א

סימן נב

עיין גי"ת שער ס"ו שהקשה על הרמב"ם שכ' פ"א מה"ע ה"ד העידו עליו שאכל ביה"כ שואלין אותו איזה מאכל אכל וכמה אכל כו' עד ולבי נוקפי להחליט המאמר בזה עכ"ל ובודאי הדין עמו כי תירוצו דחוק מאד לומר דהאי וכמה אכל הוא משום שמא יאמר א' מהם שאכל פחות מכשיעור דהא הרמב"ם כ' ומכלל החקירות כו' וכמה אכל. ונראה שאם הכחישו זא"ז בכמות עדותן בטלה אפי' אם לדברי שניהם אכל כשיעור. ולק"מ ממ"ש פ"ג ה"ג שיש בכלל ר' ק' דההיא לענין ד"מ איתמר וקולא הוא שהקילו חכמים בד"מ להיות מחלקי' העדות ולקבל מהעד המעיד על ר' עדותו על ק' עכ"פ וכאילו פלגינן דיבורי' אפי' בחד גופא ועדות שבטלה מקצתו בטלה כולו לא שייך כאן כיון שלא בטלה בבירור שהרי העד כשר עפ"י לב"ק (ע"ג) ומכיון דפלגינן דיבורי' הרי על ק' אלו אין כאן הכחשה כלל בחקירות כי המנה הב' לגבי המנה הא' אינן חקירות כ"א בדיקות כמ"ש בחידושי הר"ן פז"ב וגם לפ"ד הרמב"ם שכוונת המעשה הוא חקירות מ"מ לגבי ק' אלו אין כאן כוונת המעשה דמה לי אם הי' בפ"ע או עם ק' שניי' ודמי למנה שחור ומנה לבן שהם בכלל הבדיקות כמ"ש פ"ג מה"ע ה"ג ולכן מחייבין אותו ק' מתוך עדותן משא"כ בד"נ י"ל שלא הקילו חכמים קולא זו להיות פלגינן דיבורי' בחד גופא דהא פליגי אמוראי בזה בפי"נ (דקל"ד) ולא איפסקא הלכתא בהכי וכיון שכן הרי העד האומר שאומר שאכל ב' זיתים עד"מ הוכחש בחקירות לפ"ד הרמב"ם דכוונת המעשה הוא החקירות ולכן עדותן בטילה וז"ש ומכלל החקירות כו' וכמה אכל. ובזה יש לתרץ קושיי' הראב"ן סי' מ"ג שהוכיח דעדות המוכחשת בחקירות כשרה בד"מ מק"ו דמנה ומאתים שמכחישי' זא"ז בגוף העדות עכ"ל. ונ' דכוונתו שאע"פ שבגמ' נתנו טעם לזה משום שיש בכלל ר' ק' מ"מ ס"ל דה"נ בהכחשה דזמן כן י"ל שיש בכלל ר' ק' והכחשה דזמן הוי מילתא אחריתא כמו הכחשה דק' השניי' במנה ומאתים. ולפמש"ל לק"מ דשא"ה שהמנה שני' לגבי הראשונה בדיקות הם אע"פ שבפ"ע הוא חקירות הקילו חכמים בזה לומר פלגינן דיבורי' מה גם שלגבי עד הא' שאו' ק' אין כאן הכחשה בחקירות. משא"כ הכחשה דזמן שהוא חקירות לגבי כל פרוטה ופרוטה ולא שייך לומר בזה פלגינן דיבורי'. כי לא שייך לומר פלגינן דבורי' בין בגוף הענין להחקירות שלו שהרי בהדיא אמרו עדות מוכחשת בחקירות בטילה. משא"כ במנה ומאתים פלגינן דיבורי' כי המנה הב' אינו חקירות של המנה הא' רק שבפ"ע הוא חקירות ובאמת שעל המנה הב' עדותן בטילה וי"ל דאפי' לשבועה אינו זוקק העד הב' כיון שהוכחש בחקירות במנה הב':

ויצא לנו מזה דהיכא שמכווני' עדותן לדבר א' ובדבר אחר מכחישי' זא"ז אם אין אותו הדבר בזמן ומקום י"ל שמצטרפין לדבר שהשוו כגון א' אומר חבית של כסף הלוהו מלא יין וא' אומר חבית נחושת הלוהו מלא יין י"ל שמצטרפין לענין היין אע"פ שמחולקי' לענין החבית דדמי למנה ומאתים כיון ששניהם שוה במנה מקבלי' עדותן על מנה זו אע"פ שמכחישים זא"ז במנה ב'. ואין לחלק משום דהתם מי שאומר מנה לא הוכחש כלל דז"א שהרי גם הוא שקרן לדברי עד הב' שכובש עדותו במנה. אלא מ"מ כיון דבמנה א' שניהם שוים ומנה הב' אינה חקירות אצל המנה הא' מקבלי' עדותן וה"נ דכותיה כיון שלגבי היין שניהם שוין מקבלין עדותן. ומה שמחולקים בחבית אע"פ שהוא הכחשה בגוף הענין מ"מ לגבי היין אין זה מחקירות שהרי אינו מגוף היין ודו"ק. וכ"ש שזה יתכן לרש"י ושא"פ שכוונת המעשה אינו מכלל החקירות. והא דעדותן בטילה כשמכחישי' זא"ז בגוף הענין היינו משום שאין כאן עדות כלל [אבל] על הדבר שהן שוין שיש כאן עדות מקבלי' עדותן אע"פ שמחולקי' בד"א שהרי מ"מ אין כאן הכחשה בחקיר' וה"ט דמנה ומאתים שמקבלים עדותן במנה ומ"מ בד"נ כה"ג עדותן בטלה דבדיקות מיהו הוי כמ"ש הר"ן וי"ל שהכמות שהם חולקי' עליו הוא נחשב לבדיקות גם גבי הכמות שהם שוים בו יעו"ש. אלא דמ"מ יש נ"מ בין הרמב"ם ושא"פ לענין אם הא' או אפי' השניי' אומרים שאין יודעים כמה אכל אך יודעים שכזית אכל ודאי ביוה"כ דלהרמב"ם הוי חקירות והאו' א"י בחקירות עדותן בטלה. משא"כ לרש"י ושא"פ דלא הוי חקירות ולגבי הכמות שהם שוים עליו ה"ל בדיקות וא' או' א"י בבדיקות עדותן קיימת. וצ"ע כיון דבד"נ לא פלגינן דיבורא:

והנה מעתה נבא לנ"ד בענין הצייחען שבקנעכיל שהעדות מכחישים זה את זה במקומו הרי כיון ששניהם שוים במציאות יש לקבל מהם עדות זו עליו ומה שמחולקים במקומו הוא ענין אחר וכמו המנה השניה לגבי המנה הא' וכנ"ל בענין חבית של כסף או של נחושת מלא יין שלגבי היין מקבלים עדותן. אלא שבזה יש לחלק בין הרמב"ם ורש"י ושא"פ כי להרמב"ם אפשר להחמיר כאן ולומר דמקומו של הצייחען הוא מכוונת המעשה של הצייחען והוי כמו חקירות ואינו דומה לק' ור' שהמנה הב' אינו מכוונת המעשה לגבי המנה האחד. משא"כ מקומו של הדבר וקביעותו בגוף. אבל לרש"י ושא"פ דכוונת המעשה אינו מכלל החקירות א"כ אין המקום מכלל החקירות ואע"פ שמכחישים זא"ז בהמעשה עדותן בטלה היינו כשמכחישים זא"ז לגמרי שאין כאן עדות כלל כיין ושמן אבל כל ששניהם שוים בדבר א' מקבלים מהן עדותן באותו הדבר דדמי לק' ור' שמקבלים עדותן במנה וה"נ מקבלים עדותן בהצייחען אף שמתחלקים במקומו. ואף שע"י המקום נעשה הצייחען סי"מ מ"מ היינו מצד צירוף סימנים כמ"ש רז"ל דגם נקב בצד אות פ' מצד צירוף סי' נגעו בה. וא"כ על הצייחען שהם שוים היינו מנה א' והמקום מנה ב' ומקבלים עדותן במנה שהן שוים בו. אך כ"ז לפ"ד הרמב"ם דהא דעדות מוכחשת בחקירות גזה"כ הוא. א"כ כיון שנתבאר שלדעת רש"י ושא"פ לאו חקירות הוא מקבלים עדותן במנה. אבל לפ"ד בעה"ת שהטעם משום דה"ל ע"א בהכחשה. א"כ הוא הדין כשמתחלפים במקומו שהאומר שהצייחען היה בהקנעכיל אומר שלמעלה לא היה צייחען כו'. ול"ד למנה ומאתים ששניהם מודו בק' כו'. אך לשיטת התוס' ונ"י דק' ור' עבידי אינשי דטעו בהכי א"כ י"ל דה"ה במקום הצייחען ואדרבה כש"כ הוא מדיוטא עליונה ותחתונה וכמ"ש בת' מ"ב סי' ס"ג לענין רושם שתחת העין והוא דעת הרמב"ם שבב"י סי' ל':

ואחר כותבי זאת נמלכתי שי"ל דגם לשטת רש"י אין ראיה ממנה ומאתים לנ"ד. כי הנה בגמרא בענין יש בכלל ר' ק' לא הזכירו שמטעם פלגינן דיבורא אתינן עלה וגם בפי"נ בענין פלגינן דיבורא לא הביאו ראיה מכאן. וא"כ אילו מצד פלגינן דיבורא אתינן עלה הי' לו להביא ראי' מברייתא דב"ש וב"ה שהוא עדיפא ממימרא דרבא. ועוד דהא רב יוסף ל"ל פ"ד בפ"ק דסנהדרין (ד"ט) ולא מותבינן עליו מברייתא זו. לכן י"ל דנדון ר' וק' הוא עדיפא מענין פ"ד וכ"ע מודו בזה. כי פי' וענין פ"ד היינו כשאמר דבר שלם משני חצאי דברים אשר שני החצאים תלוים זב"ז ואני מקבל חצי א' ממנו ולא הב' אע"פ שהא' תלוי בהב' פלוני רבעני או בא על אשתי הרי ענין הפלוני שאני מקבלו ממנו הוא תלוי בו ובאשתו שאיני מקבלו ממנו ואנו צריכים להוסיף חצי דבר אחר להחצי דבר שקבלו ממנו כגון לומר שפלוני בא על אחר או על אשת איש אחרת זהו ענין פ"ד שנחלקו בו ר"י ורבא בתרי גופי ור"ז ור"מ בחד גופא בפי"נ. משא"כ מנה ומאתים הרי האו' ר' אין הק' שהוא חצי דבר שאנו מקבלים ממנו תלוי בק' השנייה והם שני חצאים שאין תלוים זב"ז וכשאנו מקבלי' החצי ממנו אין אנו צריכים להוסיף שום חצי דבר אחר לחצי זה לכן בזה כ"ע מודים דמקבלים החצי ממנו ואין זה נקרא פלגינן דיבורא כי אין אנו צריכים לחלק דיבורי' שהרי מעצמו הוא מובדל וחלוק לב' חצאי' שאו' ר' שהם ק"ק אלא שאנו מאמינים לו רק בק' א'. משא"כ בענין פ' רבעני ושא"ד הרי דיבורו אינו חלוק לב' חצאים כי הוא דבר שלם שבהצטרף הפלוני עמו נעשה המעשה וכשתקבל חצי ממנו אינו כלום כי הפלוני לבדו אינו מעשה כלל. אלא שאתה צריך לחלק דיבורו ע"י שתאמר שפלוני רבע אחר ותוסיף דברי' זה הנקרא פ"ד שאנחנו מחלקים אותו ע"י שמוסיפים מעט. ואם כן כיון דלא שמעינן מהא דיש בכלל ר' ק' שמקבלים העדות של האומר ר' היכא דצ"ל פ"ד. מעתה בענין הצייחען הרי כיון שמוכחשים במקומו י"ל דא"א לקבל כ"א ע"י פלגי' דבוריה מאחר שהמקום והצייחען הוא כענין הנרבע לפלוני וכשלא אקבל ממנו המקום שאומר רק הצייחען לבד אצטריך להוסיף ולומר שהצייחען היה במקום אחר וה"ז כענין פ"ד ולא לק' ור' שהקבלה שאני מקבל א"צ להוסיף בהם כלום. מיהו הב"ש רסי' קנ"ב כתב דלהרמב"ם פ"ד אפי' בחד גופא. ולכאורה יש ראיה לזה מהא דיבמות (מ"ז) נאמן לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך:

לסברת הט"ז סי' ל' ס"ב בדעת הטור באם התובע טען כדברי הא' ומראה על הא' באצבע שהוא טעה ודאי אין שם עדות עליו כו' אם כן אם האשה של הנטבע אומרת שהצייחען היה שלא כדברי העדים אין מועלת אך רוב הפוסקים חולקים על הטור עיין חי' הר"ן לשם. וגם י"ל דדוקא בדיני ממונות אמרינן כן דהודאה בע"ד כמאה עדים דמי כמ"ש הר"ן לשם משא"כ לענין איסור פי' דבד"מ כיון שהודא' בע"ד לחובו נאמן יותר מן העדים א"כ כשזה א' מנה שחור היה שלא כד' העדים הרי הוכחשו בבירור יותר מאילו הכחישום מאה עדים אחרים דה"ל עדות מוכחשת לבד והי' ס' עם [מי] הנכון ולפיכך אין עדותן בטלה. אבל כשהכחישום בע"ד הם מוכחשים גמורים אין שם עדות עליו. אבל באיסור לא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ע' מ"ב סי' ס"ג וצ"ע שנראה שם היפוך זה:

לפמ"ש תומים סק"ג אף אם האשה באתה להעיד עם השנים יחד אף שמכחשת זו את זו בחקירות. אין דבריו של א' במקום שנים:

לפמ"ש התומים סק"ז בשם רלב"ח דגם בשנים אמרינן טעו א"כ גם אם אשת הנטבע אומרת שהיה הצייחען שלא כדברי שני העדים י"ל דטעו ומיהו אפשר דגם רלב"ח ל"ק אלא בראו כא' ולא בזאח"ז וצ"ע. ועיין רי"ף פט"ו דיבמות שנים גם כן אומרים בדדמי והרא"ש חולק:

לדעת מהרש"א שבתומים סק"ו דבהזמה לא אמרינן טעו. א"כ בנ"ד אם אשת הנטבע אומרת שלא כהעדים אין לומר טעו ומשום הסימנים לחוד לא חשיב כהוכחשו. אבל התומים חולק עליו בשגם שי"ל דחשיב כהוכחשו. ומ"ש בב"מ סי' לאו כעדים עי' ש"מ שהוא מטעם דילמא ראה הסימנים. אבל בש"ך סי' רס"ז לא משמע כן: