ז

אך י"ל דנד"ז לא דמי לפלוגתא דהר"ן והריב"ש. וי"ל דאפי' להריב"ש דוקא התם גבי מוקדם שהעדות נעשו פסולים שהעידו שקר ע"כ ממילא א"א להתירה ע"י עדותם. משא"כ בנד"ז מה ששיקר בשם הבת אין שייך לומר שיפסל לעדות עי"ז שאין זה שקר בדבר שבממון ולא בדבר איסור רק החשש הוא כיון דאנו רואים דמעורב שקר בעדותו א"כ שמא כל העדות שקר. ואולי זו אין ללמוד כלל מהריב"ש דשאני השקר שבנדון דהריב"ש דחמור טפי דדי לפסול העדים לגמרי על ידו שנעשו רשעים ע"י שקר זה לבד אף אם גוף עדותן אמת שנחלצה רק השקר הוא בהזמן וכיון שמשקר זה א"א להמלט לכך זה גורם לחוש על גוף הענין שמא אינו אמת. משא"כ שקר זה דשם הבת אם גוף הענין אמת שהוא בעלה של אשה זו שמהראדאק אין בו כדי לפוסלו כלל א"כ אין ללומדו מנדון דהריב"ש. רק דמ"מ סברא הוא כנ"ל מאחר דמעורב שקר בעדותו א"כ כו'. אבל מ"מ אין ללמוד זה מהריב"ש. וכן י"ל בהיפוך דאפי' הר"ן לא הקיל אלא משום דס"ל שהעדים מצוים לטעות בטעות ההוא שהשמיטו בהכתב תיבה אחת שבמקום מאה ושלשים וארבעה כתבו מאה וארבעה. משא"כ בנ"ד הטעות מגיטל על בתיה אינו מצוי ובפרט בשם בתו. ובתשובה אחת בעגונה פרומא הבאתי ראיה מהש"ס דשבועות (דמ"ח ריש ע"א) דע"י שאמר העד שקר בבדיקות נפסל לעדות להבא מהא דאחד אומר גבוה שלש קומות וא' אומר חמשה כו' ע"ש ודלא כהתשב"ץ ח"א סי' ס"ז הגם שלכאורה היה נראה להביא ראיה להפך דאעפ"י שמעורב שקר בעדותו כל שאינו נפסל לעדות מחמת שקר זה מקבלין השאר מה שלא נתברר ששיקר ולא אמרינן כיון דע"כ משקר במקצת א"כ שמא כולו שקר מהא דעד אחד אומר מנה הלוהו והשני אומר מאתים שמחייבים אותו במנה משום דיש בכלל מאתים מנה כמ"ש בפ' חז"ה (דמ"א) ובפז"ב (דל"א) והרי כאן בהכרח אחד מהן משקר במנה. כיון ששניהן מעידין על זמן ומקום אחד כדפירש רשב"ם ודלא כמהרי"ט חאה"ע ססי' ל"ח כמ"ש בתשו' א' באריכות (בעגונה דק' חומעץ) שכל הפוסקים כתבו הפך מדבריו. וכדבריהם מוכח מהש"ס פז"ב (דל"א א') גבי אחד אומר דמי חבית של יין וא' אומר דמי חבית של שמן דמחייביה ר' אמי כו'. והנה יש בה ב' שיטות דרך כלל א' הוא שטת הראב"ד הובא בחי' הר"ן פז"ב דאפילו התובע אינו תובע רק מנה וכ"ד הנ"י. ומ"ש דבהלואה אחר הלואה בעינן שיתבע מאתים התם שאני שהן בזמנים שונים והטעם משום דבין מנה למאתים עבידי אינשי דטעו ותלינן בטעותא. ב' הרמב"ן והר"ן ס"ל דדוקא כשהתובע תובע מאתים ולדבריהם לא תלינן בטעות כלל ואפ"ה מקבלים עדותן אעפ"י שבהכרח אחד מהעדים משקר במנה אלא כיון דמ"מ לא נפסלו לעדות ע"י שקר זה ואפילו בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה בין מנה למאתים מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו לעדות אחרת כמ"ש הב"י סי' ל"א סעי' א' לאפוקי אחת אומרת ק' כו' ע"ש. וכיון דלא נפסלו לעדות ע"י שקר זה לכן מקבלים עדותן במה שהושוו שניהם. והטעם שלא נפסלו לעדות ע"י שקר זה י"ל דמשום שי"ל שהאומר מנה הוא המשקר ואין בשקר זה רק כמו כובש עדותו ואינו כמו מעיד שקר לחייב מי שאינו חייב. הרי מדבריהם יצא לנו שאעפ"י שמעורב שקר בעדותו מקבלין עדותו במה שי"ל שאינו משקר אך כשהוא בענין שלא נפסל לעדות ע"י זה השקר. וכמו"כ ממש בנ"ד שאף אם שקר בשם הבת אין זה ענין שקר שיפסל לעדות מחמתו לכן מקבלין עדותו במה שאינו מתברר ששיקר ואדרבה יש ראיה שאומר אמת. אמנם להנ"י לכאורה אין ראיה משם דשאני התם שי"ל שאין כאן שקר רק שטעו. אלא דא"כ בנ"ד ג"כ נימא שטעה. דלהנ"י מוכרח דבמה שהושוו מקבלים עדותן והמותר תלינן בטעות. וה"נ בנ"ד שמו ושם אשתו ושם חמיו ושם עירו שהדברים מכוונים מקבלים ממנו כמו במנה ושם בתו תלינן בטעות. והגם שי"ל דבין מנה למאתים טעו טפי מ"מ דוחק לחלק. ועוד דבלא"ה העיקר דבין מנה למאתים גם כן לא שייך לתלות בטעות וכמ"ש במ"א באריכות דהא הדין שוה אפי' אחד אומר מנה ואחד אומר שלש מאות כו'. גם בטוש"ע סי' למ"ד פסק כדעת הרמב"ן והר"ן. ומכ"ז מובן ג"כ דאין זה ענין לעדות שבטלה מקצתה כו' כנ"ל אות ו' דהא ה"נ ממ"נ עד אחד משקר במקצת ומ"מ לא נתבטל עי"ז שאר עדותו כיון שאין נפסל לעדות ע"י השקר. וה"נ בשאר עדות שנתבטל מקצתו לפי ששיקר כל שאין נפסל לעדות ע"י זה השקר אין בזה ביטול לשאר עדותו וכנ"ל. וכן כתב התוספות להדיא בב"ב (דמ"א סע"ב) דלא שייך לדמות הא דמנה ומאתים לנמצא אחד מהן קרוב או פסול דה"נ לכאורה הוי נפסל כיון דאחד מהן משקר כו' ותירצו משום דכשמכחישין אהדדי לא שייך דין זה דקרוב או פסול. וקשה אם דין נמצא אחד קרוב או פסול משום עדות שבטלה מקצתה אתינן עלה. א"כ לב"ה נמי קשיא בע"א אומר מנה ועד אחד מאתים אמאי מקבלין עדותן דממ"נ א' משקר. אלא ע"כ צ"ל דכיון דלא נפסל לעדות ע"י השקר הזה אינו שייך כלל לעדות שבטלה כו'. אך באמת אין מהא דמנה ומאתים ראי' כי מ"ש הב"י רס"י ל"א לאפוקי אחת אומרת מאה כו' מוכרח לומר דמיירי בדרך ואופן שאין ביניהם הכחשה ע"ד הנז' בגמרא ספ"ג דנזיר גבי אלו מעידים שנזר שתים כו' אמרי במערבא אין הכחשה במונה אבל אם יש ביניהם הכחשה גמורה ודאי אין מצטרפין לעדות אחת להבא רק לאותה עדות זו מצטרפין כמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב) ד"ה תרווייהו בא"א קא מסהדי בשם תלמיד הרשב"א. ולאותו עדות ה"ט דמצטרפין כיון שממי שנמשך עתה פיסולו לומר שמשקר במנה השני ממנו עצמו נמשך עתה שאמת עדותו במנה הא' ע"כ הקילו בזה בדיני ממונות. משא"כ לעדות אחרת כשהעד שאנו רואים שמשקר במקצת העדות ואין לו מסייע בלעדו שישאר העדות אמת איך נאמין לו ע"ז אין שום ראיה מהא דמנה ומאתים דשא"ה ששניהם מעידים עכ"פ במנה הא' אדרבה יש ראיה להיפוך מהא דאחד אומר גבוה שתי קומות כו' וכנ"ל. ולפי"ז היה צ"ע תשובת הר"ן סי' מ"ז שהתיר אף שמי שהעיד על מיתת היבם לא כוון בשם היבם. וצ"ל התם היה מקום לתלות בטעות וכמ"ש בתשו' דפרומא הנ"ל. ולכאורה קשה על סוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל מהא דב"ק פרק מרובה (דע"ג א') דלרבנן דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל אף שהוזם על הטביחה לא בטלה עדותו על הגניבה אף שהעיד שתי העדות תוך כדי דבור שמזה מוכח דמשום שאומר שקר בעדותו אינו נפסל כשאין בשקר זה כדי לעשותו פסול לעדות. וא"כ כשמשקר באחד מן הבדיקות אם בגוף העדות אינו משקר כהא דשבועות (דמ"ח א') שהשקר שאחד מהן משקר זהו רק בענין כמה היה גבוה הלבנה אבל בגוף ראיית הלבנה הרי שניהם מודים א"כ אמאי נפסל אחד מהן לעדות עי"ז מ"ש מהא דהוזם על הטביחה כו'. וי"ל דודאי אילו היינו יודעים שבעצם ראיית הלבנה אין שום שקר רק שאחד מהן משקר בענין הגובה בלבד י"ל שבאמת לא היו פסולים לעדות גם להבא שבשקר זה לבד אינו כדאי לפוסלו כיון שגוף העדות אמת. א"כ שיקר בדבר שאינו מעלה ואינו מוריד. וה"ל לענין להבא כמו בהא דב"ק למפרע. אבל כיון שאין אנו יודעים שבראיית הלבנה אינן משקרים רק עפ"י שניהם וזה ידענו מהם שאחד אומר שקר בהבדיקות אזי חיישינן שמשקר ג"כ בגוף העדות דכל שאומר בודאי שקר בבדיקות יש לפוסלו ולחוש שמשקר בגוף העדות אא"כ נתברר שבגוף העדות אינו משקר אבל כל זמן שלא נתברר נחשב שקרן. מיהו היינו דוקא בידוע בודאי שמשקר כהא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל דא"א לתלות בטעות. אבל כל שי"ל שטעה אינו נפסל לעדות שהרי עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה בדיני ממונות בין בעדות זה בין להבא לא נפסל שום אחד מהן וה"ט דתשובת הר"ן סי' מ"ז:

קיצור (מתשובת הריב"ש סי' שפ"ב אין ראיה להחמיר בנ"ד דשאני התם דמחמת השקר נעשה השטר מוקדם. וכמו"כ מהר"ן אין ראיה להקל רק יש ראיה להחמיר כשאמר שקר משבועות (מ"ח א') ול"ד למנה ומאתים דמקיימין עדותן אמנה אע"ג דיש כאן ע"א שמכחישו במנה הב' דהתם הקילו שלא לפוסלו למפרע כמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות. וע"ד מ"ש בגמרא פרק מרובה (דע"ג סע"א). אבל הכא שידוע שאמר שקר בדבר אחד ועל השאר אין מסייעו שאומר אמת י"ל דאינו נאמן כלל. אך כשי"ל שטעה ולא אמר שקר במזיד אינו נפסל. ועמ"ש לקמן אות יו"ד):