א

עיין ב"ש סי' י"ז סס"ק ס"ט ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא פרק אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך כמ"ש בח"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל וכ"כ הב"ש עוד בתשו' חינוך בית יהודה סי' קל"א והשיג על הגאון מוהר"ר אברהם ברודא שם שכ' שם ססי' ק"ל להתיר ג"כ מחמת האוכף הנמצא אצל ההרוג שידוע שהי' רוכב על סוס באוכף זה. (וכעין זה וגדולה מזו התיר הצ"צ ססי' ק"ו. עי' לקמן) וע"ז השיג הב"ש שם מטעם הנ"ל. ובקצה"ח ססי' רס"ב השיג עליו דדומה ממש לדין דפרק אלו מציאות וכן בשו"ת בית אפרים חאה"ע ססי' מ"ם הביא בשם שו"ת שאגת ארי' וקול שחל שכ' להתיר אף אם היו מונחים כל בגדיו בסמוך משום דתלינן הבגדים בקרוב דהיינו בעצמות אלו והוה כאילו הבגדים מונחים ממש על העצמות והביא הך דב"מ מצא כלי ולפניו פירות כו' עכ"ד. וכ"ד תשובת גבעת שאול ססי' י"ד. אך מ"מ שם צירף היתר זה רק לסניף בלבד. ובמרה"צ ס"ק צ"ב הביא דבתשו' מ"ב סי' מ"ד משמע ג"כ דגם מה שנמצא אצלו חשיב כמו סימני כלים שהוא לבוש בהן ושכן משמע קצת בתשו' ב"י (ומה שהביא מהמ"ב סי' מ"ד אינו ראי' כ"כ כי שם צירף זה רק לסניף בעלמא אך לכאורה גם בסי' ס"ג משמע כן והוא ההובא בק"ע סעי' שצ"ב). ושהפני יהושע בגיטין (כ"ח א') עומד בשטת הב"ש וכ' דאין ראיה מהא דמצא פירות סמוך לכלי משום דשם בעל הכלי טוען ברי שהפירות שלו משא"כ בעיגונא. ואין זה טענה כלל דאם נאמר שאין הסמיכות סימן למה יועיל טענת ברי שלו הא לא מהימן בטענתיה דחיישינן דלמא משקר ואין מחזירין אבידה אלא בסימן עכ"ד המרה"צ. ובנתיבות משפט סוף סי' רס"ב השיג על קצה"ח והסכים להב"ש וטעם א' שכ' שם הוא כדברי הפ"י הנ"ל והביא מהתוס' דב"מ (דף כ"ב) בד"ה ואי דליכא דלא חשדינן ליה במשקר רק דאמרי' דגם מאחר נפל ע"ש (ובזה נסתר טענת המרה"צ) וכיון דמהימנינן לי' בזה שהי' הפירות בכלי זו בשעת אבידה משום הכי תלינן שפירות אלו היו בכלי זה כיון שראוין ליפול במקום זה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שפירות שהיו בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו או לומר שבעל הפירות משקר וזה לא אמרינן כמ"ש התוס' הנ"ל ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ח עכ"ד. וגם זה אינה תשובה כ"כ לפ"ד התוס' דיבמות (קט"ו ב') גבי תרי יצחק דס"ל דעדות אשה דמי ג"כ לאבידת גט כיון דידעינן שבעלה של זו נאבד ונעלם מן העין בדרך זה שהלך עליו והי' מלובש בבגדיו אלו הנמצאים עכשיו סמוכי' להרוג י"ל ג"כ שתלינן שהבגדים הם מההרוג ולא חיישינן לחשש רחוק כו' כמו במצא כלי ולפניו פירות. אלא דהתוס' דב"מ (דף י"ח ב') סד"ה נפק דק ס"ל דל"ד עדות אשה לשאר אבידה ודבריהם עיקר כמ"ש בפשיטות בפסקי מהרא"י ססי' קס"א. מיהו מ"ש הנתי"מ בשם התוס' דב"מ הנה התוס' כתבו כן ליישב פרש"י שם אכן הם עצמם דפי' שאותו שאבד יתן סימן מקום אין צריך לומר דלא חשדי' לי' שמשקר כו' וגם לפרש"י י"ל דא"צ לזה לפמש"ש בשט"מ בשם שטה וז"ל וג"ז רחוק שבשם החפץ יהי' די בלא סימן וי"ל דלעולם שם החפץ אינו הסימן. אבל כשהכריז המוצא מקום מסוים כו' אמרינן כיון שבא זה ואמר הנחתי שם חפץ פלוני אמת הוא אומר וסוף סוף המקום הוא הסימן עכ"ל ור"ל משא"כ כשאינו מכריז מקום מסויים אין כאן סימן וחשדינן ליה דמשקר ג"כ כי ע"י הסימן שאומר י"ל דמלבד דלא חיישינן דילמא אתרמי סימן כסימן עוד עי"ז ג"כ לא חיישינן דילמא משקר. משא"כ כשאינו אומר סימן חשוב אע"ג דאמר את האבידה יש ב' החששות דדילמא אתרמי אבידה כאבידה או דמשקר לגמרי. ועיין בפנ"י פרק אלו מציאות (דף כ"ז) סד"ה איבעיא להו סימנים דאורייתא. ועוד הי' נ"ל לפרש כו' דמספקא לי' נמי אי סמכינן אסימנים מדאורייתא ול"ח לרמאי שכבר הכיר בסימנים עכ"ל א"כ בלא סימנים י"ל דודאי חיישינן דמשקר לגמרי ג"כ. ועוד דהא לפרש"י בגיטין (דף כ"ז ב') ד"ה מעולם מוכח דס"ל דאפילו גבי גט חשדינן שהבעל ישקר במזיד ודלא כתוס' שם ד"ה מעולם וכ"כ התוס' בב"מ (דף י"ח סע"ב) דפרש"י א"ש טפי. ואפילו להתוס' דגיטין שם דלא חשדינן לי' להבעל דמשקר זהו משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן והיינו משום מיגו הואיל ובידו לגרשה משא"כ בשליח המביא גט שאין לו מיגו משמע דחשדינן ליה שמשקר וכמ"ש הב"ש סי' קל"ב ס"ק י"ב בשם הרשב"א והר"ן והיינו משום הפסד שכרו וכ"ש באבידה י"ל דמשקר בממון הקל ואף שהב"ש שם כ' שי"ל דגם השליח אינו חשוד לשקר עיין בית מאיר שם דפי' שי"ל משום דה"ל מלדעל"ג כו' וגם הניח דין זה בצ"ע. ועי' עוד מזה לקמן. לכן דחייה זו דנתי"מ צריך עיון. ואולם עוד כ' שם דודאי אין לדמות איסורא לממונא כדאמרינן בב"מ (דף כ'). והנה לדבריו אין בזה רק חששא דרבנן לפמ"ש התוס' שם (ד"כ) ד"ה איסורא. אך באמת נ' דמדאוריי' הוא ודוקא התם גבי מציאת שטר שפיר כתבו התוס' כן דשם א"א לומר דתקנתא דרבנן הוא באבידה וכדאיתא בגמ' פרק אלו מציאות (כ"ח א') אלא הא דתנן מצא תכריך כו' ה"נ דניחא לי' ללוה כו'. ועיין באו"ת סי' ס"ה ס"י ובס' אהע"ו בסוף הש"ע אה"ע מ"ש בענין מצא תכריך דמחזירין משום חיבור שני סי"ב דוקא ול"ד לשאר אבידה דסגי בסימן א' והיינו מה"ט דשם לא שייך לומר תקנתא דרבנן וע"כ בכה"ג כ' התוס' ספ"ק דב"מ (דף כ') דהחילוק בין ממונא לאיסורא הוא מדרבנן אבל בשאר אבידה שאינן שטרות דניחא ליה לבעל אבידה כו' שם י"ל בפשיטות דתקנתא דרבנן הוא הא דמחזירין הפירות במצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן משא"כ בעדות אשה אפילו מדאוריי' לא חשוב עדות כה"ג אף למ"ד דלא חיישינן לשאלה. וכמו לדידן בחששא דשאלה דבעדות אשה פסקינן דחוששין לשאלה והיינו מדאורייתא ובממון לא חיישינן לשאלה והיינו משום דתקינו רבנן כו' וכמ"ש בתוס' ספ"ק דב"מ סד"ה מצא (ומה שיש לעמוד ע"ד התוס' דבשטרות לא שייך כ"כ תקינו רבנן עי' בתומים סי' ס"ה ס"ק י"ב. גם לכאורה יש ליישב דהתוס' אזלי לשיטתם שכ' שם סד"ה איסורא ועוד י"ל דמדאוריי' לא חיישינן לשני יב"ש כו' ולכן בשטרות ליכא חששא דאוריי' כ"א מדרבנן ובדרבנן שייך לומר תקינו אף בשטרות דהם אמרו כו'. וצ"ע בסוגיא (דף כ"ח) הנ"ל):

קיצור נתבאר. הב"ש סי' י"ז סס"ק ס"ט ובתשו' חב"י סי' קל"א דכשהבגדים לא נמצא מלובש בהן רק מונחים סמוכים לו לא מהני אפילו יש בהן כלים דלא מושלי וכ"ד הפנ"י בגיטין פרק כל הגט (דף כ"ח). אבל בתשובת גבעת שאול ססי' י"ד ובתשו' שאגת ארי' וקול שחל הובא בתשו' בית אפרים ססי' מ"ם ס"ל דה"ל כאילו נמצא מלובש בהן וכ"ד תשו' צ"צ ססי' ק"ו הובא בק"ע סעי' תכ"ז אם נמצא אצל כו' ע"ש. וכ"מ דעת הגאון מוהר"ר אברהם ברודא בתשו' חב"י סס"י ק"ל. וכבר האריך בדין זה במרה"צ ס"ק צ"ב והוכיח קצת מתשובת ב"י ותשו' מ"ב ג"כ נגד הב"ש ועכ"ז לא הקיל כלל. וכן בקצה"ח סי' רס"ב תמה על הב"ש והשיגו יפה בנתיבות משפט שם והכריע כהב"ש מתרי טעמי. וי"ל שאף מדאוריי' אין ללמוד לעדות אשה מממונא בזה וכ"כ בתשובת הגאון רע"ק איגר ז"ל ססי' ק"ז):