידה כזו שיהיה נמצא סמוך לההרוג אשר הסמיכות הוי קורבא דמוכחא טובא שזהו מההרוג י"ל לאבידה כזו לא חיישינן. משא"כ בצ"צ דר"ל לא חיישינן לנפילה כלל ע"ז ודאי קושיא עצומה ממצאו קשור לשטת התוס' כנ"ל. והב"ש בק"ע סעיף תכ"ז בדברי הצ"צ כ' אם נמצא אצל כו' והיינו כדעת הג"ש דדוקא בכה"ג ל"ח לנפילה. ומ"מ כיון דלהג"ש ודעימי' לא חיישינן לנפילה כזו כלל אע"ג שאין לסמוך ע"ז מ"מ י"ל דעכ"פ בנ"ד מהני ה"ט שלא לחוש לשאלה על הבגדים שעליו ממש כיון דצ"ל עוד נפילה כזו על הבגדים שאצלו בשגם שנפילה כזו לא שכיחא יותר גם מהנפילה דבתשובת ג"ש דהוי כעין נפילה ומציאה כנ"ל. עוד יש לחלק בין מצאו קשור דחיישינן לאבידה ולשאלה לפ"ד הח"ץ בתשובה סי' קל"ד שכתב לחלק בין גט לעיגונא לענין שאלה דיחיד דבעדות אשה שמת בעלה לא חיישינן לזה ובגט כיון דאפשר לכתוב אחר חיישינן וכך יש לחלק לענין חשש שאלה ואבידה. והנה לפ"ד הח"צ דלשאלה דיחיד לא חיישינן משום איך יזדמן שיהיו השואל והמשאיל שוין בסי"ב בגוף ע"ש סי' קל"ד כ"ש שי"ל דלשאלה כזו לא חיישינן שאיך יזדמן עוד אבידה דלא שכיחא כו' כנ"ל. וגם יש כאן אומדנא דמהרא"י ססי' קס"א שחילק דבגט יש אומדנא והוכחה שלא לחוש לשאלה כו' אבל גבי עדות אשה כו' והכא בעדות אשה איכא אומדנא זו שבגט ביתר שאת כיון דידעינן בודאי שבעל אשה זו אבד כאן כמה בגדיו מהכ"ת לחוש עוד לשאלה ולא נאמר שהוא הנהרג אלא דלמהרא"י לא מהני כלל אומדנות שלא לחוש לשאלה מהך דמצאו קשור משא"כ להח"צ דמחלק דגט שאני י"ל דבעדות אשה ע"י אומדנא זו לא חיישינן לשאלה. אך גם להחולקי' על הח"צ ולא מחלקים כלל בין גט למיתת הבעל משום דבגמרא לא מחלקינן כלל בינייהו ולכן ס"ל דחיישינן לשאלה דיחיד י"ל דבנד"ז יודו דלא חיישינן דהתם מ"מ החששא דבר א' ענין שאלה. משא"כ הכא לחוש לתרי תיוהי שאלה ואבידה וגם שהאבידה מצד עצמה היא לא שכיחא כלל שיאבד אדם הרבה בגדים שלבוש בהן ושיהיה האבידה סמוך למקום נפילת השואל והבגדים שעליו עד שמפאת הסמיכות י"ל דהוה כדבר א' ממש עם השאלה כולי האי לא חיישינן ול"ד לשאלה ואבידה דמצאו קשור מטעמים דלעיל:

(עוד י"ל דאין מוכרח כלל דבמצאו קשור דחיישינן לשאלה נצרך להוסיף ג"כ אבידה כי י"ל שאין השליח או אפילו הבעל נאמן ודאי לומר שאבד גט רק אומדנא הוי שאבד ולא דמי לודאי אבידה. ועפ"ז יתיישב קצת תשובת צ"צ ססי' ק"ו דס"ל דלאבידה לא חיישינן כלל ומ"מ דבריו תמוהים. והב"ש בק"ע סעיף תכ"ז העתיק דל"ח לאבידה אצל ההרוג וכ"ד תשובת גבעת שאול סי' י"ד ומ"מ גם לזה אין שום ראיה כלל אלא דעכ"פ בנ"ד שצ"ל עוד שאלה וגם לכך האבידה לא שכיחא ביותר י"ל דלא חיישינן):