ח

והנה בתשובת ב"א סי' כ"ד התיר בכה"ג שנרשם אצל השמש ששם אשתו שרה ובאמת היה שמה חיה רק שם אמר השמש שרגיל לטעות בכה"ג ובנ"ד לא נזכר כן אך ראיותיו צל"ע דמה שנסתייע מתשובת הר"ן סימן מ"ז שכתב דההכחשה בשם היבם ה"ל הכחשה בבדיקות ועדות המכחשת בבדיקות כשרה ומינה למד לנ"ז ג"כ דכיון שהוא בדיקות תלינן בטעות. וע"ז יש שתי תשובות בדבר. דאיך שייך ליתן כלל ולומר שהשם הוא רק בדיקות ודאי הכל לפי הענין דאם מעידין על ששמו כך כגון איך לכתוב בגט פשיטא דזהו גופה של עדות ואין בזה ספק. ולא אמר הר"ן דהשם הוא רק בדיקות רק בנדון שלו דשם העד שהעיד על מיתת היבם היה מכירו ויודעו ומה שהעיד על מיתתו לא עפ"י השם ששמע שאיש ששמו כן מת רק שיודע שיבם זה שהוא מכירו מת. הלכך בכה"ג אין השם מגופה של עדות. כיון שלא מחמת השם בא להכיר שהמת הוא היבם רק שיודע שיבם שלה מת דהיינו אחי בעלה וידוע היה שאין לו אח אחר. הלכך אין נפ"מ בהשם לענין המיתה ומשום הכי חשיב ליה בדיקות כיון שאינו מכוונת המעשה ולא כוונת הזמן והמקום. משא"כ בנד"ז שאין ידוע לנו כלל אם המת הוא בעלה של זו או לא רק אנו רוצים להוכיח שזהו ע"י השמות היינו שמו ושם אשתו כו' א"כ ודאי כל סימנים אלו הן מגופה של עדות. וכך לי הסי' משם חותנו כמו הסימן משם בתו. מאחר שע"י שמות אלו אנו רוצים לדעת מי הוא המת. א"כ היינו כוונת המעשה דלהרמב"ם הוא מכלל החקירות ולפירש"י אינו מכלל חקירות ולא מכלל בדיקות ששניהם בדבר שחוץ לגופה של עדות. אבל זה הוא מגופה של עדות ממש ועיקרה ושרשה וחמור מחקירות ובדיקות (עי' גי"ת שער ס"ו שביאר פרש"י והרמב"ם בענין כוונת המעשה). הב' דאפי' יהיבנא ליה להב"א דהשם הוא בדיקות מ"מ מנ"ל לתלות בטעות. דלא הכשיר הר"ן רק כשהעד מעיד העדות בבירור גמור אזי אף שהוכחש באחד מן הבדיקות (אזי אין פוסלין גוף העדות שזה מעיד עליו בבירור מחמת הכחש הבדיקות [חסר]: