ג

אך לכאורה י"ל להיפוך דהרשב"א וריב"ש ג"כ לא החמירו רק משום שהעדים נעשו פסולים ע"י שהקדימו הזמן ושוב אי אפשר להאמינם גם על גוף הענין. משא"כ בנ"ד וית' לקמן אות ז'. וראיתי להב"א סי' כ"ד (דנ"ז ע"א) סברא זו והביא ראי' מהתשב"ץ סי' ס"ז שכ' ונאמן דהא פלגינן דיבורי' כו' ונאמן במה שאמר שהיין הוא אסור אע"פ שדבריו מוכחשין במ"ש שהדלתות היו רעועות עכ"ל. ולכאורה יש לדון מנ"ל להתשב"ץ דין זה דמפלגינן דבורי' דמפי"נ (דקל"ד) ודאי אין ראיה דהתם יוכל להיות שהאמת כדבריו שגירשה כבר רק דלא מהימנינן ליה אלשעבר ומהימנינן לי' אלהבא. אך ראייתו הוא מפלגינן דבורי' דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני וכן לדידי אוזיף בריבית שאין דרך לקבל עדותו אא"כ נתפוס שאמר שקר במ"ש לדידי אוזיף ורבע אותי לרצוני כו' א"כ מוכח דמפני שעירב שקר בעדותו אינו נפסל כשאין השקר הזה עדות שקר על חבירו ואין בו כדי לפסול כו' וא"כ ה"ה אפילו נתברר בודאי שאמר שקר כזה. ומ"מ לא ידעתי מה זה דמיון לנדון דהתשב"ץ שאמר שקר בדבר שיש בו כדי שלא להאמינו עוד שאמר שהדלתות היו רעועות ומתכוין לאסור יין שלה שלא כדין. ולא דמי כלל לפלוני רבעני דמה שמשקר היינו לחבול בעצמו כו' ואין בו כדי לפסול כו'. וצ"ל דכך ר"ל התשב"ץ דה"נ שקר זה לאו מידי הוא אם בצד אחר נאסר היין באמת עכ"פ וה"ל כהא דתנן שלהי שבועות כל המשנה מחוב לחוב כו'. ומ"מ אין הדמיון עולה יפה דאם כאן הי' נתברר לנו שהיין נאסר מצד אחר שפיר י"ל כן. אבל הרי אנו מסופקים שמא היין לא נאסר כלל וזה נתברר לנו ששיקר באומרו שהדלתות היו רעועות כו' א"כ נתברר לנו ששיקר לאסור היין ולא נתברר לנו שהיין אסור מצד אחר. עד שנאמר שמשנה מחובה לחובה. ומנ"ל לתלות להקל מעצמינו לומר שהשקר מחובה לחובה דילמא השקר מפטור לחובה. וכן משמע לפע"ד מסוגיא דב"ב (דף ל"א ע"א וע"ב) דכשהוכחשו העדים במה שאמרו שאכלה שני חזקה בטל עדותן לרבא גם במה שאמרו שהיא של אבותיו ולא אמרינן להקל שהשקר הוא רק מזכות לזכות דבאמת הוא שלו מצד דאבהתא היא והשני החזיק בה שלא כדין שהרי אומר של אבותי היא (הגם דיכול לחזור ולטעון אין דאבהתא היא וזבינתה מינך כו' כדפסק עולא שם לעיל מיניה מ"מ כל כמה דלא חזר וטען ה"ל חזקה שאין עמה טענה). וגם רב נחמן לא פליג רק משום דס"ל כרב הונא דלגבי עדות אבהתא מוקמינן להעדים אחזקתייהו שלא שיקרו כלל בענין שני חזקה כו'. אבל אם היינו תופסים ששיקרו היו נפסלים ולא היינו מקילים מסברא לומר ששיקרו מזכות לזכות לזה ומחובה לחובה להשני כו'. ועכצ"ל כיון שנתברר לנו שאמר שקר בדבר לחייב ממון שלא כדין נפסל העדות ולא מקילינן מסברא שמא חייב לו מצד אחר כו' ואין השקר רק מחובה לחובה כו'. וצ"ע מהא דפ"ק דב"מ (ד"ה ע"ב) דהכופר במלוה כשר לעדות משום דתלינן דאשתמיט כו' אע"ג שנתברר ששיקר עכ"פ במה שכפר כו'. ויש לחלק דהתם לא הי' אפשר לו לאשתמוטי אא"כ יכפור משא"כ התם. ועוד י"ל דבעדות שקר נפסל אפי' אם השינוי מחובה לחובה. ויותר י"ל דהתם גבי עדים אין שייך כ"כ לומר דברירא להו שהשינוי מחובה לחובה דכיון שהשני אכלה ג' שנים הוי להו לחוש ושמא קנאה ממנו אח"כ כו'. הלכך כשמעידים שאכלה ג' שנים ה"ל כמעידים שקר מפטור לחובה. משא"כ הבעל דבר עצמו הכופר במלוה שפיר יודע בנפשו דמכוין לאשתמוטי כו'. ובזה יתיישב דברי התשב"ץ דהתם ידע שהיין נאסר בצד אחר אבל אין לומר דטעמי' דהתשב"ץ משום דהיין הי' של עובד כוכבים ולא תענה ברעך כתיב דמ"מ עכ"פ לאותו יין שלה איך יהי' נאמן דהרי חשוד להעיד שקר ביין שלה. ומ"מ צ"ע בכל זה דעכ"פ הראי' של התשב"ץ מפ"ד אינה מכרעת כנ"ל דהתם אפי' שיקר הוא בדבר הנוגע לעצמו כו' ועוד דהתם לא נתברר שבודאי שיקר הגם דא"א לקיים עדותו אא"כ נתפוס ששיקר במ"ש שרבעו לרצונו כו' מ"מ ל"ד זה לנתברר בעדים ששיקר. וה"ט שי"ל דהא דרשעים פסולים לעדות אין הענין שכשהוא רשע ודאי משקר רק דחיישינן שמא משקר. אבל הרי יכול להיות שעדותו אמת ולכך דוקא כשנעשה רשע עפ"י עדים אין מקבלים עדותו. משא"כ כשמשים עצמו רשע כיון דמדינא אין אדם משים עצמו רשע הלכך מקבלים עדותו אע"פ שיכול להיות שהאמת כדבריו שהי' רשע. אבל אם נתברר ששיקר באומרו שרבעו לרצונו י"ל דשוב אינו נאמן כלל גם על פ':

והנה נ"ד לכאורה עדיף מנדון דהתשב"ץ דהתם העיד שקר לחוב לאסור היין. אבל הכא ליכא למימר הכי דלא גרע הגדתו מאילו לא העיד כלל. אך בצד אחד גרוע יותר דהכא דבריו סותרים זה את זה דתחלת דבריו בא להתיר וסופו לאסור וה"ל כמתעתע משא"כ התם שדבריו נוטים לכוונה אחת לאסור היין והשקר תלינן דמשנה מחובה לחובה כו'. אבל כאן איך נסמוך על דבריו והמה תמוהים. וזה קרוב למ"ש הריב"ש סי' שפ"ב ואיך נתיר אנחנו יבמה לשוק בעדות שאנו רואים שהוא שקר כו'. וכש"כ בעדות שאין לו שום פירוש. ונבחור אנו הטוב לנו ונניח מה שאין טוב לנו. ושמא י"ל שנתלה זה בחזרה או בשאר סיבה או שנתבלבל בזה סמוך למותו ושגגה יצאה מפיו. משנתלה דשיקר בכל דהא חזקה אין אדם חוטא כו' ואין אדם משטה כו':