ג

ודע שהפמ"ג בהקדמה ליו"ד כתב שמשמע לכאורה דבסי"מ סומכים ג"כ בד"נ והא דאמרינן בחולין (דצ"ו ע"א) תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה מיירי בסי"ב. ולדבריו יש ראיה משם דשני סי"ב אין מצטרפין להיות סי"מ. דהא התם מיירי באמרי שני סימנים דהאי סימנא והאי סימנא ואף שבשלהי יבמות תנן נמי ואע"פ שיש בו סימנים ויישבו הפוסקים דמ"מ לק"מ על האי פיסקא דסי"ב מצטרפין כמ"ש תויק"ו בתשובה הנ"ל מ"מ אין תירוצו עולה לכאן. ובפרט התירוץ שסמך עליו אאזמו"ר נ"ע בתשובתו הנ"ל והוא דביבמות י"ל דמיירי בסי' העשויין להשתנות אח"מ והנהו ודאי אין מצטרפין גם כן א"א להעמידו להא דחולין שהרי שם הרוצח חי. אמנם לפעד"נ דמפשט לשון הגמרא בחולין משמע שבד"נ אין סומכין על שום סימנים כלל ואפילו מובהקים דאלת"ה א"כ מאי תדע דקאמר כיון דבסי"מ קטלינן גברא א"כ היאך פשיטא ליה כ"כ דבסי"ב לא קטלינן גברא למ"ד סי' דאורייתא ובפרט ממשמעות לשונו שאפי' בהרבה סי"ב לא קטלינן דהא סי"ב למ"ד סי' דאורייתא לא גרעי מסי"מ לדידן שאנו חוששים למ"ד סי' דרבנן ואפשר עדיפי וכמ"ש הש"ך בח"מ סימן רס"ז סק"ז א"ו צ"ל דפשיטא ליה דבד"נ לא סמכינן על שום סי"מ כ"א על טב"ע דייקא. והטעם י"ל משום דבשבועות (דל"ד ע"א) משמע דדוקא לר' אחא מתקיימת עדות נפשות בידיעה בלא ראיה אבל לחכמים דפליגי עליה אין מתקיימת אלא בראיה וידיעה דייקא וכ"כ בקרבן אהרן פרשה י"ז א"כ לדידן דלא קיי"ל כר' אחא כמבואר ברמב"ם ובח"מ סימן ת"ח א"א לדון ד"נ אלא בראיה עם ידיעה ולא בשום אומדנא אפילו ודאית וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' תש"פ וכ"ד הב"ש סימן מ"ב ס"ק י"ב (אלא דס"ל דקדושין דמי לד"מ) וכ"ש למשמעות סוגיא דסנהדרין דאפילו ר"א לא קאמר רק בד"מ ולא בד"נ אלא שהתוס' וחי' הרשב"א והר"ן כ' דסוגיא דשבועות הוא למסקנא דסוגייא דסנהדרין (דל"ז). אמנם ברשב"ם פ"ו דב"ב (דצ"ג ע"א) לא משמע כן ולפ"ז פשיטא דלא קטלינן גברא ע"י עדות דסי"מ דפלניא דהאי סימנא כו' קטיל גברא שאין זה חשוב רק ידיעה ולא ראיה ואף שראו ההריגה מ"מ לא ראו שזה האיש ממש הרג הנפש אלא שאומרים שזהו האיש ואף שראו הסי"מ שבו הרי לא הסי"מ לבד הרג כ"א כל פרצופו והם לא ראו שפרצוף זה הרג את הנפש. וא"ת א"כ היאך קיי"ל דבד"נ אזלי' בתר רובא כדאי' בסנהדרין (ד"ג ודס"ט) דה"ט דא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא והנה שמואל ס"ל בב"ב (דצ"ג א') דאומדנא עדיפא מרובא. וכבר הקשו זה התוספות בסנהדרין (ד"ג סע"ב) ומבואר לתירוצם דברובא מעליא סמכינן אפילו בד"נ ואפי' ברובא דליתא קמן. ועכצ"ל דרובא מעלייא עדיף מכל אומדנא וא"כ סי"מ לא שייך לומר בהו ענין רובא רק דה"ל אומדנא. ועוד דמ"ש התוס' דאזלינן בתר רובא מעלייא בד"נ מיירי גבי דו"ח העדים (וי"ל משום שבלא"ה כיוונו יום השבוע. ועיין בהר"ן ר"פ בן סורר ד"ה לימא וצ"ע). אבל בגופה של עדות כשיש מיעוט לומר שלא זה ההורג אין ראיה משם ליזיל בתר רובא אפי' בתר רובא מעליא דלא עדיף מידיעה בלא ראייה. וכ"מ קצת פב"ת דיומא (דפ"ד ע"ב) דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב ועי' בהר"ן שם. וכעין זה חילק מהרי"ק שורש קכ"ט סוף ענף ב' לענין אומדנא דכל היכא שהמעשה מבורר כו' אזלינן בתר אומדנא. אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה כו' עכ"ל. וכך י"ל לענין רובא דכשהספק בעיקר המעשה לא מהני אפילו רובא (אם לא כשהמיעוט לא שכיח כלל דומיא דטבעו במשאל"ס עי' תה"ד סימן ר"מ ומרדכי). משא"כ גבי עדים שהמעשה מבורר לפי דבריהם רק החשש משום כוונת הזמן ע"ז הוא דאזלינן בתר רובא. ואיך שיהי' עכ"פ סי"מ י"ל דלא עדיף מאומדנא דר"ש בן שטח ול"ד כלל לרובא דמה ענין רובא לכאן. וז"ש בחולין (צ"ו א') תדע כו' משום דהוא מילתא דפשיטא (וא"ש טפי לסוגיא דסנהדרין ולפרשב"ם דאפילו ר' אחא מודה בד"נ). אך בתומים ססי' צ' ס"ק י"ד כתב שהתוספות בשבועות לא ס"ל כהרשב"א אלא דכל אומדנא דאמרינן בד"מ אמרינן בד"נ ולכך בעלתה נשיכה בגבו דמחייבים בחבלות לשלם כמ"ש בש"ע ח"מ סימן צ' סט"ז ה"ה בד"נ אי בכך נעשה טרפה שניקב קרום של מוח וכדומה נהרג עכ"ל ולדבריו עדות נפשות מתקיימת בידיעה בלא ראיה דלא כמ"ש הקרבן אהרן. אך י"ל שהרמב"ם בס' המצות במל"ת סימן ר"צ ובחיבורו פ"כ מהלכות סנהדרין והרא"ה בס' החינוך מצוה פ"ב והסמ"ג ל"ת ס"ר שמנו ל"ת שלא לחתוך ד"נ באומד הדעת (כעובדא דר' שמעון בן שטח שבשבועות שם וכמ"ש התוס' בסנהדרין (דל"ז) דאחרינא הוה בהדי' אלא מפני שלא ראו בעיניהם ומי הרגו אני או אתה משמע קצת שאין להסתפק שהנהרג הרג א"ע. ויש לדחות דהיינו מאומדנא) ע"כ מחלקים בין ד"נ לד"מ. א"כ צ"ל דס"ל שבד"נ אין העדות מתקיימת בידיעה בלא ראיה וכמ"ש הרמב"ם שם אחר שאין עדים מעידים עליו שראו ההריגה כו' ועיין בתשובת צ"צ סימן ע"ט. ובזה אפשר ליישב מה שהשיג עליו הרמב"ן שם שהרי אף בד"מ הוא פסול דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' אחא בגמל האוחר כו' ולא בא הכתוב הזה אלא לפטור בד"נ המחוייבין בדין ממון כו' עכ"ל ולפמ"ש א"ש דהא בד"מ אזלינן בתר אומדנא טובה עכ"פ שאין בה ספק כההיא דעלתה לו נשיכה בגבו הנ"ל משא"כ בד"נ משום דבעי' ראיה. ובטוח"מ ססי' צ' כ' בשם הרמ"ה וזוהי עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה י"ל ג"כ דממעט ד"נ. אך ממ"ש הרמב"ם שם אלא כשהעדים מעידים שידעו ודאי כו' משמע כהתומים מדלא הזכיר ראיה ועוד נ"ל ראיה להתומים מדלא מוקמינן למתניתין דסנהדרין (דפ"א ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה בכה"ג דעלתה נשיכה במוח וניקב קרום של מוח דודאי כיון דחייב ע"ז בד"מ מכניסין אותו לכיפה ג"כ דומיא דאתכחש בבדיקות ומדלא אוקמא כה"ג י"ל משום דבכה"ג קטלי' לגמרי משום דעדות נפשות נמי מתקיימת בידיעה בלא ראיה. אמנם באמת אף לפ"ד התומים פשיטא דלא סמכינן כלל על סימני' בד"נ אפילו בסי"מ דהא מ"מ לא עדיפי הוכחה שלהם על שזה הרג מעובדא דר"ש בן שטח הנ"ל דלא סמכינן עלה בד"נ כלל וכ"ש בסי"מ שמ"מ אפשר שימצאו באחרים רק דלא שכיחי כ"א א' מאלף או אלפים כמש"ל בשם המ"ב. וזה מתבאר היטב ביותר למעיין בדברי הרמב"ם במ"ש ולכן סגר ית' את הפתח ואמר שלא יחתך גדר העונש אלא כשהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא בלא ספק ובלא דמיון כלל עכ"ל. וזה א"א כ"א ע"י טב"ע שאין שום אדם דומה לחבירו כדאיתא בסנהדרין (דל"ז) משא"כ ע"י סי"מ כנ"ל:

קיצור (אף על גב דהפמ"ג כ' דמשמע לכאורה דבסי"מ סומכין ג"כ בד"נ ז"א דהא י"א דבד"נ לא מהני עידי ידיעה בלא ראיה אע"פ שאין שום ספק שהמעשה אמת ואפילו למ"ש התומים ססי' צ' דידיעה ודאית מהני היינו כשאין שום ספק בעולם. אבל כל שאינו ידיעה ודאית אפילו אומדנא דר' שמעון בן שטח בסנהדרין (דל"ז) אין הורגין על ידה וסי"מ לא עדיפי מאומדנא הנ"ל ולא דמו כלל לרובא מעליא דסמכינן עליו אפילו בדיני נפשות גבי עדים דיש לחלק בכמה גווני דסי"מ לא דמי לזה):