יב

ויש להביא עוד ראי' לזה ממ"ש הב"ש סי' קל"ב סק"ז וז"ל ואם יש לו סי"מ או ט"ע בגט אפי' לא אבד בכלי ונמצא בכלי מחזירים לו (תוספות) עכ"ל. ובב"י שם כתב בשם חידושי הרשב"א שסיים בה דלא חיישינן דילמא אתרמי גט כגט אלא אמרינן אינש אחרינא אשכחי' ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו עכ"ל אלמא דתלינן במה שאפשר לתלות ואע"פ שהוא דבר רחוק כדי שלא לומר דאתרמי סי"מ כסי"מ ונאבד ג"כ משום שזה לא שכיח יותר א"כ כ"ש בנ"ד דתלינן בטעות שהוא קרוב יותר מהנ"ל. מיהו באמת דברי הב"ש צ"ע כי בתוס' וחה"ר לא נזכר כלל סי"מ רק באם מכירו בטב"ע וטב"ע עדיף מסי"מ דקטלינן גברא ע"י ט"ע ולא ע"י סי"מ משום דבט"ע לא שייך לומר אתרמי כו' וע"כ תלינן אפי' בחשש רחוק כזה דאינש אחרינא אשכחי' משא"כ בסי"מ כיון דאפשר דאתרמי סי"מ כסי"מ מנין לנו שנתלה בדבר רחוק כזה. ולכאורה מוכח להדיא בתוס' שם דהא דאינש אחרינא אשכחיה ונפל ממנו הוא חשש רחוק מאד ולא חיישינן לי' כלל אפי' בגיטין דהא בגיטין (כ"ח א') שם ד"ה מצאו בחפיסה הקשו וא"ת ניחוש לשאלה וי"ל כו' א"נ ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו עכ"ל ור"ל כדפי' בפ"י שם דכיון שיודע שבתוכה איבדה חששא רחוקה לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח בו גט אחר ששמו כשם יב"ש ואיבדו ג"כ דכולי האי לא חיישינן עכ"ל. ומובן מזה דהטעם דלא חיישינן אע"ג דחיישינן דילמא השאילו לאחר והאחר הניח בו גט ששמו כשם יב"ש ואיבדו מ"מ למציאה לא חיישינן וא"כ היאך יתלו שם דאינש אחרינא אשכחיה ואנחי' בחפיסה ונפל ממנו כיון דלא חיישינן לזה אפי' להחמיר כ"ש שלא נתלה בזה להקל. אך במכירו בטב"ע ניחא דתלינן בהכי כיון שא"א לתלות בע"א שא"א להכחיש המוחש אבל בסי"מ מנלן דתלינן כולי האי כו'. ואפשר ליישב דעת הב"ש דודאי מציאה הוא חשש רחוק ולא חיישינן לזה אפי' להחמיר. מיהו בנידון של הב"ש ע"כ א"א להמלט מחשש רחוק דהא את"ל שלא זהו הגט תצטרך לומר חשש רחוק הרבה יותר דאתרמי סי"מ כסי"מ בגט ששמו יב"ש כגט זה הנאבד ואותו גט נאבד ג"כ והוא הוא הנמצא וכולי האי לא חיישינן ומוטב לתלות דאינש אחרינא אשכחיה כו' הגם שהוא ג"כ דבר רחוק מ"מ זה רחוק יותר משא"כ בתוס' שם אדרבה אין תולין בחשש רחוק שמצאו אחר ונטל זה הגט ממנו כו'. כמ"ש הפנ"י כיון דאם לא נתלה כן נאמר שזהו הגט הנאבד שהשליח צועק ומבקש אותו והוא דבר קרוב מאד לא תלינן בחשש רחוק דהא באמת גם בלא"ה חשש רחוק הוא שיאבד גט שני ששמו כשם יב"ש זה ושיאבד בכלי של יב"ש זה שישאילנו לכן כשנוסף עליו עוד דבר והוא שנצטרך לומר שזה השני לא שאל הכלי מזה אלא זה איבדו עם הגט והשני מצאו ונטל זה הגט מתוכו והניח בו גט שני ששמו כשם יב"ש כולי האי לא חיישינן. משא"כ בנדון של הב"ש נהפוך הוא שאת"ל דאינש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו לא נצטרך לומר כלל שנאבד גט שני ששמו יב"ש ושיש בו סי"מ כגט זה רק שגט א' בלבד שנאבד הוא דאינש אחרינא אשכחי' כו' מוטב לתלות בזה משנאמר שנאבד גט שני כו'. כן אפשר ליישב דעת הב"ש. ולדבריו כ"ש וק"ו שבנ"ד תולים בטעות משנאמר דאתרמי סי"מ כסי"מ וזה נאבד ג"כ והוא הנמצא. וכ"ש שבנ"ד יש קצת טב"ע ג"כ שזהו בעל האשה ואם תאמר דאתרמי סי' כסי' תצטרך לומר עוד שנזדמן ג"כ שנדמה קצת בטב"ע ג"כ לבעל האשה והסי' שבכליו הי' ג"כ דומה לו וגם נזדמן להיות נמצא סמוך למקום שנטבע בעל האשה וסמוך להגוי שנטבע עם בעל האשה והוא הנמצא ובעל האשה אינו נמצא. ובודאי שזה דבר זר תכלית הזרות ותולי' יותר בטעות בענין המקום של הצייחען כנ"ל. ויש עוד ראי' דתלינן במאי דשכיח יותר במ"ש בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה והובא להלכה בח"מ סי' מ"ג סעיף ה' ובאה"ע סי' קכ"ו סעיף כ"א אם כ' ברביעי כ' שבט ויום ד' הי' כ"א שבט הגט כשר. והטעם מבואר בתשובה שם דאע"ג דאמרינן בגמ' דמשעבר רובו של חדש לא טעו אינשי בשיפורא דירחא הכא דע"כ טעה שהרי דבריו מכחישי' זא"ז אם הוא רביעי הוא כ"א לחדש ואם כ' כמ"ש הוא יום ג' כו' ובימי השבוע לא שכיחי אינשי דטעו הלכך ע"כ תלינן טעותיה בקביעות החדש ואין כאן הקדמה כלל והגט כשר עכ"ל והט"ז באה"ע שם ס"ק כ"ב ביאר דבריו שאין כאן חשש שמא יחפה על בת אחותו. וכ"ה להדיא בתשו' הרא"ש הנ"ל ואם זינתה בשלישי תהרג שהרי העידו שברביעי נתגרשה. ור"ל דודאי לא יחושו שמא הי' הגט ביום ג' וטעו בכתיבת ימי השבוע משום דלא שכיח דטעו אינשי בהכי ויתלו הטעות בימי החדש. וא"כ כיון דס"ל להרא"ש דסמכינן בד"נ נמי ע"ז לתלות הטעות בדבר השכיח כ"ש בעדות אשה דקילא מד"נ עכ"פ (והא דחיישינן לגמלא פרחא גבי גט ביבמות (דף קט"ז ע"א) ולא חיישינן לזה בד"נ במכות (ד"ה) כבר תירצו התוס' שם ביבמות ובחידושי הרשב"א שם כ' בשם הראב"ד וז"ל לגמלא פרחא לא חיישינן כו' אלא אלו שני הטעמים הראשונים סניפים הם עכ"ל. וכ"כ הריטב"א במכות בשם הר"ן ודברי תשובת מהרי"ו סי' ע"ט בזה הם צע"ג כי הוא נגד התוס' והרשב"א הנ"ל). והנה בח"מ שם סתמו הב"י והרמ"א בש"ע כדעת הרא"ש. אך באה"ע שם הביא רמ"א שי"ח ע"ז והוא הריב"ש בתשו' סי' קי"ז. ומ"מ אין משם ראיה דלא תלינן הטעות בדשכיח דשא"ה כמ"ש בריב"ש שעיקר הזמן שכותבים בגט ושתיקנו חכמים הוא ימי החודש כו' אבל באיזה יום מן השבת זה לא מעלה ולא מוריד עכ"ל. הלכך אפ"ל דס"ל דחיישינן שהב"ד לא ידקדקו כלל בימי השבת עד שירגישו שהוא סותר את עצמו ושיתלו הטעות בימי החודש כיון דימי השבת לא מעלה ולא מוריד לא ידקדקו ע"ז. ואפי' לפמ"ש התומים סי' מ"ג סק"ב דהריב"ש מספקא ליה דאולי יש לתלות הטעות בימי השבוע כו' אלמא דפליג על הרא"ש דס"ל שתולים בדשכיח יש לומר דשא"ה כיון שעיקר הזמן שתיקנו חכמים בגט הוא ימי החדש א"כ ודאי דקדקו בזה יותר מבימי השבוע ומשכח לה שידעו ימי החדש שלא עפ"י חשבון ימי השבוע כגון ששאלו מאחרים כמה בחודש היום כי זה דרכו לשאול על ימי החדש שאין כל אדם יודע בזה כ"כ משא"כ על ימי השבוע ונתברר להם מאחרים שביום זה שכ' הגט היה כ' לחודש ובימי השבוע סמכו על עצמן ונתחלף להם ביון יום ג' ליום ד' א"נ משכחת לה שחשבו כמה בחודש שלא עפ"י חשבון ימי השבוע כגון בימי ספירת העומר שיוכל לידע כמה בחודש ניסן ואייר ותחלת סיון ע"י שיודעים כמה ספרו לעומר (כי הכל יודעים שט"ז בניסן הוא אחד לעומר ואע"פ שיטעו בימי השבוע משא"כ בספירת העומר ששמעו מהש"ץ והקהל. מיהו בריב"ש שם דחוק להעמיד פי' התומים ע"ש בנדון שלו שנצטרך לומר שטעו וסברו על יום א' בשבת שהוא ג' בשבת וזה דבר שאין הדעת סובלת דהשבת שעבר מוכיח א"ו העיקר כמ"ש). אבל היכא דלא שייך ה"ט מודה להרא"ש דתלינן הטעות בדשכיח. וממוצא דבר נשמע לנ"ד דכיון שצד הטעות בחילוף מקום הצייחען מלמעלה מהקנעכיל לקנעכיל הוא שכיח יותר משנאמר דאתרמי סימני' טובא בזה הנמצא כסי' שהיו בבעל האשה וכנ"ל תלינן יותר במצוי והוא בטעות ולכאורה יש להביא ראיה לשטת הרא"ש מהא דר"פ היו בודקין א' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' לחודש עדותן קיימת א' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטלה ועי' בתוס' לשם ובפסחים (דף י"א ב') דמיירי בשכיוונו ימי השבוע אח"כ וא"כ ל"ל למימר דבג' וה' עדותן בטלה מפני שמכחישים זא"ז בחקירות תיפוק ליה שהעד מכחיש את עצמו מימי החודש לימי השבוע שמאחר שאומר בימי השבוע כמ"ש השני א"כ הוא ה' לחודש עד"מ ואינו ג' (או ג' ואינו ה') וא"כ כשאומר שהוא ג' לחודש הוא מכחיש א"ע בבדיקות א"ו דמשום הא לא איריא כיון דע"כ טעה או בזה או בזה דודאי בשמכחיש א"ע תלינן בטעות דהא חזינן שהוא טועה. והא דעדות מוכחשת בחקירות פסול היינו כשמכחישי' זא"ז דכיון שמכחישים זא"ז חיישינן דילמא שקורי משקרי לגמרי. וע"כ דתלינן הטעות בימי החודש ולא בימי השבוע דמי לא איירי שאומר בא' בשבת הרגו. ונ"ד אע"פ שמכחישי' זא"ז האשה ור"ת אין שייך לומר דדילמא שקורי משקרי דז"א אלא כששניהם מעידים על גוף א' וגם זאת בהכחשה בחקירות ולא בזה אומר מנה וזה אומר מאתים כנ"ד. ולכן בנ"ד אין שייך לומר אלא או דאתרמי סי' כסי' או שטעה א' מהם וכיון דע"כ א"א להמלט מב' דרכים אלו תולים בדשכיח כמו בעד המכחיש א"ע מימי החודש לימי השבת כנ"ל:

קיצור. ראי' מתשו' הרא"ש דתלינן הטעות במאי דשכיח טפי כמו כן י"ל בנד"ז כיון דשכיח טפי צד הטעות מהצד דאתרמי סי"מ וטב"ע קצת כסי"מ ע"כ תלינן בטעות. ועוד ראי' ממ"ש הב"ש סי' קל"ב סק"ז (ועי' בתשו' עגונה דהראדאק אות י"ג):