א

סימן נ

שאלה בעדות אשה. העידו ב' עדים על א' שמצאוהו נטבע והי' בו סימן א' מסטרופעש שהיו בראשו וסימן שני בגופו הוא שהיה בו רושם על הקנעכיל שנעשה לו מקרדום והנה התחלפו העדים בסימן זה שא' אומר שהיה מעט למעלה מהקנעכיל וא' אומר שהיה מעט למטה מהקנעכיל ועוד היה ג"כ סימן בחוטם שלו שהיה איין גיפאלען מעט גם היה טב"ע בקצת בגדיו וידוע שבבעל אשה זו היו סימנים אלו והרושם ידוע שהיה סמוך לקנעכיל:

הנה בדין צירוף סי"ב כבר הארכתי במקום אחר דרוב גדולי האחרונים ס"ל דהרבה סי"ב מצטרפין להיות סי"מ וכ"ש בנ"ד שיש טב"ע בבגדיו. אך מה שיש לעיין בזה הוא אם אין העדות חשיבי עדות מוכחשת לפי שמכחישים זה את זה במקום הצייחען. ואף שמדברי המ"ב סי' ס"ג יש ללמוד דבכה"ג טעו אינשי כמש"ש גבי רושם שלמעלה מן העין כו' יש לדחות שהוא ז"ל נמשך אחר פי' הריב"ש סי' רס"ו בפי' המעשה שבסנהדרין פז"ב בענין א' אומר בדיוטא העליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה מצטרפין שהוא משום דבין דיוטא עליונה לתחתונה טעו אינשי ולפ"ז ה"ה בנידון שלו ובנ"ד. משא"כ לפ"ד הטור בח"מ סי' למ"ד אין הטעם מה"ט אלא משום דמיירי בשיכולים לראות מזל"ז וה"ל בדיקות. ועדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה ולדבריו צ"ע בנ"ד אי מקרי בדיקות או חקירות:

ונלע"ד שאין לדמותו להכחשה בחקירות. ולא מבעי' לדעת הפוסקים דצירוף המקום אינו מועיל להיות עי"ז נהפך הסי"ב לסי"מ. א"כ אין קביעת מקום הצייחען מעלה ומוריד כלל בנ"ד ודמי למנה שחור או מנה לבן. שאפילו הכחישו העדים זא"ז בדברים כאלו עדותן קיימת בד"מ ובעדות אשה. אלא אפילו לפ"ד הפוסקים שצירוף המקום מועיל לעשות סי"ב לסי"מ וכן עיקר כמש"ל. מ"מ כיון דמצד צירוף סימנים נגעו בו כמ"ש האחרונים וביחוד בתשובת רבינו ז"ל. א"כ עדים אלו הרי זה כאילו כל א' מהם מעיד על שני סימנים בינונים ר"ל סי' א' הוא הצייחען מצד עצמותו ומהותו. וסי' ב' הוא קביעת מקומו. והעד השני מודה להעד הראשון על מהותו של הצייחען ושוה עמו בזה. ועל הסי' הב' שהוא המקום מכחיש אותו לומר שאין זה מקומו. וה"ז דומה לא' אומר מנה וא' אומר מאתים שעדותן קיימת במנה משום שיש בכלל מאתים מנה כדאי' בב"ב פחז"ה (דמ"א ע"ב) ובסנהדרין פז"ב (ד"ל ע"א) ובטוש"ע סימן ל' ס"ב. וה"נ יש לקבל מהן על הצייחען עצמו עכ"פ שהוא סי"ב מצד עצמו זולתי המקום. ועל המקום אין להאמין לשום א' מהם כיון שמכחישים זה את זה כמו שבשם אין מקבלין עדות של האומר מאתים על המנה השני כיון שהוא מוכחש מהאומר מנה כדפי' רשב"ם בפחז"ה שם. ואין לומר דבמנה ומאתים מיירי שאין מכחישין זה את זה. דהא כ' הרשב"ם מאתים היו באותו שעה ובאותו זמן ואותו מקום עכ"ל. וא"כ כיון דעל זמן ומקום אחד ממש הן מעידין וזה אומר מנה היו וזה אומר מאתים היו ה"ז הכחשה ממש. דאפילו תימא שאין שום א' מהם אומר על דברי חבירו לא כי. מ"מ כיון שבזמן ושעה ומקום אחד אומרים זה מנה וזה מאתים ה"ז מכחיש דבריו של זה. וכאילו אמר לא כי דמי. כי הנה בירושלמי פט"ו דיבמות נחלקו רב ור' יוחנן בהא דנזיר ספ"ג אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש אם מיירי בכולל או במונה. ופי' בכולל היינו שאלו אומרים שאמר הריני נזיר שתים ואלו אומרים שאמר הריני נזיר חמש. שנמצא ההכחשה עצומה ופי' במונה היינו אלו אומרים שאמר הריני נזיר אחת ושתים ואלו אומרים שאמר עוד ושלש וארבע וחמש. וכ"ה עוד בירושלמי ספ"ג דנזיר. ועי' בגיטין ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) ג"כ ענין מונה והוא כנ"ל. ועד"ז י"ל כאן דלא מיבעיא אם מיירי בכולל היינו שהיה רק הלואה אחת לבד לדברי שניהם ונחלקו כמה היתה שזה אומר מנה וזה אומר מאתים ה"ז הכחשה גמורה כמו לא כי. אלא אפילו אם מיירי במונה היינו זה אומר הלוהו מנה לבד וזה אומר שהלוהו מנה ואח"כ הלוהו עוד מנה מ"מ ה"ל הכחשה על המנה השנייה כי האומר מנה ה"ז כאילו אומר לא מאתים אף שאינו מוציא בפיו בפירוש לא כי דהא לא ראינו הוי ראיה כשלא זזה ידינו מידם כדאי' בב"י סי' כ"ט מחודש ה'. וכיון שמעידים על שעה ומקום א'. וזה אומר מנה וכיון שאומר מנה ודאי לא ראה עכ"פ שהלוה לו מאתים. דאם ראה לא היה אומר מנה. וכיון שלא ראה ה"ז הכחשה גמורה להאומר מאתים. וז"ש הרשב"ם בפחז"ה שם אבל כת ראשונה מכחשת לשניה על אותו מנה שמוסיפין כו' עכ"ל. מכחשת ממש הגם שאינן אומרים לא כי. מ"מ כיון דעל זמן ומקום א' הן מעידין. לא גרע מה שאומרים מנה מאילו אמרו לא ראינו על מנה הב' ולא ראינו הוי ראיה והכחשה ממש בכה"ג כנ"ל. וכן האומר מאתים מכחיש להאומר מנה במה שמשמע מהאומר מנה דלא היו מאתים כנ"ל מפני שהוא כאמר לא ראיתי מנה השני וע"ז מכחישו האומר מאתים בפירוש שאומר מאתים היו והוי כאומר ע"ז לא כי דהא שפתיו ברור מללו להכחישו. ומ"ש הרשב"ם שם ואין כת שנייה מכחשת על מנה שכת ראשונה מעידין כו'. על מנה שכת ראשונה מעידין דוקא שאותה המנה הם ג"כ מעידין. אבל על המנה השנייה שכת ראשונה משמע מהם עכ"פ שלא לוה ע"ז הם מכחישים אותם ממש. ונמצא במנה השנייה יש הכחשה מבוארת בין העדים ואעפ"כ מקבלים מהם עדותן על המנה הא' שהן שוין בה. וה"נ ממש בנ"ד אף שעל המקום של הצייחען הם מכחישים זא"ז מ"מ יש לקבל מהם במה שהם שוין והוא הצייחען עצמו: