ז

והנה הנ"י פרק חזקת הקשה על מאי דקיי"ל שא' אומר ק' וא' אומר ר' שמחייבים ק'. וז"ל וא"ת והא חד מינייהו שקרא הוא ואפילו לרב הונא דאמר (שבועות מ"ז) בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה. מודה בא' מכת זו וא' מכת זו שאין יכולין להעיד דחד מינייהו פסול ודאי א"כ ה"נ נימא הכי י"ל דהכא לאו שקרא הוא דעבידי אינשי למיטעי בין תרתי לתלת וכן בין מנה למאתים כו' עכ"ל. וקושיא זו הקשו ג"כ רבני רעגנשפורק להראב"ן כמבואר בראב"ן סי' מ"ג ותירצו שם בענין אחר. והנה מה שתירץ הנ"י שהטעם משום דבין מנה למאתיים טעי אינשי כמו בין תרתי לתלת כדאי' בשבועות (מ"ד) בשתי מרדעות ושלש מרדעות כו' י"ל דל"ד כלל ערך שתים לגבי ג' לגבי א' לב' שהוא מנה ומאתים. ואדרבה מנה ומאתים יש לדמות יותר לשלש וחמש שהוא יותר ממחצה וקיי"ל דעדותן בטלה. ובר מדין הנה לשטת הנ"י צ"ל דמנה ומאתים דוקא נקט הגמ' הא א' אומר מנה וא' אומר שלש מאות או א' אומר שלש מאות וא' אומר חמש מאות לא אמרינן עדותן מתקיימת בפחות שבשניהם ובטלה כל העדות. וכן כתב בכנה"ג ח"מ סי' ל' בהגהת ב"י אות ל"ד וזה דוחק שהרי כדברי ר' שמעון בן אלעזר כאן אמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ספ"ג דנזיר (ד"כ ע"א) ושם מיירי בשתים וחמש. ועוד דבלא"ה פשטא דגמ' כאן ג"כ לא משמע הכי שהרי ז"ל הברייתא לא נחלקו על שתי כיתי עדים כו' שיש בכלל ר' ק' על מה נחלקו על כת א' וכו' וב"ה אומרים יש בכלל ר' ק' ומשמע דלבית הלל דקיי"ל כוותייהו הוי כת א' ממש דומיא דשתי כיתי עדים. ובשתי כיתי עדים ודאי דלאו דוקא מנה ומאתים אלא אפילו כת א' אומרת מנה וכת א' אומרת ג' מאות עדותן מתקיימת במנה דהא בזה לא שייך קושיית הנ"י ורבני רעגנשפורג והא חד מינייהו שקרא הוא כו' דלו יהא כן שכת א' פסולה מ"מ ממ"נ כת א' כשרה וא"א להמלט מזה וא"כ אמאי לא יגבה עכ"פ מנה. ודמי למלוה ולוה א' ושני שטרות דנוטל בודאי כשטר הפחות דבזה גם רב חסדא מודה כמ"ש בשבועות (מ"ז). ובח"מ סי' ל"א. וגם הנ"י ורר"ג הנ"ל מודים לזה שלא הקשו אלא על א' אומר מנה וא' אומר מאתים אמאי מצטרפין דהא חד מינייהו פסול ודאי. אבל בשתי כיתות דלא בעי צירוף לא ק' להו כלל. ולא צריכא לתרץ משום דטעו אינשי כו' וא"כ ודאי דלאו דוקא ק' ור' ופשוט הוא. הגם שהראב"ן שם בתשובתו לרר"ג הנ"ל כ' וז"ל א"כ שתי כיתין א' אומרת מנה וא' אומרת מאתים נמי כו' עכ"ל באמת דבריו צע"ג וכמש"ל ועיין מזה בתומים סי' ל"א סק"ב ובתשובת בית אפרים חאה"ע סי' כ"ד. וא"כ גם בכת א' שא' אומר מנה וא' אומר מאתים הא משמע דמיירי נמי בכה"ג דמייירי בשתי כיתי עדים שאפילו א' אומר ג' מאות וא' אומר ה' מאות עדותן מצטרפת לג' מאות. וזהו דלא כמ"ש בעל נ"י. וכן יש להוכיח מתשו' הרמב"ן שבטור סי' ל' סעי' ה' דאם העידו בהכחשה משלם מאתים. והרי שם האומר מאתים הוכחש מהאומר ת' ומהאומר ת"ק דבין שנים וארבע וחמש לא טעו אינשי אפי' לפ"ד הנ"י. וכן האומר ש' הוכחש מהאומר ת"ק דגם בין שלש לחמש לא טעו אינשי כדאי' בגמ' וגם הוכחש מהאומר ק' ואעפ"כ מחייבים במנה. א"כ פשוט עכ"פ לדעתו דבשתי כיתי עדים כת א' אומר שלש מאות וא' אומר חמש עדותן קיימת בשלש. ומינה דה"ה לכת א' שא' אומר שלש וא' אומר חמש וכן יש להוכיח מסוגיא הגמ' דסנהדרין (דל"א א') לא צריכא לדמי ומחייבי' דמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא. והרי יוכל להיות שעודף חביתא דמשחא על חביתא דחמרא יהי' יותר מכדי דטעו אינשי בהכי וכגון בין שלש לחמש. ואילו היה חילוק בזה לדינא היה להגמ' לפרש כמה יהיה העודף ומדלא פי' שמע מינה דאין נפקותא בזה כלל. וגם הרמב"ם כ' משלם הפחות שבהן ולא נתן קצבה כמה יהיה הפחת וכמש"ל וע"ש בבעה"ת שער ס"ו כ' להדיא שדמי חביתא דחמרא הם נ' זוז ודמשחא מאה זוז ובודאי דבין נ' למאה לא טעו אינשי במכ"ש בין שלש לחמש. דבשלמא בין מנה למאתים הגם שהערך הטעות יותר מבין שלש לחמש י"ל דמנה דומה לאחד ומאתים לשנים והטעות באחד משא"כ בין נ' לק'. ועמש"ל ליישב קושיית הנ"י לפ"ד הרשב"א שהביא מהרי"ט שי"ל דליכא הכחשה. אך כבר נתבאר ראיה מהגמ' דדמי חבית יין ושמן ומהפוסקי' נגד דעת הרשב"א. ולשטתם צריך ישוב קושיות הנ"י. ולכאורה יש ליישב עפ"י סברת חכמי בריסק שהביא הש"ך רסי' ל"א. אך באמת העיקר כהש"ך שם שחלק עליהם. ולכן לפ"ז ישוב קושיא זו הוא כמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב) בד"ה תרווייהו באשת איש קא מסהדי בשם תלמיד הרשב"א:

קיצורים א לפמ"ש בתשובת מ"ב סימן ס"ג דבכה"ג דמי לאחד אומר בדיוטא התחתונה הלוהו וא' אומר בדיוטא העליונה עדותן קיימת. אך הוא נמשך אחר תשובת הריב"ש סי' רס"ו אבל לפי הטוח"מ סימן ל' צ"ע. ומ"מ נראה דעכ"פ יש לדמותו לאחד אומר מנה הלוהו וא' אומר מאתים. שאע"פ שמכחישים זה את זה במנה הב' מקבלים עדותן במנה הא' ששניהם מודים וה"נ מקבלים עדותן על עצם הצייחען אף שמכחישים זה את זה על מקומו. וכ"נ מדברי הרשב"ם פרק חזקת (דמ"א ע"ב) דמיירי שיש הכחשה ממש במנה הב'. ובירושלמי פט"ו דיבמות לענין אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש נחלקו רב ור' יוחנן אם מיירי בכולל אם במונה. לכן אף אם מיירי במונה יש עכ"פ הכחשה גמורה לגבי מנה הב':

ב בסנהדרין (דל"א א') משמע דאחד אומר מנה וא' אומר מאתים מיירי אפי' במכחשי אהדדי. וכן פרש"י דמכחישין זא"ז. ובגמ' ספ"ג דנזיר משמע דמכחשי אהדדי היינו כשזה אומר חמש ולא שתים וזה אומר שתים ולא חמש. וא"ת אמאי גבי נזירות בכה"ג נחלקה עדותן י"ל בדיני ממונות הקילו. וכן הסמ"ע סימן למ"ד ס"ג ס"ק ט"ז מפרש דמיירי בהכחשה גמורה בלא כי וכן הב"ח והט"ז וכ"מ מרש"י והרמב"ם וכ"כ מהר"י אדרבי בתשובה:

ג מתשובת הרשב"א ח"ג סי' קע"ז הובאה ב"י בח"מ סימן תי"ז מחודש ב' הכריח מהרי"ט בתשובת חאה"ע סי' ל"ח דבאחד אומר מנה וא' אומר מאתים כשיש הכחשה ממש עדותן בטלה. וקשה דאם מיירי באין מכחישים זה את זה א"כ בשתי כיתי עדים אמאי אין מחייבין אותו רק מנה ולא מאתים. מהתוספות לא משמע כן. דהא כתב דממ"נ א' פסול לעדות וכ"כ שאר המפרשים. ואפשר הרשב"א שכתב דלא מיירי במכחישין היינו לתרץ קושיא זו שהביא הנ"י איך מקבלים עדותן הרי ממנ"פ יש כאן ע"א פסול לכן מתרץ דמיירי באין מכחישין זא"ז. וס"ל כהגמרא דידן ספ"ג דנזיר לענין נזירות דלא מיירי במכחשי אהדדי. אלא מיירי במונה ולא בכולל וס"ל כמ"כ גם בדיני ממונות הדין כן. אך עכ"ז גם לפ"ז י"ל דבמנה הא' הוא דאין כאן הכחשה אבל במנה השני יש כאן הכחשה ועכ"ז מקבלין עדותן. אך אם כן ישאר הקושיא הא ממנ"פ א' פסול לעדות. מיהו אפשר ליישב קושיא זו כדלקמן. ועוי"ל דהרשב"א ס"ל דגם על מנה הב' אין מוכרח שיש הכחשה גמורה:

ד וכן פי' הראב"ן סי' מ"ג דאם זה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה עדותן בטלה. אלא מיירי שבמנה א' אין הכחשה רק ההכחשה הוא במנה הב'. רק קשה על הראב"ן מ"ש בשתי כיתי עדים נגד הגמרא פרק כל הנשבעין (דמ"ז). גם דעת הרשב"ם פחז"ה אפשר לפרש ג"כ כדברי תשובת הרשב"א הנ"ל:

ה ולפ"ז יש מקום עיון בנד"ז שבהצייחען הם שוים ובמקום הצייחען מכחישים. איך נדמייה אם לכולל אם למונה. ונראה יותר לדמותו למונה. דלא חשיב הכחשה אף בנזירות. ובד"מ הרי מנה שחור ומנה לבן אע"ג דמכחשי אהדדי מצטרפין לכ"ע:

ו ועוד נראה דגבי מנה ומאתים אפילו זה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה מצטרפין ולא כהראב"ן ותשו' הרשב"א. והראי' מדמי חבית יין ודמי חבית שמן דמצרפין דאע"ג דהאומר דמי חבית יין היינו חמשים ולא מאה והאומר דמי חבית שמן היינו מאה ולא חמשים כמ"ש בבעה"ת סוף שער ס"ו וכ"ד כל הפוסקים אפ"ה מצטרפין לחמשים. וכ"נ ג"כ דעת הרשב"ם הנ"ל ולא כמש"ל ס"ד. והקושיא מהא דנזיר ספ"ג יש לתרץ אם נזירות שאני או דלמסקנא דרב אומר בכולל פליגי א"כ אף בנזירות הדין כן:

ז הנ"י הקשה הא חד מינייהו שקרא הוא. מה שתירץ משום בין מנה למאתים טעו אינשי אינו נכון. ועוד דהדין כן גם באחד אומר שלש וא' אומר חמש. ומדברי הראב"ן נ' התירוץ דדוקא כשמכחישין א"ע בכל העדות אמרינן כן דחד מינייהו שקרא הוא. ואולי זהו כעין מ"ש הר"ן רפ"ק דר"ה גבי שט"ח המוקדמין בשם הירושלמי. תמן כשאמרו לא חתמנו. ור"ל שמכחישין כל העדות. משא"כ כשאין מכחישין כל העדות כ"א הזמן יעו"ש. ואולי כך כוונתו כאן. וקשה ע"ז מהסוגיא פרק כל הנשבעין (דמ"ח ע"א). ובשט"מ פ"ב דכתובות תירץ תלמיד הרשב"א דהני מילי להבא אבל למפרע לא נפסלו ומשמע דכמ"כ בעדות זו. כמו שהבאתי דבריו בתשובה (דלעיל) סמ"ח בעדות עיגונה שעד אחד העיד להתירה ויש מעידים שהוא חי. והוכחשו בכמה דברים. ושם בהתשו' ס"ט הבאתי התירוץ: