יא

ועתה נבוא נידון החשש השני שבא איש אחד מעיר הגדולה וסיפר איך שראה את בעלה הנ"ל שם שהחליף את דתו ומחמת זה חדלה לבקש התרה עד שחותנה נסע לעיר הנ"ל לחקור הדבר ומצא שם אותו האיש שהחליף את דתו ושאמר שהוא בעל האשה הנ"ל והנה הוא שקר גמור כי אחר הוא רק שלמד אצלו שו"ב בביתו והיה יודע מכל הענין שכלתו יושבת בעיגון הוציא קול שהוא בעלה עכ"ל. ולכאורה א"כ שנתברר שאותו האיש שהחליף כו' ושאמר שהוא כו' אחר הוא ולא בעלה של זו. בטלה החשש הזה. ועד א' מהימן להסיר החשש הזה כיון שאינו מכחיש את הראשון כלל בהגדתו לומר שלא היה כלל במאסקעוי איש כזה אלא אדרבה היה והיה וישנו גם עכשיו אלא שהוא מכירו ומכיר בעלה של זו ואינו בעלה. א"כ מהכ"ת לא יהיה מהימן. כמו שע"א נאמן בעיקר הדבר אע"ג דאתחזק איסורא דא"א ע"פ שני עדים. כל שכן הכא דאתחזק רק ע"פ עד א' שבא מעיר הנ"ל וסיפר כו' וגם לא נפיק מכלל מילתא דעבידא לגלויי אע"פ שאינו עבידא לגלויי ממש כמו מת בעלך כו' וכמ"ש בתשו' אחרת (בהיתר עיגונא מק' חומעץ). ועוד ראיה לזה דכיון דאין כאן הכחשת עדים מהימן מהא דאיתא בקדושין (דס"ו סע"א) ואיבעית אימא כדר' יצחק דאמר ר' יצחק שפחה הכניסו תחתיה כו' ופרש"י הלכך אין כאן הכחשת עדים. ור"ל דלכן אע"פ שיש שני עדים שאומרים אמו נשבית במודיעי' לא אמרינן דה"ל תרי ותרי ומאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. כיון דאין כאן הכחשה מהימני האומרים שפחה הכניסו תחתיה כיון שהשנים הראשונים שאמרו אמו נשבית כו' אין יודעים להכחישם ע"ז. דאין ה"נ שהפרסום היה שאמו נשבית אבל הם יודעים שטעות היה שהכניסו שפחה תחתיה לשביה ואמו של ינאי לא נשבית כלל. ואע"ג שהריטב"א פי' דלא מכחשי אהדדי אלא דאמרי נשבית וטהורה היא דשפחה הכניסו תחתיה לחדר עם העובדי כוכבים עכ"ל הנה זהו דוחק דאם נשבית והיתה בידם א"כ מי יכניס שפחה תחתיה וכ"כ הפנ"י שם ד"ה שהיו אומרים אמו. שאמו של ינאי לא נשבית כלל אלא שאותה האשה שהיתה ברשות השבאי בחזקת אמו של ינאי היתה שפחה בעלמא שהכניסו לרשות השבאי תחת אמו של ינאי ע"ש בפנ"י. וה"נ ממש בנדון זה. דאמת שיש א' בעיר הנ"ל שהחליף כו' ושאמר כו' אבל מ"מ זה יודע שאינו בעלה של זו וטעות היה:

(עדות שאחר הוא יש לדמותו להא דקדושין (ס"ו) שפחה הכניסו תחתיה. ומהני להסיר החשש):

אך מ"מ יש בעדות זה של חותנה שני חששות הא' במ"ש ומצא שם אותו האיש שאמר כו' דמנין יודע שהוא אותו האיש כו' דדילמא זה באמת אחר הוא. ובנו שהוא בעלה החליף ג"כ ואזיל ליה מעיר הנ"ל שהרי ודאי היה זמן רב מביאת אותו העד שאמר שראה בעלה של זו בעיר הנ"ל עד שנסע חותנה לשם. והיא עיר שכולה גוים. וגדולה כנינוה. וא"כ איך הוא בירור שאחר הוא. אם לא שיהודים שיושבים שם תמיד אמרו לחותנה שזהו שאמר על עצמו שהוא בעלה של זו. וכיון שחותנה הכירו שאינו הוא ה"ל בירור. אך הרי לא ביאר זה בדבריו ושמא העיד כן ע"י שזה הנחלף עצמו אמר כן שהוא אומר על עצמו שהוא בעל האשה כו'. וא"כ אין זה כלום דמומר אינו נאמן אלא במסל"ת ורחוק הדבר לתלות שיאמר זה במסל"ת כמ"ש בתשו' הר"ן סי' ג' ובשו"ת מ"ב סי' ק"ה. מיהו כיון שיש לפרש דבריו ששמע כן מיהודים אין לחוש ולבדות חששות מלבינו שמא לא יודע זה רק ע"פ המומר עצמו ועיין בתשו' ב"י מענין שלמה כרוב ובק"ע סי' קמ"ז וגם הר"ן לא החמיר רק בידוע שהעיד כן מפי המומר אז חשש שמא לא היה מסל"ת משום שרחוק הדבר כו' וכ"כ המ"ב. אבל בנד"ז שי"ל שמעיד מפי היהודים היושבים בקביעות שם והם אמרו לו שזהו שאמר שהוא בעלה כו' למה נבדה חשש מלבינו וכמ"ש בתשובת הב"י:

(מה שיש לחוש שמא חותנה מעיד ע"פ המומר לבד. י"ל שאין לחוש לזה):

והחשש השני הוא שי"ל דחותנה אינו נאמן להעיד ע"ז לומר שלא בנו הוא שהמיר כ"א אחר הוא שהמיר להיות עובד כוכבים משום דנוגע בעדות הוא כי גנאי גדול שיצא שם רע כזה על בנו. ונוגע לו ממש כמארז"ל כמאן קרינא לרשיעא בר צדיקא רשע בן רשע וכו' וגם גנאי לכל בניו בשידוכים וכיוצא בזה. ועיין בש"ע אה"ע סי' נ' ס"ה. וא"כ י"ל דמה"ט חשוב נוגע בעדות וכן הביא מהרי"ט בתשו' חלק ח"מ סי' פ' בשם מהריב"ל בתשו' ח"ג סי' קכ"א שנשאל אם נאמנין הפשרנים להעיד שנטלו קנין על הפשרה כי היכי דלא לימרו דייני דשפילי נינהו שלא ידעו דפשרה צריכה קנין והשיב דאע"ג דיש פנים לומר כדאשכחן דאפילו בדוכתא דליכא הנאת ממון אמרינן דהוי נוגע בעדות כדאמרי' בפרק חז"ה (דף מ"ה) אין מעיד לו וכו' משום דנוגע בעדות הוא שלא יקראוהו אינשי לוה רשע ולא ישלם. וכן נמי פרש"י בכתובות (דף כ"א סע"ב) משחתמו אין מעידי' לפי שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין. מ"מ מסתברא דאין לנו לדמות מילתא למילתא כו' עכ"ל. ור"ל דזה שיאמרו דייני דשפילי נינהו גנאי קטן הוא וכו' ולא דמי להנך שבגמ'. ונשמע מזה לנד"ז דגנאי גדול ועצום הוא ביתר שאת מעניני הגנאי שבגמרא דפשיטא דאין ערוך הגנאי שישבו עם פסול בדין לגנאי שבנו נעשה עובד כוכבים דחשיב ודאי נוגע בעדות לפ"ד מהריב"ל. והנה הוא ז"ל הביא משני מקומות הנ"ל בגמ' ולפע"ד יש עוד ראיה לזה בגמרא בכמה מקומות דביבמות (דע"ז) אמרו ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו (שמא מחמת מעשה הבא לידו אומרה) ופר"ת בתוס' שם דהיינו היכא דהוא נוגע בדבר כו' ואין לומר דהתם עמשא הי' נוגע ביותר שנשא בת ישי. דהא בקדושין (דף ע' ע"ב) אמרו ג"כ כן והתם הי' ענין נוגע בדבר רק מפני שהכריז עליו דעבדא הוא וה"ל נוגע בדבר להעמיד פסקו וכ"פ בש"ע י"ד סי' רמ"ב סוף הסימן. ומה שדחה מהרי"ט בתשו' הנ"ל ראיות מהריב"ל אין בדבריו כלל די השיב. דמ"ש לתרץ דפחז"ה וי"ל דהתם כו' שאם יהי' לי יתר על מזונותי בצמצום אני מחוייב לתת לבע"ח וא"א לצמצם ואהי' לוה רשע והשתא הנאת ממון הוא כו' ונדחק לחלק בין מ"ש התוס' והג"א דלא חיישי' משום העתיד לבוא. לנדון שלו דשכיח יותר לבוא. ואכתי לא הועיל כלום. דא"כ דהפי' הוא כדבריו משום שא"א לצמצם כו' הלא עכ"פ לא יצטרך לשלם רק כדי שלא יהי' נקרא לוה רשע אבל בדייני' לא יוכל להוציא מידיו דהא א"א לצמצם כו' וכיון שכן קשה קושיא עצומה הלא עדות שקר הוא ג"כ לאו ואיך חשדינן ליה דמעיד שקר ונעשה רשע תיומ"י בשביל שלא יהיה לוה רשע כו' על העתיד זה ודאי א"א לומר כלל. א"ו דעכצ"ל כמ"ש בחידושי הרמב"ן שם דהפי' שחושש משום הגנאי שיקראוהו אינשי לוה רשע ולא משום עצם הענין ומש"ה לא איכפת ליה בעדות שקר דמזה אינו ידוע לשום א' וכ"כ שם מהר"ם לובלין מקשים העולם וכו' ומתרצים שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם כו'. ובלי ספק אשתמיטתיה למהרי"ט ד' הרמב"ן שדבריו מבוארי' דמשום גנאי שיקראוהו רשע חשדי' ליה דמעיד שקר ועובר אל"ת של תורה. מיהו לתירוץ מוהרמ"ל עצמו שם אין ראיה דהתם לפירושו הוא משום דנוגע בעדות שלא יהי' באמת לוה רשע וז"ל ול"נ דאינה קושיא כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו ומעיד עליו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות אצל עצמו אפילו ידעינן ביה בודאי שאינו משקר בעדותו שהרי אפילו משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה עכ"ל. ולדבריו אין הענין שאנו חושדין אותו דמשום הגנאי יעיד שקר אלא יוכל להיות שאין נחשד בזה כלל ח"ו אעפ"כ כיון שמהעדות יש לו הנאה שעי"ז לא יהיה לוה רשע. הרי הוא נוגע בעדות וכל שנוגע העדות לעצמו הרי גזרת מלך שפסול לעדות אף אם ידענו בו שאינו משקר כמשה רבינו ע"ה. (הג"ה. ולפ"ז להעיד בעדות אשה שמת בעלה אין לחוש לזה דלו יהא הנגיעה כמו עד קרוב הרי בעדות זו גם הקרובים נאמנים להעיד. עכ"ה). ולפענ"ד לשון הש"ס (דף מ"ה ע"א) לא ניחא דלהוי לוה רשע מורה יותר כפירוש מהרמ"ל דאילו לתירוץ העולם הל"ל לא ניחא דניקרייה לוה רשע. אלא משמע דהקפידא והנגיעה הוא שחפץ באמת שלא יהי' לוה רשע. וזה א"א להעמיד רק כפי' מהרמ"ל. ולפ"ז אין שום ראיה מכאן לדינו דמהריב"ל. ומ"ש מהרמ"ל יש לו דין עד הקרוב אין להקשות ע"ז מהגמרא פ"ק דסנהדרין (דף י' ע"א) דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו ופסקה הרמב"ם פי"ב מהלכות עדות סוף הלכה ב' דהתם הפירוש שמתוך שנאמן על הרובע להצטרף עם אחד להורגו נאמן כמו כן על השור לעשות בו דין להורגו וכ"כ התוס' בזבחים (דף ע"א א') סד"ה על פי. וכ"ש לפי' היש מפרשים שהביא הכ"מ שם ומבואר בחידושי הרמב"ן בסנהדרין שם. אך לכאורה יש לדקדק עמ"ש מהרמ"ל יש לו דין עד הקרוב ממ"ש הטור ח"מ סוף סי' ל"ג סעיף ל"ט.והא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות דוקא בפסול קורבה שהוא פסול הגוף אבל פסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. אלמא דנוגע לא דמי לדין קרוב ממש מיהו הב"י הביא שם שרבינו ברוך והר"מ חולקים ע"ז ומה שהקשה עליהם הרא"ש עיין במל"מ פט"ו מהלכות עדות הלכה א' מה שתירץ קושיתו. ומיהו אף לפ"ד הטור ורוב הפוסקים יש לחלק דנהי דמהני סילוק מפני שהוא דבר שבממון עכ"ז כל זמן שלא נסתלק ויש לו הנאה ונגיעה בעדות זו פסול כדין קרוב ממש. ועיין בסמ"ע סי' ל"ג סעיף ט"ו ס"ק כ"ג ועיין בהגמי"י ריש פרק ט"ו מהלכות עדות והוי כמו קרוב ונתרחק ואומר ר"י כו' ועיין בהרמב"ם שם כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנו אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד לעצמו. וע' מל"מ שם וס"פ י"ד. ועי' בהרמב"ם שם רפ"ט והקרובין והנוגעים בעדותן. הרי סמכם זה לזה. שוב ראיתי בש"ך סי' ל"ז סק"א שדחה דברי מהרמ"ל מחמת דברי הרמב"ן. ובקצה"ח שם סק"א הביא שה"ר יוסף הלוי אבן מיגאש בספר גט פשוט פרק חז"ה כתב בעצמו כדברי מהרמ"ל. ובתומים שם סק"א בשם ריב"ש כתב דנוגע בעדות הוי כבעל דבר עצמו ואינו בגדר עד קרוב כו' ע"ש. וגם לפ"ז אין להוכיח מכאן דמחמת גנאי חשוב נוגע וכנ"ל. ובספר חוסן ישועות בפ' חזקת שם תירץ ג"כ ע"ד מ"ש מהרמ"ל רק דכתב דהוי ג"כ נגיעת ממון:

קיצור. (מדברי הרמב"ן פ' חזקת (דף מ"ה) מבואר שמפני גנאי שיקראוהו לוה רשע ולא ישלם חשוד להעיד שקר. אבל לפי' מהרמ"ל שם אינו כן אלא דע"י שאינו רוצה להיות לוה רשע ולא ישלם יש לו דין עד הקרוב שפסול אף אם לא חשדינן ליה דמשקר. ובעדות אשה קרוב כשר להעיד ומ"מ עמ"ש מזה לקמן סוף סעיף זה):

אך מ"ש מהרי"ט בישוב הסוגיא דכתובות הוא דוחק ועי' בש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו שהסכים דפרש"י הוא עיקר. אך מהרי"ט בתשו' ח"א סי' י"ד כתב שאף לפרש"י צריכין אנו לומר דדוקא לכתחלה שיעידו כדי שיחתום אין מעידין משום דמחזי כנוגעים בעדותם דומיא דההיא דאמרינן לעיל מינה דהאי אשרתא דדייני דנכתוב מקמי דנחוו סהדי כו' פסולא דמחזי כשיקרא. אבל אם חתם כבר ודאי שמעידין עליו להכשירו ולא מיפסל כלל בהכי ולהכי דייק אין מעידין עליו וחותם עכ"ל. ומה שהביא מאשרתא צ"ע אם להפוסלים שם הוי רק פסולא דלכתחלה ועיין בש"ע סי' מ"ו סוף סעיף כ"ד. אך כה"ג מבואר בב"י סי' זיין ס"ח גבי לא לידון אינש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דלישנא דלא לידון משמע דהיינו רק פסולא דלכתחלה:

(מהא דפ"ב דכתובות (דף כ"א סע"ב) העיקר כפרש"י ומ"מ י"ל דהוה רק פיסולא דלכתחלה):

וע"ד הראי' הג' שהבאתי לעיל מהא דיבמות (דף ע"ז) וקדושין (דף ע') דלכאורה משמע כדברי מהריב"ל. וכמ"ש רש"י בקדושין שם אין נאמן להעיד בשם רבו אפשר להשיב ג"כ דהתם הוי מילתא דהוראה ואינו דומה לעדות ממש שהרי שונא כשר להעיד ופסול לדון דאע"ג דאין חשוד להעיד שקר מחמת השנאה עכ"ז לדונו פסול. וה"נ בענין הוראה הוא דפסול משום הנגיעה ולא לעדות ומ"ש רש"י להעיד בשם רבו אינו דומה לשאר עדות כי יש לתלות שהוא סובר שההוראה כן רק שתולה באילן גדול. וכ"ש לפמ"ש בחידושי הריטב"א ביבמות (דף ע"ז) שם אהא דפרש"י בענין שאני הכא שהרי שמואל ובית דינו קיים ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה. כ' הריטב"א ולא נהירא דודאי טעמא דאין שומעין לת"ח אינו משום דחיישינן אשקרא ח"ו. אלא דחיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אמר בדדמי קסבר שקבל מרבו וכי איתא לרבו קיים ודאי שדייק שפיר ולא אמר אפילו בדדמי עכ"ל וכ"כ הנ"י שם. נמצא להריטב"א והנ"י לא חיישינן לשקר גמור ואף לפרש"י דחיישינן לשקר מ"מ אפשר אין השקר דומה לעדות שקר ממש כנ"ל. אך גם לדעת מהריב"ל נראה לצדד בנד"ז משום דהכא העדות הוא מילתא דעבידא לגלויי ובמלדעל"ג י"ל שלא החמירו לפסול עדותו משום גנאי בעלמא. וראי' ע"ז מדין הנזכר ביבמות (דף ע"ז) הנ"ל בת"ח שמורה הלכה כו' דבשעת מעשה אין שומעין לו דהיינו דוקא במילתא דלא על"ג אבל במלתא דעל"ג נאמן כדפרש"י ביבמות שם כנ"ל ועיין ט"ז סוף סימן רמ"ב ועיין ברבינו ירוחם סוף נתיב שני במ"ש בשם הרמ"ה והרא"ש דמדברי שניהם נלמוד כן. אבל אין להביא ראיה ממ"ש בכתובות (דף כ"ב ע"א) אי ערער דפגם משפחה גלוייא מילתא בעלמא הוא לומר דבכה"ג נאמנין אף דנוגעין בעדותן מצד הגנאי כנ"ל דהתם י"ל הפי' בלא"ה שאין נאמנין אלא לאחר שבאמת יתברר הדבר ע"פ הרבה אנשים אחרים. וכדפי' הש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו. דאל"כ מה לנו ולנאמנותן תרי ותרי נינהו ע"ש. גם בלא"ה אין ראיה כ"כ מגלוייא מילתא למדעל"ג אפי' קודם שיתברר ע"י אחרים וע' תשב"ץ ח"א סי' פ"ד דבגלויי' מילתא יש להאמין טפי לעד א' מבמלדעל"ג. ומ"מ יש לצדד להקל עפמ"ש מדין ת"ח שמורה ובא כו' דג"כ חשדינן ליה דמשקר כמש"ל בשם פרש"י ומ"מ במלדעל"ג הוא נאמן וה"נ בנד"ז. אך זה צ"ע אם זה נקרא כ"כ מלדעל"ג דאיך יתברר זה כו'. אך הרי שכיחי הרבה עוברים ושבים מאורשא למאסקעווי. ועוד דאמרינן ביבמות פרק נושאין (דף צ"ח ע"א) ואיבעית אימא שאני הכא דקאמר מילתא אחרינא בהדה ופרש"י מגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא דניכרין דברי אמת. כ"ש בנד"ז י"ל כן שנסע כן לכתחלה רק לחקור בשביל זה מרחק רב:

קיצור. (מהא דיבמות (דף ע"ז) הנה להריטב"א שם לא חשדינן ליה דמשקר רק דאומר בדדמי ואף לפרש"י שם יש לחלק בין הוראה ובין עדות שהרי שונא אף שפסול לדון כשר להעיד. ועוד דבמלדעל"ג אמרינן שם דנאמן גם בהוראה):

ועוד י"ל כיון דפסולי עדות דרבנן נאמנים בעדות אשה א"כ י"ל שמא חשש גנאי לא הוה רק פסול דרבנן ועיין בר"ן ספ"ב דקדושין דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן משום דעבר על מה אני בחנם כו' וכ"כ בחידושי הרשב"א ובחידושי הריטב"א שם והביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סוף סי' י"ח לענין שו"ב הנוטל שכר מכשירות לבד דמדאורייתא לא חשדינן ליה בנטילת שכר זה לפוסלו מעדות זה כו' רק מדרבנן וא"כ לכאורה חשד דגנאי הנ"ל לא חמיר מחשד דנוטל שכר ואפ"ה אינו פסול רק דרבנן. ותמיה על תשובת מ"ב סי' צ"ח מה שפסל עדות כמר ברוך לעדות אשה שמת בעלה אף שאינו נוגע בעדות כשנטל שכר בתורת אגרא בין יועיל עדותו בין לא יועיל משום דהנוטל שכר פסול מדרבנן. דהא את"ל דאינו פסול רק מדרבנן כמ"ש הוא ז"ל א"כ כשר לעדות אשה וכמ"ש מהריב"ל ח"א כלל ג' סוף סי' י"ח ד"ה נדרשתי לאשר שאלוני. וכבר השיגו בזה הבית מאיר סי' י"ז ס"ג ועמ"ש לקמן. אך הנה מהריב"ל שם הקשה ע"ד הר"ן וסיעתו דס"ל דאינו פסול אלא מדרבנן דאמאי לא נחוש דיעיד שקר כדי להרויח שכרו ככל פסול נוגע לעדות. ושכך משמע למדקדק בדברי רש"י פ"ד דבכורות וכתב מהריב"ל בזה שני דרכים הובאו בספר ג"פ סי' ק"ך סק"ט ובתשובת מ"ב הנזכר לעיל העלה בזה ג"כ שני דרכים באופן אחר. ובחידושי הרשב"א ס"פ האיש מקדש כתב הא דאינו פסול רק מדרבנן היינו כשנטל משני הבעלי דינים שאין שם משום הטיה ושלא בדרך שוחד אלא בשכר עכ"ל. ועיין בית מאיר סי' י"ז ס"ג כ' אף כשנוטל שכר מהעגונה בין יועיל עדותו בין לא יועיל דכתב המ"ב דאז אינו פסול רק מדרבנן י"ל דנוגע הוא ופסול מדאורייתא כו' ע"ש. וא"כ למעשה יפה כוון המ"ב שפסל עדות כמר ברוך עיין לעיל. ועיין בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהג"ה ובטור ח"מ סי' ק"מ סוף סעיף ח' במחלוקת הר"ר יונה והרשב"א. מה גם בנ"ד הגנאי את"ל דה"ל כנוטל שכר ה"ז כנוטל שכר אם יועיל עדותו דהכא ע"י עדות זה מסיר הגנאי שיצא על בנו:

קיצור. (הר"ן והרשב"א והריטב"א ס"ל דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן וא"כ כשר בעדות אשה שפסולי דרבנן כשרים בעדות זו וכ"ד מהריב"ל ח"א סוף סי' י"ח וא"כ הנוגע בעדות י"ל דלא חמור מנוטל שכר להעיד. אך הבית מאיר סי' י"ז ס"ג כתב שי"ל דנוטל שכר להעיד פסול מדאורייתא אף אם נוטל שכר בין יועיל עדותו ובין לא יועיל. וכצ"ל להמ"ב בתשובה סי' צ"ח גם בנד"ז הרי זה כנוטל שכר אם יועיל עדותו דפסול מדאורייתא):

ואמנם בגוף הדין דנוגע בעדות פסול בעדות אשה כמ"ש מהריב"ל והמ"ב צ"ע. דלא מיבעיא לפי שטת מהרמ"ל והלבוש דנוגע פסול כמו קרוב א"כ גבי עדות אשה דכל הקרובים כשרים להעיד י"ל שגם נוגע כשר להעיד. וגם לפמ"ש התומים ריש סי' ל"ז בשם הריב"ש דנוגע גרע מקרוב וכמו בעל דבר עצמו הרי הכא האשה עצמה ג"כ כשרה להעיד. וגם לשטת הש"ך ריש סי' ל"ז דמחמת הנגיעה חשוד לשקר אין מוכרח דבעדות אשה אינו נאמן דמ"מ י"ל דלא גרע מקרוב. ומצאתי שהעיר בזה הנ"ב סי' כ"ז ד"ה והנה אומר אני ובסוף התשובה. והביאו הבית מאיר סי' י"ז ס"ג ועכ"ז העלו להחמיר ממ"ש הרי"ף בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו אפילו ע"י קרוב בגמ' (דף ל"ט ע"ב) ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא כו' ע"ש אלמא דנוגע בעדות גרע מקרוב ופסול אף בגלוייא מילתא וכמ"כ במלדעל"ג. ולכאורה יש ראיה ממשנה מפורשת ביבמות פ' כיצד (דף כ"ד ע"א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. הרי דחיישינן ללזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר. ואע"ג שבשעת העדות י"ל שלא הי' דעתו כלל לישא אותה. ואי איתא דכל נוגע כשר א"כ בכה"ג שבשעת העדות לא היה ידוע שנוגע אמאי לא ישא. ויש לומר להפך דאדרבה מאחר דאם כנס לא יוציא כמ"ש הש"ע ריש סי' י"ב והב"ש שם אע"ג דאיכא חששא דנגיעה דהנאת הגוף עצמה א"כ מוכרח דבנגיעת ממון אף לכתחלה אינו פסול. והא דלכתחלה אסור אף בחשש נגיעה משום דהיא נגיעה עצומה כנ"ל. מיהו כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש להחמיר וגם באמת צד החומרא נראה יותר מהמשנה הנ"ל וכ"ש לדעת הרשב"א דס"ל שם דגם אם נשא מחוייב להוציא. ומיהו בנגיעה דנ"ד שאינה נגיעת ממון רק נגיעת גנאי שבלאו הכי מהרי"ט בתשו' חולק ע"ז כמש"ל י"ל דבעדות אשה אין לפסול עדותו וכה"ג הקיל הבית מאיר שם. ועוד י"ל שאף להחולקים על מהרמ"ל אם בעדות ממון יש לפסול הנוגע משום גנאי אין לפוסלו בערוה החמורה דהא ר' יוסי ס"ל בסנהדרין פז"ב (דף כ"ז ע"ב) הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות והיינו משום דאף דפסול לעדות ממון לא חשיד אנפשות. וכך י"ל ג"כ שאינו חשוד להתיר אשת איש לעלמא וכמו דס"ל לרב יוסף ביבמות (דף כ"ה ע"ב). דגם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה. ואף דקיי"ל לא כר' יוסי ולא כרב יוסף היינו בפסול לעדות ממש. אבל בחשדא דגנאי שבלא"ה יש חולקים כנ"ל י"ל שאין להחמיר בעדות אשה שיתיר מחמת זה אשת איש לעלמא. ומה גם שהאיש זקן וירא שמים מנעוריו:

קיצור. אע"ג שלפ"ד מהרמ"ל והלבוש הנוגע בעדות פיסולו רק כמו קרוב וא"כ י"ל דכשר בעדות אשה מ"מ הנ"ב סי' כ"ז והבית מאיר החמירו והביאו ראיה מדברי הרי"ף פרק החולץ וכ"מ מהמשנה דיבמות ס"פ כיצד ומ"מ נגיעה זו שאינה הנאת ממון כ"א הסרת הגנאי י"ל בעדות אשה אין לפוסלן יותר מקרוב. ועוד י"ל דהא י"א דהחשוד מדאורייתא בעדות ממון כשר לעדות אשה אף דלא קיי"ל כן מ"מ בנד"ז אין להחמיר:

והנה אע"ג בעדות אשה מצינו שחששו חז"ל לפסול שונא שזהו דין חמשה נשים חמותה כו' ובתשו' כני"ח סוף סי' פ"ג ובמרה"צ ס"ק ט"ז הקשו ע"ז מ"ש מהא דתנן דאוהב ושונא כשרים להעיד ותירוץ של הכני"ח יבואר לקמן. והמרה"צ תירץ בשם בעל קה"ע בירושלמי דדוקא בנשים שדעתן קלות הוא שחששו לומר דילמא משקרי בשביל השנאה אבל לא באנשים. ואפשר לומר עוד שאין כל השנאות בגדר א' ושאני הנך חמש נשים שהוא שנאה טבעית שכן דרך רוב העולם לכן חמיר טפי. אבל שאר אשה אף שידוע שהיא שונא עם אשה זו י"ל דנאמנת להעידה דלא כהמרה"צ. ועכ"פ מוכח מדין ה' נשים הנ"ל דפסולות מדאורייתא מחשש שנאה ההוא. וא"כ שמא כמו כן כשנוגע לו מצד גנאי גדול פסול ג"כ מה"ת אע"ג שאין כאן הנאת ממון דאדרבה צערא דגופא גדול מממון כמ"ש בגמרא פרק ט"ו דיבמות גבי צרה כו'. אך כיון דרק חמש נשים אלו אין מעידות משא"כ שאר שונא ודאי דכשר להעיד א"כ אין ללמוד מזה לגנאי. וכ"ש לפ"ד המרה"צ בשם קה"ע דרק בנשים חיישינן משום דדעתן קלות א"כ לפ"ז י"ל באיש ל"ח ג"כ לגנאי לפ"ד מהרי"ט. אלא דהוכחת הקה"ע מירושלמי דלא עשו זכרים כנקבות בהנך ה' נשים נלע"ד שאין ראי' כלל כי י"ל בזכרים ליכא שנאה כלל דחמיה אין שונא כלתו כחמותה דחמותה שונאתה שזו תירש בעלה והיא תהיה טפלה לה. משא"כ חמיה אין שייך שישנאה מחמת שתירשנו אחר מותו דמה איכפת ליה במה שיהיה אחר מותו. וכן בן חמיה יירש כמותה. וכן בן בעלה ל"ד לבת בעלה מה"ט. אבל אילו הי' שייך השנאה בזכרים י"ל דהיו חוששים. והנה לפמ"ש מהרש"ל הובא בתשו' כנסי"ח סי' פ"ג דאע"ג דשונא כשר להעיד מ"מ היכא דמדינא אין ע"א נאמן רק שחכמים האמינוהו שם שונא פסול להעיד והכנסי"ח סייע לו דהיינו טעמא דחמש נשים שאין נאמנות להעידה משום דכיון דמדאורייתא בעינן שני עדים רק חז"ל הקילו להאמין ע"א ואשה. לא הקילו להאמין לשונא. א"כ לפ"ז אפי' יהיבנא לי' למהרי"ט סברתו דמשום גנאי אין פסול להעיד וכמו שונא ואוהב. היינו במקום דהעד נאמן מדאורייתא. משא"כ בעדות אשה דחיישינן לשנאה כמו כן יש לפסול משום גנאי וא"כ אפי' במילתא דעל"ג אינו נאמן כמו בהנך ה' נשים. אך זה אינו דמלבד שהמרה"צ השיג על הכנסי"ח אך אפילו להכנסי"ח ואפילו תחמיר כן בכל שונא מ"מ הכא דהאיסור נמשך ג"כ רק ע"פ עד אחד שאמר שראהו במאסקעוי שהחליף כו' א"כ א"צ שנים כנגדו ודי מדינא בעד אחד שמברר שטעה כנ"ל תחלת אות י"א:

אות א. יש לתמוה על המתיר העגונה ע"פ עדות עמפ"ע מפי שנים שנהרג בעלה של זו למה לא דיבר מאומה נידון שיש ע"א האומר שראהו חי בארחאנגעל והגם שהוכחש מע"א על אומרו שנשא שם גויה פלונית כי יודע שהיא נשואה לנכרי שמכירו. מ"מ כיון שלא הוכחש על עיקר הענין שהוא חי. ומאחר שבזה אינו מוכחש. יש לחקור בזה ועוד שע"א העיד שראהו חי במאסקעוי אף שחותנה מעיד שאחר הוא זה שאמר שהוא בעלה של זו מ"מ יש לחקור הרבה אם עי"ז נתבטלה עדות האומר שהוא חי וכדמשמע מתשו' מהר"מ שבהגמ"ר דכתובות פ' אלמנה ניזונית סי' ש"ו:

אות ב. יבאר אם יש לבטל עדות האומר שראהו בארחאנגעל כיון שהרח"כ מכחישו בקצת עדותו נאמר עדות שבטלה מקצתה בטל כולה כמ"ש בירושלמי פ"ק דגיטין לר' יוחנן ואף לר"ל שם י"ל דבטלה עדותו כשהעדות לאיש אחד כנ"ד. אך למשמעות הש"ס שלנו בב"ק (דף ע"ג) י"ל דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אא"כ נעשו העדים פסולים ע"י המקצת ההוא כגון שהוזמו. והמשנה פ"ק דמכות דנמצא אחד ביניהן קרוב או פסול עדותן בטילה הוא מטעם אחר משום מקיש שלשה לשנים כו'. גם בלא"ה יש ראיה מסוגיא ריש פ"ק דגיטין דלא כהירושלמי הנ"ל. אך הפוסקים ריש פ"ק דגיטין מתרצים להשוות התלמודים הירושלמי עם הבבלי לפ"ז יש לתרץ ג"כ הקושיא מב"ק (דף ע"ג). ומ"מ בנד"ז גם להירושלמי אין לומר עדות שבטלה מקצתה כו' דהמקצת ג"כ לא בטל בבירור גמור:

אות ג. יבאר שאין לומר דכיון שתלאן זב"ז שראהו בארחאנגעל ושלקח שם כו' ה"ל הכחשה במקצת כהוכחשו בכולו דזה אינו וראי' מדלא הוי הכחשה דשני חזקה כהכחשה אאבהתיה. ול"ד לחזקה מכח שטרא קא אתי:

אות ד. יבאר אם לבטל עדותו משום דזה שמכחישו רח"כ ה"ל הכחשה בחקירות וכיון דמכחישו בחקירות ואינו מעיד שהוא חי בטלה עדות שהוא חי לכ"ע ר"ל דה"ל הכחשה עכ"פ:

אות ה. יבאר דא"כ לפ"ז מצאנו ענין דבהכחשה ג"כ יהי' הדין דעדות שהוכחשו במקצתן הוכחשו בכולן היינו כשמכחישו בחקירות אבל בגוף המעשה אינו יודע להכחישו ועכ"ז חשבינן זה הכחשה על גוף המעשה ג"כ. ויקשה ע"ז ממ"ש הב"י סי' ל"א בשם הרי"ו ויאמר שלדעת הרמב"ם י"ל כשמכחישו רק בחקירות ואינו מעיד על גוף המעשה אין זה נחשב כעדות המכחשת זה את זה בחקירות:

אות ו. יבאר דלא דמי לדינו של רי"ו דעדות דאכילה ועדות דאבהתיה תרי מילי נינהו ע"כ הכחשה דאכילה לא חשיב הכחשה אאבהתיה משא"כ הכחשה דחקירות ה"ל כהכחשה אגוף המעשה וזה בין לשיטת בעה"ת בין לשטת הרמב"ם ורש"י:

אות ז. יבאר דנ"ד אע"פ שהרח"כ מכחישו בדבר גדול אין זה נקרא הכחשה בחקירות ולא הוי זה כהכחשה במקום דחשוב חקירות דהתם היינו כשאומר שביום פ' שאומר שזה הבעל היה בארחאנגעל אז הוא יודע ברור שלא היה שם בכה"ג נחשב הכחשה בחקירות משא"כ בנד"ז והיינו כיון שההכחשה אינו בדבר שיוכל העד לבוא בו לידי הזמה:

אות ח. יבאר שמ"מ מסוגיא דשבועות (דמ"ח) מוכח בהדיא היכא שנתברר לנו שהעד שיקר במזיד בא' מהבדיקות נפסל ג"כ לעדות ועדות המכחשת זא"ז בבדיקות דכשרה היינו היכא שי"ל שטעה א' מהן לפ"ז בנ"ד ג"כ אע"פ שאין זה חקירות הוי הכחשה בבדיקות גדולות. וא"כ לדברי הרח"כ ה"ל אותו העד שאמר שבעלה של זו חי בארחאנגעל פסול לעדות:

אות ט. יבאר להעמיד הסוגיא דשבועות הנ"ל שלא יהיה זה נגד ההלכה דקיי"ל אחד אומר מנה הלווהו וא' אומר מאתים מדמקבלים עדותן על מנה אע"פ שיש גם כן הכחשה בדבר גדול היינו מנה הב'. ויאמר דהתם ג"כ נפסלו להצטרף לעדות אחרת להבא רק באותו מנה מקבלים עדותן כדכתב השט"מ דכתובות. ומטעם עדות המכחשת זה את זה בבדיקות אין לפסול בד"מ משא"כ בקידוש החדש או דהתם בגובה הלבנה ה"ל בדיקות עצומות. ועכ"פ היוצא מסוגיא דשבועות הנ"ל דכשהעד שיקר במזיד בבדיקות גדולות נפסל לעדות אין ע"ז שובר מסוגיא דמנה ומאתים דהתם אפי' את"ל דה"ל בדיקות גדולות לגבי מנה הא' ג"כ היינו טעמא דמקבלי' עדותן אמנה כיון דמכאן ולהבא הוא נפסל. ותדע דהא גדולה מזו יש כאן הכחשה מצד עצם המנה הב' ואפ"ה כו' אבל בעלמא היכא דנתברר לנו שעד א' שיקר בבדיקות במזיד בלי שנוכל לתלות בטעות הוא נפסל לעדות בדיני ממונות גם כן כמשנ"ת בסוגיא דשבועות ואין ע"ז שובר משום מקום. ובתשו' א' שכתבתי אחז"ר הארכתי בזה וגם בהירושלמי פט"ו דיבמות לכן בנ"ד להרח"כ ה"ל עד פסול. רק לחכמי בריסק שבש"ך סי' ל"א י"ל שאינו נפסל ע"פ עד א'. מיהו רבים החולקים עליהם ובנ"ד גם לדבריהם י"ל דנפסל:

אות י. עוד להעמיד הסוגיא דשבועות דלק"מ מהא דקיי"ל פז"ב דעדות המכחישין זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ. די"ל שיש לחלק בין בדיקות לבדיקות ועוד דמ"מ זה הדין היוצא מסוגיא דשבועות דכשהעד שיקר במזיד בבדיקות נפסל לעדות ע"ז ודאי לא תברא הסוגיא דפז"ב דהתם ה"ט דתלינן בטעות עוי"ל דבדיקות שבסוגיא בשבועות אפשר אפי' אמר בהן איני יודע עדותו בטל וכה"ג איתא בחידושי הר"ן פ' היו בודקין. ומסוגיא דשבועות הנ"ל יש ראיה לדעת האו"ת רסי' ל"א. היוצא מזה שלדברי ר' חיים כהנא נפסל עדות העד שהעיד שראהו חי בארחאנגעל:

הג"ה ובתשובה א' דעיר הרדאק העירותי מב"ק (דע"ג א') כשהעידו על הטביחה תכ"ד לעדות הגניבה דכשהוזמו על הטביחה כיון תכ"ד כד"ד לכן למ"ד למפרע הוא נפסל ה"ל כהוזמו ג"כ על הגניבה. ואעפ"כ למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל עדותן אגניבה קיימת אע"ג דנתברר שהעידו שקר בעדות זו על הטביחה. הרי מחמת השקר הגדול הזה לא נפסל העדות. כל שאין בהשקר מצד עצמו לפוסלו כגון למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל היינו משעת ההזמה. ולכאורה קשיא מזה על סוגיא פ"ב דר"ה הנ"ל מדוע יפסל ע"י שקר הקומה וצ"ל דשקר זה שאני שנוגע להעדות ממש. א"כ בשאר שקר שאינו נוגע להעדות ממש אע"פ שאנו רואים שדיבר שוא ושקר י"ל לא נפסל. וגבי עדות אשה יש לעיין עוד מטעם כיון דשם פסולי עדות כשרים להעיד רק גזלן דאורייתא פסול להעיד. וגבי שני צרות אחת אומרת מת וא' אומרת נהרג ינשאו. וע"כ כ"א נשאת בעדות עצמה לבד דע"י עדות צרתה א"א להנשא. וא"כ ניתרת בעדות עצמה אע"פ שאנו רואים שבהכרח אחת מהן משקרת בענין נהרג או מת. א"כ נשאת ע"פ עדותה אע"פ שפיה דבר שוא. אלא י"ל שא"ה שממקום שאנו יודעים שע"כ א' מהן משקרת משם מוכח שעכ"פ אינו חי. עי' כה"ג בעה"ג סס"ז דלכן עדות המכחישים זא"ז בחקירות כשרים לעדות אשה כיון שזה המכחישו בחקירות מעיד ג"כ על המיתה לכן כמ"כ כאן אף שאין צרה מעידה לחברתה מ"מ מאין אתה יודע שממ"נ א' שקרנית היינו משני הצרות והרי הם שניהם אומרים שאינו חי וה"ל כהא דפב"ת דעדיות אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה כו'. וצ"ע בש"ע סעיף ט' וסעיף כ"א וסעיף מ"ז ובמרה"צ שם. א"כ י"ל גבי עדות אשה כשנתפס שקרן בדבר שאינו נוגע להעדות לא נפסל מדאורייתא כ"א מדרבנן וכשר לעדות אשה: