ו

ועוד דהנה בנד"ז גם לפ"ד האומרים דסי"ב אין מצטרפין יש כאן תרי ספיקי להקל והספיקות הם [באופן] דלא שייך לומר בשום א' מהם אוקמא אחזקת איסור כי הספק הראשון ה"ל כמו רובא עד שאחר החזקת איסור יש לו דין ספק וגם הספק השני אין לומר בו אוקמא אחזקה וכדלקמן אי"ה. וא"כ בשאר איסורין דאורייתא ודאי הי' זה מהני להקל ולכן אע"ג דבאיסור זה לא מהני כלל ס"ס זה וכדבעינן למימר לקמן בס"ד. מ"מ צד גדול הוא לומר דבכה"ג יש לסמוך ע"ד הפוסקים הרבים דס"ל דחיבור סי"ב מהני כמו סי"מ. וביאור זה הוא לפי מה שבאו בגב"ע שהעד ראה איך שהוא טורף בנהר והספינה נהפכה שלפע"ד זה דמי לספינה שאבדה בים דקיי"ל בגיטין (דף כ"ח) שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים. והרמב"ם פי' שאבדה שנשארה להנהגת המים ואולם רש"י פי' שטבעה מ"מ מיירי בלא שהה עד שתצא נפשו וא"כ ה"ה שנשברה ולא ראה שנטבע הוה ספק חי ספק מת וכמ"ש בתשו' הריב"ש סי' שע"ט ובהגהת רמ"א בסימן י"ז סעיף ל"ד וכ"ה בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח ואם אינו מעיד אלא שנשברה כו' ובספינה המטרפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותני' עליה חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל. ונ"ד שראו היאך שנפל מן הספינה אל תוך מי הנהר הרבים וראו היאך שמפרפר בידיו ודאי לא עדיף מנשברה הספינה לבד דהוי מיהו ספק וא"כ בהצטרף לזה עוד ספק דהיינו מה שמצאו אח"כ בנהר גוף שיש בו סי"ב הנ"ל שידוע לנו שהיו בבעל אשה זו. והנה אף גם להאומרים דסי"ב אינן מצטרפים מ"מ דל מהכא הצירוף ואפילו לא הי' כאן רק סי"ב א' לבד מידי ספיקא לא נפקא דילמא סימנין דאורייתא. הן אמת שראיתי להפמ"ג בהקדמת ליו"ד כתב שי"ל דסי"ב הם דרבנן לבד למסקנא דיבמות לל"ב דרבא ולא משמע כן מכל הפוסקים עי' מהריב"ל ח"א סוף סי' ח'. ובפרט ממ"ש הב"ש סק"ע בשם רי"ו כנ"ל. מיהו למסקנת הפמ"ג שם דהיינו בסי' העשוים להשתנות אח"מ ודאי דאפי' מדרבנן לא חשיבי סי' וסי' אמצעיי' דלא שייך בי' השתנות כנ"ד מידי ספיקא לא נפקא וכבר כתבתי בשם הש"מ דסי' העשוי להשתנות היינו מה שאין שינוי אלא בעור כו'. משא"כ בנ"ד שהם בעובי הבשר וא"כ מצטרפים ב' ספיקות יחד וה"ל ס"ס. וכה"ג צידד להקל בתשו' מהריב"ל הובא בק"ע סעיף ל"ה ונ"ד עדיפא כי הספק שבנד"ז מה ששטפתו הנהר ודאי כחו גדול יותר הרבה מהספק השני שבמהריב"ל שם אם סימן זה הוי סי' מובהק דה"ל כעין ספק חסרון ידיעה כמ"ש בתשו' ח"צ סי' כ"א אך מ"מ מסקנת מהריב"ל שלא לסמוך על ס"ס משום חזקת איסור כמ"ש בק"ע סעיף ל"ה אמנם בסעיף שנ"ו וסעיף ש"ס כ' בשם רש"ך דבמקום ס"ס והוא מתהפך מתירי' עגונה וס"ס שבנ"ד אף שי"ל לכאורה שאינו מתהפך אם תתחיל בספק הראשון שמא נטבע ואת"ל שלא נטבע דילמא סי' דאורייתא וא"כ זהו בעל האשה דלכאורה אם אינו נטבע ע"כ אינו בעל האשה אבל באמת ז"א דשפיר י"ל ואת"ל שלא נטבע אז מ"מ דילמא סי' דאורייתא וא"כ צ"ל שזהו בעל האשה ונטבע אח"כ. או שהרגוהו והשליכוהו לנהר ואם תתחיל מצד הב' ודאי הוה ס"ס היינו דילמא סי' דאורייתא וא"כ זהו בעל האשה ואת"ל דרבנן וא"כ י"ל שאינו זה מ"מ דילמא נטבע ומת. והנה הפר"ח בי"ד סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק ט"ז מסיק להקל בס"ס אף שהוא נגד החזקה וכ"כ הכו"פ שם בבית הספק שלו ומצאתי להם חבר השטה מקובצת למס' ב"ק (דף י"א) גבי שליא וחזקת טומאה דהתם היינו חזקת איסור דהא מיירי לטהרה לבעלה והנה הכו"פ סיים וז"ל וכן עמא דבר וביחוד חכמי ספרדים בתשו' אשר תמכו יסודם בהתרת עגונה וגירושין בספק ספיקא אף דאתחזק איסור אשת איש וברוך שבחר בהם ובמשנתם עכ"ל. ובאמת הרי מהריב"ל הוא ראש לגדולי חכמי ספרדים וס"ל שאין להקל בעגונה מחמת ס"ס כנ"ל ובסדר אליהו רבא שהוא מגדולי ומופלגי חכמי ספרד והוא בתראה האריך בזה טובא והעלה שאין לסמוך כלל על ס"ס נגד חזקת איסור וכ"כ בקונטרס עגונות שלו שבסוף ספרו מכתב מאליהו סי' א' אות כ"א וכן הפנ"י בקו"א פ"ק דכתובות סי' מ"ו כ' שאין להתיר ס"ס היכא דאתחזק איסורא ומכ"ש באיסור א"א שקרוב הדבר לומר דבאיסור חנק וחטאת קאי ועכ"פ באשם תלוי עכ"ל והפמ"ג בי"ד סוף סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ"ז כ' דגם להט"ז י"ל דס"ס כרוב הוא ואף במקום חזקה מהני מן התורה אלא איסור דרבנן עליה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כו' וכן משמע דעת השאגת ארי' בתשו' הובאה בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב. אך באמת יש סתירה גדולה לזה ומצאתי אח"כ שעמד ע"ז בפ"י בקו"א לקדושין פ"ק סי' מ"ו והוא ממשנה שלימה רפ"ד דכריתות ספק אכל חלב ספק לא אכל אפי' אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו כו' מביא אשם תלוי וכ' התוס' שם ואשמועינן דאפי' בס"ס מייתי אשם תלוי. ואם ככה בדאיקבע איסורא לבד דאתחזק איסורא והתירא כ"ש בחזקת איסור לבד שהרי הרשב"א רפ"י דיבמות כ' דבאיקבע איסורא נאמן עד א' משא"כ בדאתחזק איסורא. ואף שהרמב"ם פ"ח מהלכות שגגות לא ס"ל כהתוספות ומפרש המשנה בחתיכה א' של חלב כמ"ש הלח"מ והתוי"ט מ"מ אין ללמוד ממנו שס"ס בחזקת איסור אינו מדאורייתא די"ל דאיקבע איסורא קיל מדאתחזק איסורא כנ"ל. וכמו שמצינו לענין נאמנות ע"א באיסורין שכתב בחידושי הרשב"א רפ"י דיבמות דבאיקבע איסורא נאמן כנ"ל. ומ"ש הפר"ח משום דס"ס הוי כמו רובא יש מקום עיון בזה דלכאורה יש ראיה שאינו כן שהרי ס' טומאה ברה"י אפי' ס"ס טמא לפמ"ש התוס' פחז"ה (דף נ"ה ב') ובפסחים (דף י' ע"א) (ודף ט' ע"ב) ואילו היכא דאיכא רובא להתירא טהור לגמרי כדאיתא בקדושין פב"ת (ד"פ) אם רוב צפרדעים כו' ואין לומר דשא"ה משום דהוא רובא דאיתא קמן מ"מ הא בס"ס משמע דאפי' בג' או בד' ספיקות טמא כמבואר בל' הרמב"ם רפי"ח מהאה"ט ובכ"מ לשם מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקי כו' וכ"כ בתוס' דב"ב שם דרבנן מטמאו אפי' בכמה ספיקות והביאו ראיה מהמשנה פ"ו דטהרות מ"ד כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא. ומראייתם זו משמע ג"כ דלאו דוקא תרי ספיקי אלא אפי' כמה ספיקי. ובחידושי הרמב"ן שם כתב שיש מי שמתרץ המשנה הנ"ל ומפרש דר"ל עניני ספיקות אבל לעולם לא מיירי בשני ספיקות דס"ס ברה"י נמי טהור כדמשמע מפרש"י ורשב"ם בפלוגתא דר"א ורבנן. ומ"מ העלה שאין הפי' הזה כלום. וכ"כ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דב"ק (דף י"א) ואי ברה"י אפילו אתה מרבה כמה ספיקות טמא. וכ"כ התוי"ט בטהרות שם ובודאי דמדאורייתא הוא כמבואר בדבריהם דמן הדין כו' וכיון כו' מה לי כו' ופשוט הוא ובודאי כשיש ג' ספיקות רחוק חשש הטומאה יותר מכשיש ב' צפרדעים ושרץ א' (וגם בשני ספיקות י"ל דרחוק יותר דהא הוא כמו חלק רביעי לטמא) ואעפ"כ התם טהורה העיסה והכא גבי ב' וג' ספיקות ואפי' הרבה ספיקות טמאה. וצ"ל הטעם משום דרה"י הוא ענין שמבטל הספק להיות טמא א"כ אפי' יש ספיקות רבים כיון דכל ספק מילתא באפי נפשיה הוא הרי הוא יכול לעמוד נגד כל א' לבטלו משא"כ כשיש רובא להתירא הרי הרוב הוא דבר א' ולא מקובץ משני ספיקות וכיון שהוא דבר א' וכחו גדול יותר מספק אין כח ברה"י לבטלו דדוקא כנגד ספק יש כח ברה"י לבטלו ואפילו הן כמה ספיקות חושבים כל א' כאילו הוא לבדו מאחר שהוא ענין נבדל מחבירו ורה"י מבטל לכל א' משא"כ ברוב שהוא ענין א' (וכה"ג מבואר בתוס' בפסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה ספק שכתב וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל דלכאורה אין זה תירוץ מספיק מאחר דברה"י אפי' כמה ספיקות טמאים א"כ מה מהני ספק הרגיל ולפמ"ש א"ש דכיון שהוא דבר א' דעדיף מספק השקול מהני אע"ג דכמה ס"ס לא מהני וכיוצא בזה איתא בחידושי הרמב"ן בב"ב שם דר"א דמטהר בס' ביאה מודה דבס"ס טמא כמשנה דטהרות פ"ו הנ"ל אלא דמשום דספק ביאה החשש רחוק לכן דייקא מטהר אע"פ שהוא רק ספק א' ומ"מ בודאי טומאה לא מהני ספק הרגיל. ועי' במהרי"ט חי"ד סי' א' שנדחק בדיבור תוספות הזה) וכמו שהענין ברה"י כך י"ל בחזקה דאיסורא לפ"ד תשו' מ"ב והט"ז בי"ד סי' ק"י סס"ק ט"ו דס"ל דהיכא דאיכא חזקת איסור לא מהני אפילו כמה ספק ספיקות ואע"ג דרובא עדיף מחזקה והא דאמרינן סמוך מיעוטא הוא רק להחמיר לבד לדעת הרא"ש וגם י"ח בזה עי' מ"ש הרשב"א במ"ה ד"ו ועי' חה"ר ורמב"ן פ' בתרא דיבמות בשם ר"ה גאון ואפשר לפרשם ג"כ כמ"ש הרא"ש דדוקא ר' מאיר סומך ע"ז גם להקל ע"ש משא"כ לרבנן אף במקום דספק טהור כגון במי שאין בו דעת לשאול. ובמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובודאי כשיש ג' ספיקות עד שיגיע האיסור ודאי האיסור לא שכיח יותר ואעפ"כ אסור. אלא צ"ל דהחזקת איסור ענינה לבטל הספק דהתירא ולכן אפי' יש כמה ספיקות וכולם הם צדדים להתיר כיון שכל צד וענין א' הוא ספק לבד החזקה מבטלת לכל א'. משא"כ הרוב שהוא דבר וענין א' וכחו גדול מספק השקול אין כח לחזקה לעמוד נגדו אלא שבמיעוטא דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר ובמיעוטא דלא שכיח מותר לגמרי. כן יש להעמיד דעת המ"ב ומ"מ אין זה מוכרח כי יש לחלק בין טומאה לאיסורי' (ועי' במל"מ פ"י מהלכות מקוואות דין ו' בענין ס"ס דטומאת ידים) ועכ"פ לדינא כיון שלפ"ד התוס' ס"ס נגד חזקת איסור הוא דאורייתא ודאי שאין להקל נגד זה. אך מ"מ בנ"ד יש מקום להקל מטעם ס"ס דהא חזינן שהגמ' מחזקת את הספק הראשון שבנ"ד לספק אע"פ שאין עוד ספק שני דהיינו הנך ג' דר"א בן פרטא בגיטין (כ"ח) שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים דהוי ספק כמבואר בהרמב"ם ספ"ו מה"ג ובש"ע סוף סי' קמ"א וה"ה מי ששטפתו נהר ע"ש דהיינו נדון זה. ש"מ שאין החזקה מועלת לו כלום לעשותו כודאי כדין שאר חזקות איסור שכשיש ספק א' יש לו דין ודאי איסור כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס סי' כ"ז כ"ח. ובזה אנו רואים שהגמ' והרמב"ם נתנו לו דין ספק לבד. ואין לומר דהיא גופא קשיא מ"ט. ואין לומר משום דאתרעי החזקה וכל היכא שיש ודאי ריעותא לא מוקמינן אחזקה דהתירא לפ"ד הרר"י שבת"ש סי' כ"ט מדאורייתא וא"כ י"ל דה"ה איפכא בחזקה דאיסורא דאתרעי ודאי. הא ליתא דהת"ש שם כ' שהתוס' לא ס"ל כן וגם הפר"ח כ' שגם לפ"ד הרר"י הוא רק דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה א"כ פשיטא שאין לומר כן בחזקה דאיסורא ואף שהפ"י בגיטין (דף כ"ח) הביא התוס' דכתובות (דף כ"ג) שכתב ג"כ דבאתרעי לא מוקמינן אחזקה וס"ל דמדאורייתא הוא. מיהו בפמ"ג ובספרו שושנת העמקים כלל י"ב כ' דהוא רק דרבנן כמ"ש בש"ע אה"ע סי' מ"ז סס"ג ואם נשאת לא תצא. וא"כ מינה דכה"ג בחזקת איסור אוקמא אחזקה דלא שייך לומר אתרעי מדרבנן להקל. וצ"ל מ"ש הב"ש סי' י"ז סק"א ואם זרק לה גט ואיכא ספק אם הי' קרוב לו או קרוב לה הוי ספק מגורשת ולא אמרינן דאוקמינן אותה על חזקת א"א. מיהו בתוס' בגיטין (דף ע"ח ע"ב) ד"ה והא משמע דבאמת מעמידי' בחזקת א"א רק בתרי ותרי נתנו דין ספק מגורשת משום דמדרבנן תרי ותרי לא מוקמינן אחזקה. והב"ש בסי' קע"ג סק"ה כ' עוד בזרק לה גירושין ס' קרוב לו או לה הוי ס' דאורייתא והוא נגד ד' התוס' הנ"ל (ועי' תוס' כתובות (כ"ב ב') ד"ה באשם תלוי דחזקה דאשה דייקא מרע כו' ובר"ן לא משמע כן כמ"ש הפנ"י וכ"כ בלח"מ פ"ח מהל' שגגות דין ג' וכיון דבג' דברים דר"א בן פרטא גם להר"ן הוה ס' מגורשת ולא מוקמינן אחזקה עכצ"ל דמצד מעלת הספק בעצמו הוא ולא משום חזקה דאשה דייקא כו' שהרי הר"ן לא ס"ל זה) ויש קצת ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות שחיטה דין י"ב ואם לא בדק הסימנים ה"ז נבלה משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והרי התם ודאי אתרעי חזקת שאינה זבוחה ואעפ"כ מעמידים הספק על החזקה אלמא דהא דאמרינן דבאתרעי לא מוקמי' אחזקה הוא דרבנן לבד ודלא כהב"ש והפנ"י. והראי' שהביא הפנ"י מאשת חרש לק"מ דשאני ספק דחרש לר"א שהוא ספק במין דומה לכוי וספק כי האי לא שייך לומר אוקמא אחזקה דמשום החזקה לא ישתנה המין שקדם לחזקה זו ועי' תוס' פ"ח דיומא דבספק זה דוקא שייך לומר אצטריך קרא לרבויי ספיקא מפני שהוא שוה בכל זמן משא"כ שארי ספיקות ומה"ט נמי י"ל דלא אמרינן אוקמה אחזקה אלא בשארי ספיקות משא"כ ס' זה ששוה בכל זמן לא ישתנה מחמת החזקה. אמנם באמת הטעם למשנתינו דג' דברים של ר"א בן פרטא דלא מוקמינן אחזקה מבואר בריב"ש סי' שע"ט דלאו ספק לבד הוא אלא שרובן לאבוד אלא דכיון שאפשר ההצלה בהם אין הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרתי חזקה חזקת האיש שהוא קיים וחזקת אשה שהיא בחזקת אשת איש עכ"ל. ובזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין דין כ"ח בהניחו גוסס שהוא ג"כ ספק מגורשת ואע"פ שבהדיא אמרו בגמ' דרוב גוססים למיתה וכיון דרובא עדיף מחזקה ה"ל אינה מגורשת כלל לחומרא עכ"פ (דלחומרא לא אמרינן סמוך מיעוטא כו') ולמ"ש הריב"ש א"ש. וכ"ה בהגהות מרדכי דקדושין סי' תקס"ח וז"ל ואע"ג דרובן לאבוד דגרסינן בגיטין פ' כל הגט שלשה דברים אמר ר' אליעזר יוצא ליהרג וספינה שאבדה בים ועל עיר שכבשה כרקום ומדכייל להו בהדי הדדי משמע דכולהו בחד סגנון הוה ובב"ב (דף קנ"ג ע"ב) גרסינן עלה ספינות שרובן לאבד עכ"ל. והנה לפ"ז מבואר דע"י ענין ששטפתו נהר נסתלקה החזקת איסור מדאורייתא דהא מחמת זה נחשב רק לספק אע"ג דרובן לאבד. אלא דהמיעוט עם תרתי החזקה ה"ל פלגא. א"כ מוכרח דמחמת ענין זה נסתלקה החזקה ונשאר סתם ספק דאורייתא. (אכן לפמ"ש התוס' והרא"ש בפ' החולץ גבי משאל"ס דמיעוטא דנמלטי' שכיח ואעפ"כ רובא עדיף מחזקה ואם נשאת לא תצא יש לתרץ דרוב זה שבג' דברים דר"א אינו רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי לי' מיעוטא וחזקה. וכעין מ"ש התוס' בקדושין (דף פ' סע"ב) ולפמש"ש בשם הגליון לרבנן נמי הוה ספק בכה"ג אלא דעשו כמי שיש בו דעת לשאול דספיקו טמא וכ"כ התוי"ט פ"ג דטהרות משנה ח'. ולכן בהני ג' דברים נמי י"ל דמש"ה הוי ספק). והנה בספק השני שבנ"ד שהוא ס' אי סימנין דאורייתא ג"כ לא שייך אוקמא אחזקה כמ"ש הש"ג הביאו בתויק"ו ס"ס כ"ה והפמ"ג בסי' ק"י ובספרו ש"ה הנ"ל דבשביל החזקה לא ישתנה הדין. ועוד דה"ל כמו ספק פלוגתא דרבוותא וגדול מספיקא דתרי ותרי ואין לומר בו אוקמא אחזקה. בשגם שהרמ"ה ס"ל דבדיעבד אם נשאת בסי"ב לבד לא תצא. ואף שחולקים עליו וכדלעיל מ"מ אין לומר בו אוקמה אחזקה עכ"פ רק דה"ל ספיקא דאורייתא ועוד שי"ל שהספק הראשון דה"ל כמו רוב ביטל החזקה כדלעיל. וא"כ לכאורה יש כאן שני ספיקות עצומים. ואין לומר בשום א' מהם אוקמה אחזקה. וי"ל לכאורה דמהני להתירה שאף מהריב"ל בק"ע סעיף ל"ה דמחמיר בזה שאין להתיר מצד ס"ס ודלא כרש"ך שבק"ע סעיף שנ"ו וסעיף ש"ס הרי פי' טעמו משום העמד אשה בחזקת אשת איש. וזה שייך בנידון שלו שהספק השני אם סימן זה הוי סי"מ ודאי שייך לומר בו אוקמא אחזקת א"א. ואדרבה לדעת הח"צ סי' כ"א ה"ל ספק גרוע דהיינו מחמת חסרון ידיעה כו'. ולכן אף דספק אי סי' דאורייתא אין שייך לומר בו אוקמה אחזקה לא מהני כלל. משא"כ בנד"ז דהספק הא' ה"ל כמו רוב והספק השני הוא אי סי' דאורייתא יש להקל לכאורה לדברי מהריב"ל. ועי' מזה בתשובת נו"ב חאה"ע סי' מ"ג שהביא כן בשם השואל. והוא השיב ע"ז וז"ל ולדבריו יתיר גם בלי הכרת בגדים כו'. ואין תשובתו זו מספקת כלל דשאני ספק דשאלה. או ספק דאי סימנים. שיש חד לישנא בגמ' דמהני. ולכן הוא ספק שקול מצד עצמו גם בזולת ששטפתו נהר וגם החזקה דאיסורא אינה פועלת בו משא"כ בסתם מציאת נטבע בלי סימנים ל"ל הכי. אך מש"ש אח"כ דהרי הכל ספק אחד שמא חי שמא מת אפשר נכון הוא כי בכל שני ספיקות שנאמרו בגמ' הספק השני מוסיף וגורם היתר כמו ואת"ל תחתיו זינתה שמא באונס משא"כ הכא רק הספק הראשון הוא ענין הגורם מיתתו. וספק דסימני' אינו ענין הגורם מיתתו כספק הראשון אלא שהוא ראי' להכריע לצד הספק דהתירא נגד הספק דאיסורא. ומנ"ל דמהני כה"ג ועיין ביבמות (דף קכ"א ע"א) בתוס' רובא דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה שהוא ראי' גדולה יותר מספק שקול לא מהני אפי' במשאל"ס כ"ש ראי' דסימנים שלא במשאל"ס כ"א בשטפתו נהר. אלא שאינו ראי' להאומרים דסי"ב מהני גבי משאל"ס ע"כ צ"ל דרוב דצו"מ גרע טפי מספק הנמשך מסימנים בינונים ועי' בפסקי מהרא"י סי' קס"ז אין נראה לי לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת כו' והמל"מ פ"ד מהלכות בכורות חלוק עליו מ"מ התם הספק השני ג"כ ענין הגורם היתר כמו הספק דאת"ל תחתיו כו' אלא דמ"מ בנד"ז שייכי הספיקות אהדדי כו'. ומהרא"י קאמר התם משום דלא שייכי אהדדי ולכאורה ראיה מחולין ע"ט דסמכינן אסימנים והיינו משום דהתם ה"ל ג"כ ספק דאורייתא דשמא חוששין לזרע האב כמו כן הכא כיון בלא הסימנים רק ספק ע"כ י"ל סמכינן אסימנים. אך לא דמי התם הסימנים גורמים היתר דאף להצד דאין חוששין לזרע האב הסימנים הן מורים שאמו של זה כשל זה. משא"כ הכא את"ל שלא נטבע ועלה אין הסימנים מתירין דהסימנים הן רק לומר שלא עלה אלא נטבע אלא שי"ל את"ל שלא נטבע אז ועלה שמא נטבע פ"ב שהרי הסימנים מוכיחים. מ"מ ל"ד להתם רק י"ל ענין הס"ס כעין מ"ש במנחת יעקב בקונטרס הספיקות ס"ק ך' דהוי ס"ס משום דאין למצוא החומרא כ"א ע"י חששות רחוקות. ה"נ א"א למצוא החומרא כ"א ע"י מיעוטא נגד רובא דשטפתו נהר. ונוסף ע"ז לומר דאתרמי נטבע בסימנים כסימנים של זה. וה"ל ענין זה כעין חיבור שני סימנים בינונים מיהו לא דמי דהתם שני הסימני' מענין א' וע"כ מצטרפים משא"כ הכא שני ענינים המה. וצ"ע לדמות ס"ס זה לשני ספיקות דפלוגתא דרבוותא. דשם ג"כ יש למצוא ספיקות כזה:

קיצור. (בנד"ז גם להאומרים דסי"ב אין מצטרפין מ"מ יש שני ספיקות להקל וכל ספק הוא דחזקת איסור אין פועל בו כי הספק הראשון הוא כמו רוב דשטפתו נהר רובו לאבד וגם הספק דסימנים ה"ל כמו ספיקא דפלוגתא. והנה הפר"ח מקיל בס"ס אפי' בחזקת איסור דס"ל דס"ס דומה לרוב והט"ז ומ"ב מחמירי' שאפילו מאה ספיקות לא יועילו ויש לסמוך דבריהם לחלק בין ס"ס לרוב מדין טומאה ברה"י. ומ"מ בנד"ז שהספיקות הם הא' רוב והשני ספק פלוגתא אין שייך להחמיר מצד חזקת איסור ומיהו יש לגמגם שהספק השני אין גורם כהספק הראשון):