ט

ועוד יש צד להקל בנד"ז בדרך אחרת והוא ע"פ ברייתא דשלהי יבמות (דף קכ"ב ע"א) מעשה בס' בנ"א שהיו מהלכים לכרכום ביתר ובא נכרי ואמר חבל על ס' בנ"א שהיו מהלכים בדרך ביתר ומתו והשיאו חכמים את נשותיהם עכ"ל. ולפ"ד הרא"ם הובא בק"ע סעי' צ"ח די בסי' דמנין עם מקום ההליכה או היציאה וכ"כ בתשו' צ"צ סי' מ"ב בשם מהריב"ל ומ"ב אלא דהוא ז"ל פי' דלדבריהם די בהזכרת המקום שעברו דרך שם כשידוע לנו שההולכים ממקום שיצאו למקום שהלכו צריכים לעבור דרך אותו מקום והוכיח כן ממ"ש בגמ' שהיו מהלכים בדרך ביתר כו' ובצירוף סי' דמנין וא"כ פשיטא דבנ"ד מהני כיון שיש סי' דמנין כי הוא וגוי א' נטבעו יחד ואח"כ נמצאו שניהם רק שהגוי נמצא בערך ימים אחדים קודם הישראל והישראל נמצא ערך שבועיים אחר הטביעה. גם נמצאו לא רחוק ממקום הטביעה ומה שנמצא בנהר היינו דרך הליכתם ולא גרע מהזכרת המקום שעברו דרך שם דהא אנן סהדי שעברו דך שם אף את"ל שניצולו ומצטרף לסי' דמנין דכל יותר מא' הוי סי' דמנין עי' ק"ע סעי' צ"ז. והנה הצ"צ חלק עליהם משום דממ"נ אי מנין הוי סי"מ כו' ואי מנין אנשים לא הוי סי"מ א"כ אפי' ע"י מקום הליכה נמי לא סגי כו' וזה כמכריח הדבר בעצמו דהא באמת הרבה פוסקים ס"ל דסי"ב מצטרפין וברייתא זו היא תניא דמסייע להו כמ"ש אאזמו"ר נ"ע. אמנם באמת גם מהריב"ל דלא ס"ל שמצטרפין מ"מ פסק כן. רק מה שפי' הצ"צ דלדידהו סגי בהזכרת המקום שעברו כו' נלפע"ד שא"א לומר כן דכיון דמנין הוי סי"ב א"כ בנפל למשאל"ס ונמצא בנהר דהוי כהזכרת המקום שעברו דרך שם יהי' די בסי"ב והש"ע לא פסק כן. ואף לפמש"ל בשם מהרח"ש ואהע"ו ופמ"א ותויק"ו ה"ט משום דמשאל"ס דרבנן הא בדאורייתא כה"ג לית מאן דפליג דלא מהני כלל אבל באמת אף דמלבד זה בעינן נמי מקום הליכה או מקום יציאה ואפי' את"ל דבעינן תרווייהו כמשמעות לשון הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין דין כ"ו מ"מ הרי מקום הליכה ויציאה ודאי מצד עצמן לא עדיפי מסי"ב וגריעי מיניה כמ"ש אאזמו"ר נ"ע. א"כ בנ"ד שנמצאו בהנטבע כמה סי"ב הרי המה עומדים במקום הליכה ויציאה להצטרף לסי' דמנין ולמה שנמצאו במקום שעברו דרך שם ומשום דהסי"ב אלו הם באיש א' לא איכפת לן דסי' דמנין מצרפן וכדאיתא כה"ג בתשובת מ"ב סי' מ"ד הובא בק"ע סעי' שפ"ח. ואע"פ שהמ"ב סוף סי' ס"ג כתב דלא סמכינן אמנין רק כשנראין וניכרים הדברים שבזמן א' ובמקום א' נהרגו שתיהן אבל בנ"ד שלא נמצאו במקום א' ולא בזמן א' כו' אלא רחוקים זמ"ז הרבה עכ"ל מ"מ שא"ה שנהרגו ביבשה התם הוא דשייך לומר הכי דאילו נהרגו כאחד היו נמצאים קרובים זל"ז ובזמן א' משא"כ בנ"ד שנטבעו בנהר והמים מכסים עליהם מלמעלה ומצוי הדבר שימצאו זה תחלה ואח"כ הב'. הן אמת שהט"ז חולק לגמרי על סי' דמנין והביאו הב"ש ס"ק נ"ה וכן הצ"צ חולק ע"ז. וגם בק"ע סעי' רע"ג בשם מהראנ"ח נ' דבעי' שהנכרי יצא עמהם כו' ובתשו' א' הארכתי בזה והבאתי ד' הסד"א רבה שכתב בענין זה מ"מ ודאי דדעת הרא"ם והריב"ל והמ"ב צד הוא לצרפו לא' מן הסניפים להקל. גם מה שאמר העד ר' מרדכי בר' יצחק בזה"ל האב איך דער קענט אויפין בליק מגידול רגליו ואורך גופו. נראה שמזה יש לעשות ג"כ קצת סניף להקל לפ"ד ר"ת שבטוש"ע סעיף כ"ה דכשגופו שלם יכולים להכירו ע"י טב"ע ואין לחוש דמ"ש העד מגידול רגליו כו' היינו סימני' דארוך וגוץ כיון שאמר האב איך אים דער קענט מבואר שהכירו ממש דהיינו בטב"ע רק שביאר דבריו לומר שהתעוררות ההכרה בא מגידול רגליו ואורך גופו (ועי' תשובת עה"ג סי' ע"א דכשמכירו בטב"ע אלא שהתעוררות ההכרה בא ע"י הזקן מהני וכה"ג י"ל בנ"ד) הן אמת שבתשו' פנים מאירות ח"א סי' נ' כתב דאף ר"ת לא הי' ברור לו אלא בתוך ג"י אבל לאחר ג"י לא היה ברור לר"ת גופיה וא"כ כש"כ בנ"ד באשתהי דמים עי' בתשו' שבחמ"ח ס"ק נ"ה. מיהו בתשו' שבסוף ספר תויק"ו סי' ו' כ' שלפ"ד ר"ת אם יש לו טב"ע גמור בגופו אז לא בעי' פרצוף פנים כלל ומעיד עלי' אפי' אחר ג"י וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד בפרט שבנ"ד יש עוד צד למעליותא כי העדים בשעה שהעידו על טב"ע וסי' שבגופו אמרו כשראו אותו מרחוק הכירוהו בטב"ע על הפנים וכשהיו רואים אותו מקרוב בהסתכלות יפה לא היו מכירים אותו מצד שנתפח הפנים מאוד אכן באמת לפמ"ש התויק"ו בטעמו של ר"ת דגופו אינו משתנה כ"כ אחר ג"י כפרצוף פנים למשמעות הירושלמי דזיווא דאפוהי אשתני אחר ג"י יש לחלק בין אשתהי דיבשה לאשתהי דמים דמתפח תפח וזה גורם שינוי גם בגוף ומ"מ כבר נתבארו לעיל צדדים להקל גם לפ"ד האומרים דסי"ב אין מצטרפין:

קיצור. עוד צד להקל ע"פ ברייתא דיבמות (קכ"ב) בצירוף סי' מנין לעוד סימנים (עמ"ש בזה בתשובה אחרת בס"ד) גם קצת טב"ע:

י אמנם כן צריך לסלק החששות הנופלות בעדות הנ"ל והן ארבעה לפע"ד. הא' הוא משום דאשתהי הנטבע אחר שהוציאוהו מן המים עד שראהו העדים יותר משעה והגם דקיי"ל דבסי"מ אין לחוש לא באשתהי דיבשה ולא באשתהי דים כמ"ש בכנה"ג אכן יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דהיינו דוקא בסי' שהן מובהקין מצד עצמן ולא בסי"ב אלא דחשיבי מובהקים ע"י הצירוף. אבל באמת נלע"ד שאין חילוק דכיון שאינן מהסי' העשויות להשתנות לאחר מיתה לא חיישינן אפילו באשתהי. וכן משמע במרדכי רפט"ו דיבמות ובסי"מ שאין עשויות להשתנות אח"מ ולא כ' שאין עשויות להשתנות ע"י השהיי' ששהו אחר העלותו מן המים ש"מ דסי' שאין עשויות להשתנות אחר מיתה אין עשויות להשתנות גם ע"י אשתהי. והכי משמע בתשו' מהרא"ב והב"ש שבתשו' חב"י סימן ק"ל וקל"א שהתירו מחמת צירוף סי"ב רושם ושומא אע"פ שהיה קרוב הדבר דאשתהי יותר מג"י אחר הריגתו כמש"ש סימן קכ"ח וכה"ג יש להוכיח מתשו' הפ"י שבתשובת גאוני בתראי סי' מ"ט. ובתשו' שבס"ס תויק"ו סי' ב' התיר בצירוף סי"ב והאחד מהן רושם ואף שנמצא אחר חצי שנה שנטבע ולא היה ניכר שום צורה אע"ג דבכה"ג אין מעידין ע"י טב"ע כמבואר בש"ע סעיף כ"ו אלא אחר זמן מרובה כו' ע' חמ"ח ס"ק מ"ח וב"ש ס"ק ע"ט. והב"ח סיים ססעי' י"ז אא"כ רואים בו שינוי קצת משמע דאם יש קצת שינוי אין מעידין אף שעיקר הפרצוף שלם ומ"מ התיר התויק"ו ע"י סי"ב ש"מ דלא חיישינן בהו מחמת אשתהי. והכי משמע להדיא בתשובת מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ה שכ' על מ"ש בתשובת הר"ן סי' ע"א נידון מיימון מאלקי שהכירו העובד כוכבים כו' וסי' א' בראשו וסי' א' מצלקת שהיה בזרועו שכ' עליו הב"י שנראה מדבריו דלא חשיב הנך סימנים מובהקים מדלא התירו אע"פ שנשתהה. וכ' ע"ז מהרי"ט וז"ל נ"ל כו' שעובד כוכבים אין לו עדות כו' אבל אם היה ישראל היינו מקבלים עדותו כשהיה מעיד שהן אותם הסימנים בדמותם ובצלמם כמו שראו אותם באיש ההוא וסמכינן עלייהו דחשיבי סי"מ עכ"ל. אלמא דלא חיישינן בסימן כאלו משום אשתהי כלל. ומה שהצריך שיכירם בדמותם בצלמם אינו מחמת דאשתהי אלא אפילו בלא אשתהי נמי כמש"ש שעובד כוכבים אין לו עדות ואין לנו אלא הנלמד מדבריו מתוך שיחתו שהיה סי' בזרועו בצלקת שכמה בני אדם יש להם כן ושיאמר שהיא עצמה אותה הצלקת שהיה במיימון מאלקי הנז' האי לאו בר עדות הוא עכ"ל. הנה מבואר דמה שלא התיר בעובד כוכבים היינו משום דכה"ג לא חשיב סי"מ כלל אבל לא מצד דחיישי' דילמא ע"י אשתהי נדמה שזהו צלקת שהרי לא כתב רק משום כמה בנ"א יש להם כן כו' וא"כ כיון דשמעי' מדבריו עכ"פ שגם סי"ב כצלקת לא חיישינן בהו מחמת אשתהי לומר דילמא נדמו כן א"כ לדידן דסי"ב מצטרפין להיות סי"מ א"כ הרי אין לנו שום חשש מחמת דאשתהי. החשש הב' הוא מחמת שנזכר בהגב"ע שבסי' דצייחען שבצדו השמאלי לא ידעו שהיה לו כן בחייו אלא על ידי אמו והיא מן החמשה נשים שאין נאמנות להעיד חמותה כו' אמנם לפמש"ש בהגב"ע שהיא אמרה כן תחלה לראות אם יש צייחען כו' הנה כה"ג התיר בתשובה שבס"ס תויק"ו סי' ב' הנזכר לעיל יעו"ש. החשש הג' הוא משום שברוב הסי' אין על כל סי' רק עד א'. והנה בפט"ו דיבמות (דף קט"ו ע"א) איבעי' להו טעמא דעד א' נאמן משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא לא משקר או דילמא טעמא דעד א' מהימן משום דהיא גופא דיקא ומינסבא. ונפ"מ להיכא דלא דיקא כגון בעד א' במלחמה ובמשאל"ס או בקטטה וכה"ג. והנה פי' מלתא דעבידא לאגלויי מבואר ברמב"ם ספי"ג מה' גירושין ואין העד יוכל להשמט אם אין הדבר אמת ולמחר יבוא אותו פלוני לא יכול להשמט ויתגלה שקרו לכן לא משקר בכה"ג משא"כ כשאינו מעיד כלל לומר מת פ' אלא שאומר שנמצא גוף בסי' אלו א"כ אין זה מלתא דעבידא לאגלויי כ"כ שקרו שאף אם יבא פ' יוכל להשמט לומר דילמא הנטבע היה גברא אחרינא דאתרמי דסי' כסימנים והוא לא העיד שזה הי' ודאי פלוני. וא"כ כיון דלא מלתא דעבידא לאגלויי הוא ומשאל"ס לא אמרינן בהו אשה דיקא כו'. א"כ הרי לפי שני הטעמים שבגמ' אין ראוי שיהיה ע"א נאמן הן אמת שלפי' ר"ח שם דבעיין לא איפשטא וא"כ לא סמכינן כלל על טעם דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר אלא דוקא היכי דשייך לומר אשה דיקא ומינסבא וא"כ כיון שלשיטתו כ' ג"כ התוס' ורא"ש להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרה כשגופן שלם כו' משום דבכה"ג לא שייך לומר בדדמי. א"כ ס"ל דהאיבעיא הוא רק על חשש שיאמר העד בדדמי. אבל לשקרא בלא"ה לא חיישינן (והטעם שעד א' נאמן י"ל כדפרש"י בשבת קמ"ה ב') א"כ בסימנין י"ל דשפיר דמי. אמנם לפמ"ש הרמב"ן ורשב"א ושא"פ דהאיבעיא הוא אי חיישינן דילמא משקר העד ולא משום בדדמי וכפי משמעות פשטא דגמ' לא משקר כו' א"כ מכלל דהיכא דלא שייכי ב' טעמים אלו חשדי' ליה דמשקר. וא"כ יש לחוש בנ"ד ולפי שלא ראיתי עדיין לאחד מן הפוסקים שחשש בזה. לכן צ"ל דגם בסי"מ שייך לומר דמלתא דעבידא לאגלויי הוא שהרי כיון שאנו סומכים עליהם להתיר א"א ולא חיישינן כלל דילמא אתרמי סי' כסי' א"כ גם הוא יהיה נתפס לשקרן כשיבא פ' ושיאמר דאתרמי סי' כסי' לא יאבו ולא ישמעו כלל לתלות במלתא דלא שכיחא כזה. והגם שזה דחוק קצת עכצ"ל כן שהרי הרבה פוסקים נראה שהיו מתירים במשאל"ס או במלחמה ע"י סי"מ בעד א' וכדמשמע מהב"י ומהרי"ט בעובדא דמיימון מאלקי שבתשו' הר"ן שאלו היה סי"מ היו סומכים על גוי מסל"ת אף דבמלחמה לא שייך לומר אשה דיקא כו' ומים כמלחמה דמו כדאיתא בגמ' וכן בתשובת מהרמ"פ סימן כ' התיר ג"כ ע"י סי"מ בגוי מסל"ת במשאל"ס. מיהו י"ל דהתם שאני שאמר שהכירו וא"כ מלתא דעבידא לאגלויי הוא. ומ"מ יש ראי' ממ"ש בחי' הרמב"ן פט"ו דיבמות והובא בתשו' הר"ן סי' ע"א לסייע דעת הרי"ף דבעיין דע"א במלחמה איפשטא דנאמן מעובדא דאיתא בדף (קכ"ב ע"א) ובא נכרי ואמר חבל על ס' בנ"א שהלכו לכרכום ביתר ומתו והשיאו חכמים את נשותיהם דשעת מלחמה לישראל וחורבן היתה ומת סתם במלחמה משמע כ"ש לששים בנ"א כא' דודאי במלחמה משמע ואפ"ה התירו נשותיהם ע"פ עובד כוכבים מל"ת כ"ש ע"פ עד א' עכ"ל. ועובדא דס' בנ"א מדין סי' נגעו בה כמש"ל לדעת הרא"ם והריב"ל והמ"ב ואף לפ"ד הב"ש ס"ק נ"ה לא אמר שיצאו עמו אלא הם הלכו בעצמם א"כ עכצ"ל דמצד סי"מ נגעו בה ואעפ"כ נאמן עד א' במלחמה הגם דלא שייך לומר אשה דיקא ומינסבא. ועכצ"ל דבכה"ג נמי שייך לומר דמלתא דעבידא לאגלויי הוא לפ"ד הרמב"ן ורוב הפוסקים דבעיין איפשטא כנ"ל ועי' במלחמות ר"פ ט"ו ובריב"ש סי' שע"ט בענין מילתא דעבידא לאגלויי שבמס' ר"ה. ועדיין יש לפקפק ולומר דהיינו דוקא היכא שהעד מעיד על סי"מ גמור דכיון דסי"מ לא שכיחי כלל וה"ה כעדים לכן לא משקר בהו דאם יבא פ' יהיה נתפס לשקרן. משא"כ בצירוף סי"ב לסי"מ ואין עד א' מעיד על כל סי"ב אלא זה מעיד על א' וזה על ב' וכיון דסי"ב שכיחי קצת י"ל שלא יהיה נתפס כשקרן כ"כ ואינו מלתא דעבידא לאגלויי כי כל עד יאמר שהוא לא העיד רק על סימן א' והאי גברא אחרינא דאתרמי סי"ב כזה בו וזה השני הוא השקרן כו' אמנם גם לו יהי כן אין חשש בנ"ד שהרי על הצייחען שבצדו יש שני עדים ר"ת ור' אברהם שמש גם על הצייחען שבקנעכיל יש ב' עדים. גם אפשר שהסי' דמנין דהיינו ממה שנטבעו הוא והגוי ושנמצאו הוא וגוי ג"כ ידוע לכל מסתמא. ועוד יש לומר שאפי' סי' דשטרופעש וסי' דשקיעת חוטמו אף שאין בכל א' רק עד א' ואפילו את"ל דאין ע"א נאמן בזה מה"ט דאמרן מ"מ היינו שאינן נאמנים להיות חשובים ב' סי"ב אבל מ"מ מצטרפין עדותן להיות כסי"ב א' דהא עדות אשה לדיני ממונות דמו כמ"ש בתשובת הר"ן סי' מ"ז וכדאיתא בטוש"ע סעיף ט' ובחמ"ח וב"ש שם. ובד"מ קיי"ל דהלוואה אחר הלוואה מצטרפין ואפילו מעידים על שני הלוואות עד א' מעיד שהלווהו מנה בניסן וא' מעיד שהלווהו מנה בתשרי והתובע תובע שני מנים מצטרפין עדותן לחייבו מנה כדאי' בטוש"ע ח"מ סי' ל' סעי' ל"ז. וא"כ ה"נ מצטרפין עדותן להיות סי"ב א' ואין לומר דשאני התם ששניהם מעידין על מין א' ממש מנה ומנה משא"כ בנ"ד זה מעיד על מין סי' אחר ממה שזה מעיד ובכה"ג אפשר דלא מצטרפין הא ליתא דלא גרע מחבית יין ושמן שמצטרפין ג"כ לחייבו בפחות שבשניהם מיהת כשמעידין על זמנים מיוחדים שזה אומר חבית יין הלוהו בניסן וזה אומר חבית שמן הלווהו באייר והוא תובע שניהם וכמ"ש הסמ"ע שם סעי' ב'. ומ"ש הרמב"ן בהשגותיו על ס' המצות להרמב"ם בחלק ל"ת סי' ר"צ שאפי' בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין שהיא הכחשה בחקירות כו' אם נאמר בשאין מכחישין חצי עדות היא. לכאורה צע"ג דהא דומיא דחמה ולבנה בד"מ היינו חבית יין וחבית שמן ובשאין מכחישים היינו כשמעידים על זמנים מיוחדים א"כ מה זה שכ' חצי עדות הוא הא קיי"ל דמצרפין לחייבו בפחות שבשניהם כנ"ל. וצ"ל דקאמר למ"ד דס"ל בסנהדרין (ד"ל) דהלואה אחר הלוואה אין מצטרפין ואין זה דוחק דהא כ' נמי שם שעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כגון זו פסולה דה"ל מנה שחור ומנה לבן בהכחשה והיינו כרבא שם ואנן קיי"ל בטוש"ע ח"מ ס"ל סעי' ב' כנהרדעי דמצטרפין. ואדרבה מדברי הרמב"ם שם יש ראי' דבד"מ כה"ג מצטרפין וכדקיי"ל בטוש"ע סי' הנ"ל. ובזה נסתלקה תמיהת הרמב"ן עליו. ובר מן דין י"ל דבנ"ד חשוב יותר מלתא דעבידא לאגלויי שהרי העדים שהעידו על הסימנים הן העידו ג"כ שהכירו הנטבע בצורתו שזהו הוא ממש אך שלא הכירוהו כ"א כשראו אותו מרחוק כו' א"כ אע"ג דלא חשיבי הכרה באמת לדינא מ"מ מהני לענין הסימן שאמר שיאמינו לו שהרי אצלו הוא כמילתא דעבידא לאגלויי מאחר שהעיד שהכירו. ועוד שר"ת שמעיד על השטרופעש שבראש הוא המעיד ג"כ על הצייחען שבקנעכיל א"כ מעיד בעצמו על שני סי"ב ובהצטרפותן חשובים סי"מ וכבר נת' שבסי"מ שייך לומר מלתא דעבידא לאגלויי לא משקר. יצא לנו מכ"ז שחשש זה אין בו בית מיחוש כלל. ונאמנים המה על כל הסי"ב ובהצטרפותן חשובי' סי"מ כנ"ל:

קיצור. שכמו דלא חיישינן לאשתהי בסי"מ כמ"כ בצירוף סי"ב מאחר שאינן מסימנים העשויים להשתנות לאח"מ. ושכמ"כ עד א' המעיד על סי"מ או על כמה סי"ב י"ל דשייך שיהיה נאמן גם לפי הטעם דהא דעד א' נאמן משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. (וצ"ע בתשו' רבינו ז"ל ד"ה והנה בגמרא איכא תרי טעמי. דלא משמע בו כן):