ג

אך מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' ל"ח כ' וז"ל וגם זה אומר מנה וזה אומר מאתים אם היה בענין שמכחישין זא"ז לא מקבלינן עדותייהו אפי' לשבועה שהיא מתקיימת בעד א' וכן מוכח בדברי הרא"ש פז"ב כו'. והילך ת' להרשב"א מצאתיה בח"מ סי' תי"ז שהביאה הב"י בשלשה שהעידו על ראובן שהוציא כותלו לר"ה אחד מעיד טפח וא' מעיד שהכניס טפח ומחצה והשלישי מעיד זרת והשיב אם מכחישים זה את זה אין בדבריהם כלום. אבל אם אין מכחיש זה את זה הולכים אחר האומר טפח ומחצה. לפי שיש בכלל האומר זרת טפח ומחצה ומחייבים אותו בטפח ומחצה מתוך זרת כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שמחייבין אותו מנה מתוך מאתיים כדברי ב"ה עכ"ל. כן הוא בב"י שם מחודש ב' וכן הוא בת' הרשב"א חלק ג' סימן קע"ז. ומהרי"ט העתיק בקיצור ואין נפקותא לדינא. ומה שהביא ראיה מהרא"ש צ"ע. וצ"ל דאם מיירי בענין שאין בו הכחשה א"כ קשיא אמאי בשני כיתי עדים שכת אחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים גם כן אין מחייבים אותו אלא מנה אפילו לר' שמעון בן אלעזר וכ"ש לת"ק דרשב"א דס"ל דב"ש פליגי בהא ואמרי דנחלקה עדותן כמבואר בפ' חזקת (דמ"א ב'). דכיון שאין כאן הכחשה אמאי לא יגבו מאתים ע"פ הכת עדים האומר מאתים הלווהו. מאחר שגם הכת האומר מנה אין מכחישים אותן. א"ו צ"ל דמיירי בשמכחישים זה את זה. וכן משמע מהתוספות שם שהקשו לב"ש אמאי מודה בשתי כיתי עדים מ"ש מנמצא א' קרוב או פסול. הרי דס"ל שיש כאן א' שקרן ופסול ודאי וכ"כ הנ"י פחז"ה שהקשה וא"ת הא חד מינייהו שקרא הוא. וכן רבני רעגנשפורק שבראב"ן סי' מ"ג הקשו כן. והיינו דמיירי שיש כאן הכחשה גלויי' בלתי שום תירוץ בעולם עד שהאחד שקרן בודאי. וכן משמע לשון הרמב"ם פ"ג מה"ע שכתב אם הכחישו את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד אמר האחד מנה שחור היה והשני אומר מנה לבן הי' כו' אפילו אמר האחד מנה הלוהו והשני מאתים חייב לשלם מנה עכ"ל הרי דמיירי במכחישים זה את זה ממש ודומיא דא' אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה הי' כשהלוהו שברמב"ם שם שהוא הכחשה בהלואה א' דהיתה משמע אותה ההלואה כמש"ל בשם הט"ז ובגי"ת סוף שער ס"ו הביא כן בשם מהרי"א שנתן טעם למה שלא כ' הרמב"ם שמכחישים את זה בלא כי לפי שלשון היה או היתה הוא כלא כי וכמש"ל משמו והוא ז"ל כתב שהרמב"ם סמך עמ"ש תחלה אם הכחישו זה את זה בבדיקות כו' דמשמע שנודע לב"ד שיש ביניהם הכחשה גמורה. ומדברי שניהם נלמוד דס"ל כמש"ל בשם הסמ"ע וב"ח וט"ז דאפילו בלא כי מחייבים מנה. ולשון הש"ע סי' ל"ב ס"ב כלשון הרמב"ם. והנה בעה"ת ריש שער ס"ו חלק ב' כ' כן להדיא וז"ל תניא ארשב"א לא נחלקו כו'. פירוש אף שמעידין בהכחשה יש בכלל מאתים מנה ועיין גי"ת שם שביאר דבריו שר"ל שיש כאן הכחשה גמורה והוכיח כן מסוגי' הגמרא דמיירי בהכחשה. וכן נראה מתשובת הרמב"ן שהביא הטור ח"מ בסי' ל' ס"ה וז"ל אבל אם העידו כולם ביום אחד בהכחשה אינו משלם אלא ר' שהרי יש כאן שני עדים שאין הלואה זו יותר מר' ואפילו אם ק' עדים מעידין ביותר מכאן פטור עכ"ל. ופירוש בהכחשה כתב הסמ"ע ס"ק ט"ז דאיירי בלא כי (וממקומו הוא מוכרע שיש כאן עכ"פ הכחשה גמורה דהא אח"כ כ' דין אם העידו סתם כו' ואעפ"כ משלמי' מיהא מאתים. ומדבריו יש להוכיח דלאו דוקא במנה ומאתים הדין כן משום דעבידי אינשי דטעו במנה כמש"ל בשם הנ"י דהא הכא לא שייך לומר כן שהרי האומר ר' הוכחש עכ"פ מהאומר ת' ות"ק וכן האומר ש' מן האומר ת"ק ועכצ"ל דס"ל כמש"ל הטעם לפ"ד הרמב"ם ומדברי הר"ן למדתיו ע"ש). וכן משמע בחי' הר"ן לסנהדרין פז"ב (דל"א) בענין מש"ש אם צריך שיתבע התובע ר' או די כשיתבע ק' כמ"ש הראב"ד וכ' שם שהר"ד בשם הרמב"ן חלוק עליו שא"כ הוא מכחיש העד האומר מנה לגמרי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ודכוותי' בעדים מודה הרמב"ן ע"ש. הנה נתברר שרש"י והתוספות והרמב"ם והראב"ד ורשב"ם והרמב"ן ובעה"ת והרא"ש ורבני רעגענשפורק והנ"י כולם כאחד מפרשי' ההיא דמנה ומאתים בהכחשה גמורה. והסמ"ג והב"ח והט"ז ומהר"י אדרבי והגי"ת מבארי' דבריהם דמיירי אפילו בהכחשה דלא כי. וא"כ לכאורה דברי הרשב"א ומהרי"ט הם נגד גדולי הפוסקים הנ"ל. וצריך לומר דהרשב"א מפרש פלוגתא דמנה ומאתים על דרך המבואר בגמרא ספ"ג דנזיר (ד"ך) בענין ואלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש. ושם פליגי תנא דמתניתין עם ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ע"ד דפליגי ת"ק ור' שמעון בן אלעזר גבי מנה ומאתים. נמצא שני הדינין שוין ממש. ומבואר בגמרא שם ובפרש"י ותוס' דבאחד אומר חמש ולא שתים ואחד שתים ולא חמש דקא מכחשי אהדדי לכ"ע נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל. אלא דמיירי בענין שאין מכחישין זה את זה וכדמסיק אמרי במערבא אין הכחשה במונה ופרש"י שאם אחד אומר אחת שתים ואח' אומר שלש ארבע חמשה אין זה הכחשה ויש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים עכ"ל וכ"כ בשט"מ דנזיר שם בשם תוספת הרא"ש וז"ל וצ"ע דמשמע דא' אומר חמש דהוא הכחשה לדברי הכל וא"כ כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אמר מנה ולא מאתים משמע דהוי הכחשה עכ"ל. ובתוספות שם הקשו דבירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה טפי מכולל. וירושלמי זו הביא רש"י שם. אך הקה"ע פט"ו דיבמות ה"ו תמה עליהם למה תפסו הגירסא שבסנהדרין עיקר הלא ביבמות ובנזיר הגירסא ובכולל הוי הכחשה טפי ממונה עכ"ל. וצ"ל דאם מיירי במונה ואין הכחשה במונה א"כ אמאי בשני כיתי עדים הוא ג"כ רק נזיר שתים ולא חמש. בין לתנא דמתניתין בין לרי"ש בנו של ריב"ב ע"ש. ועוד מ"ט דב"ש דאמרי נחלקה עדותן וההכרח לומר דהפי' שבמונה אין שום הכחשה על השתים שהרי גם האומר שמנה ג"כ שלש ארבעה וחמשה י"ל שמודה שמנה אחת ושתים. משא"כ בכולל הרי האומר שאמר חמש מכחיש שלא אמר כלל שתים. אבל לעולם גם במונה יש הכחשה על השלש היתירים על השתים שהאומר שמנה אחת ושתים מכחיש שלא מנה שלש ארבע וחמש. ומאחר דמעידין על זמן אחד הוי לא ראינו ראיה כמש"ל אך קשה דאם הוי הכחשה גמורה על השלשה א"כ יש כאן עד אחד פסול וא"כ איך מצטרפין יחד לחייבו בשתים. וכמו שהקשה הר"ן פ"ב דכתובות (דכ"ב) גבי תרווייהו באשת איש קמסהדי והנ"י פרק חזקת (דמ"א). ותירוצם לא שייך כאן כלל גבי אחד אומר שתים ואחד אומר חמש. לכן אפשר לומר דהוי רק ספק הכחשה כיון שאינו אומר בפירוש שלא מנה יותר. ועי' בב"ש סי' מ"ז סק"א ובבית מאיר שם בענין מחלוקת הב"י ורמ"א אם במעמד א' הוי לא ראינו ראיה ובמ"ש רי"ו הובא במל"מ פ"ט מה"א הלכה למ"ד דכולי האי לא עבדו בצינעא. א"כ גבי נזירות דליכא למימר הכי י"ל במעמד א' לא ראינו אינה ראיה לכ"ע אא"כ אמרו לא זזה ידינו מתוך ידו כמ"ש הב"י. ועוד דהכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ל"ז כתב בשם הרדב"ז בתשובת ח"א סי' נ"ו שכתב בשם הרשב"א דאפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידם לא ראינו אינה ראיה. והוא בתשו' הרדב"ז שנדפסו בסדילקאב ח"ד סי' נ"ו וכיון דהוי רק ספק הכחשה לכן י"ל דלא נפסל שום עד מהן מספק אפילו אלהבא. ועכ"ז אפילו בשתי כיתי עדים אינו נזיר רק שתים ולא חמש. אע"ג שיש עדים על חמש ואין כנגדן הכחשה ודאית י"ל מ"מ כיון שדבריהן לפי פשוטן מבואר דהוי הכחשה אע"פ שיש לתרץ בדוחק זהו סגי רק לענין שלא לפסול העד אבל לא להחמיר על זה. ועוד אפשר לומר דלעולם על שלשה היתרים הוי הכחשה גמורה ואתי שפיר בפשיטות מה דגם בשתי כיתי עדים אין מחייבין אותו יותר משתים אפילו לבית הלל ואפילו לרי"ש בנו של ריב"ב כיון דעל השלשה היתירים מכחישין זא"ז העדים ומ"מ שתים יש לחייבו כדאיתא בשבועות (דמ"ז ע"ב) מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה וע"ש בפרש"י גבי אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה. ואפילו ב"ש מודו בהא לדברי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב. ומ"מ גם בכת אחד לב"ה הוי נזיר שתים. כיון שבשתים אין שום הכחשה והא דלא נפסלו לעדות השתים מחמת ההכחשה בשלש היתרים י"ל כמו שתירץ תלמיד הרשב"א ז"ל בשט"מ פ"ב דכתובות דלא נפסלו רק להבא כו' ע"ש: