ט

איברא לכאורה עיקרא דדינא דאחד אומר גבוה שלשה ואחד אומר חמש יש בו מקום עיון דאמאי נעשה עד אחד מהן פסול עי"ז. מאי שנא מהא דאחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר מאתים. דמיירי אפילו במכחישים זא"ז על הלואה אחת. ואעפ"כ עדותן קיימת על מנה וגם לא שמענו דאין מצטרפין יחד לעדות אחרת דגבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו פרשב"ם בפ' חזקת (דל"א ע"ב) כגון שנים אומרים פלוני לוה מפלוני מנה ושנים אחרים הכחישום ואמרי לא לוה ממנו כלום עכ"ל וכ"כ הטור ח"מ רסי' ל"א. משמע קצת דדוקא במכחישים זה את זה בכל העדות אבל אם כת אחת אומר מנה הלוהו וכת השנייה אומר מאתים מצטרפין אפילו יחד לעדות אחרת וכן פי' הסמ"ע רסי' ל"א סק"א וא"כ קשה מדוע הכא עדותן בטלה וגם אין מצטרפין יחד לעדות אחרת כלל כי נעשה א' מהם פסול לעדות. ומש"ל אות ח' לחלק דמשום הכי עדותן קיימת במנה כיון דזה המכחישו במנה השני מעיד עמו בשוה על מנה האחד אין בו די ליישב נד"ז דה"נ שניהם שוין שראו הלבנה. אך הנה לענין הטעם דהכא עדותן בטלה י"ל משום דהנה הלח"מ פ"ב מהלכות קה"ח סוף הלכה ב' כ' דעדות החדש בעי דרישה וחקירה מן התורה וכ"מ בתוספות דר"ה רפ"ג (דכ"ו ע"א) דעכ"פ דומה לדיני ממונות גם מבואר שם בתוס' (דכ"ה סע"ב) דמה שהקילו בד"מ משום נעילת דלת גבי עדות החדש אין להכשיר ע"ש וא"כ הא דמנה ומאתים זהו מן הקולות שהקילו בדיני ממונות לקיים עדותן על המנה כמבואר בחידושי הר"ן פז"ב (ד' ל') ד"ה אמר רבא. ובהרמב"ם פ"ג מה' עדות סוף דין ג' אפילו אמר האחד מנה הלוהו כו' משמע דזה קולא יותר גם מהא דמנה שחור ומנה לבן ע"ש. וגבי עדות החדש ודאי דלא הקילו בכה"ג כיון דזהו קולא יותר מדינא דאורייתא. רק שהתומים סימן למ"ד ססק"ג השיג על הלח"מ ואין דבריו מוכרחים ועיין בטורי אבן פ"ב דר"ה (דכ"ה). ולדבריו יש ליישב בענין אחר הא דהתם מקיימים העדות והכא עדותן בטלה דמנה הב' לגבי מנה הא' ה"ל כעדות בפ"ע ע"כ אין הכחשה דמנה ב' פוסלת במנה הא'. משא"כ ראיית הלבנה וגובהה הכל ענין א' ואף שאין זה חקירות ממש דלא כהתומים. אך עכ"ז גם להלח"מ קשה אמאי נעשו העדות פסולים גם לעדות אחר ע"י הכחשה דבדיקות שבעדות קה"ח ואיך במנה ומאתים שהוא הכחשה בגוף העדות אין נפסלים. והנמוק"י בפ' חזקת בסוגיא (דדף מ"א) כתב דמנה ומאתים דומה לדין אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש. ולא לא' אומר שלש וא' אומר חמש והוא דוחק ועי' בטורי אבן בר"ה שם (דף כ"ד) דלא מקילין לתלות בטעות גבי קומות רק ערך שליש מלבר ע"ש. וגם הראב"ן סי' מ"ג שתירץ דדוקא במכחישי' זה את זה בכל העדות אמרינן דאין מצטרפין ולא כשמכחישין זה את זה במקצת העדות צ"ע הא גובה הלבנה ה"ל מקצת העדות. אך לפמ"ש בירושלמי פט"ו דיבמות דמחלק במנה ומאתים וכן בשתים וחמש בין כולל למונה ודוקא במונה אמרו ב"ה יש בכלל מאתים מנה ולא בכולל אלא דהתם בירושלמי ס"ל דאפילו במונה לא הקילו ב"ה רק בשתי כיתי עדות ואנן קיי"ל כרשב"א בגמ' דאומר דהיינו אפילו בכת א'. אבל מ"מ י"ל לא עדיפי כת א' לרשב"א משני כיתי עדים לת"ק ואינו מקבלים עדותן רק במונה היינו אחד מעיד מנה נתן לו והשני מעיד שנתן לו מנה זו ועוד אח"כ נתן לו גם כן מנה ונמצא במנה א' אין הכחשה. אבל הכחשה שבין שלשה לחמש דגבי הלבנה ה"ל ככולל. אך מ"מ ק' הרי כל ענין הגובה הוא דבר בפ"ע חוץ מראיית הלבנה וה"ל כמנה ב' לגבי מנה א' והרי התם אף את"ל דמיירי במונה מ"מ לגבי מנה הב' יש הכחשה ברורה רק דפעולה דמונה הוא דליכא הכחשה לגבי מנה א'. וא"כ ה"נ אף דשלשה וחמשה הוי הכחשה מ"מ כל הכחשה הוא בענין הגובה ולא בעצם ראיית הלבנה. וצ"ל דגובה הלבנה לגבי ראיית הלבנה ה"ל כענין א' וה"ל בדיקות גדולות בגוף העדות דלא סגי בלא"ה. משא"כ מנה הב' לגבי מנה הא' אף דחשיב גם כן בדיקות לגבי מנה הא' מכל מקום היא בדיקות שחוץ לגופה של עדות דהא התוספות פז"ב כתב דרב יהודה ס"ל דהכחש דמנה ומאתים לא דמי למנה שחור ומנה לבן ע"ש. ואף לנהרדעי שם דדמי למנה שחור כו' מ"מ י"ל דגובה הלבנה היא בדיקות נוגעות יותר בגופה של עדות ממנה שחור כו' ועכצ"ל כן לדעת הרמב"ם פ"ב מה' קה"ח שלא תקשה לדידיה הלכתא אהלכתא (או י"ל דכיון דמיירי במונה א"כ גם לגבי מנה הב' אין כאן הכחשה כ"כ די"ל דה"ל כאומר מנה ראיתי ומנה הב' לא ראיתי ולא ראינו אינה ראיה. וזהו דעת מהרי"ט בתשובת חאה"ע ססי' ל"ח בשם תשובת הרשב"א שבב"י בח"מ סימן תי"ז ולכאורה הכרח לומר כן דאל"כ נהי דהוא ענין בפ"ע מ"מ אחד מהן שקרן ופסול לעדות ואין מצטרפין כדמוכח מסוגיא דשבועות הנ"ל אם לא שנאמר דסוגיא דשבועות ס"ל כהש"ך בח"מ סימן ל"א וסוגיא דא' אומר מנה כו' ס"ל כחכמי בריסק שבש"ך שם ועי' תומים סימן ל"א דיש סברא לפרש כן). מיהו סוגיית הש"ס דידן בפז"ב (דל"א ריש ע"א) מבואר דהא דאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים מיירי אפילו במכחישים זה את זה כמש"ש היכא דמכחשי אהדדי כו' ולא כסוגיא דנזיר ספ"ג והירושלמי דמיירי בלא מכחשי. ואפ"ה כשרים לעדות המנה. ומוכרח דאין שום א' מהן פסול לעדות וקשה מהסוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל. (י"ל סוגיא דשבועות (דמ"ח) אתיא כת"ק דרשב"א ולהשט"מ ספ"ג דנזיר י"ל דאתיא גם כרשב"א). ואפשר דסוגיא דשבועות הזו אתיא כת"ק דרשב"א כמבואר פרק חזקת (דמ"א ע"ב) שי"א דאין הלכה כרשב"א. לפ"ז דקיי"ל דהלכה כר' שמעון בן אלעזר לכאורה א"א להעמיד לפ"ז הדין דשבועות (דמ"ח ע"א) שלא יצטרפו יחד לעדות ממון ע"י הכחש בבדיקות דעדות החדש דמאי שנא מההכחשה שבמנה הב' שאין נפסלין לעדות עי"ז למנה הא'. ואין זה דוחק כ"כ להעמיד סוגיא דשבועות כת"ק דרשב"א דהא בחידושי הרמב"ן פ' חזקת (דמ"א ע"ב) פי' דרבא ס"ל כת"ק דרשב"א. והר"ן בחידושיו פז"ב (ד' ל') כתב דרבא מפרש מילתא דר' שמעון בן אלעזר שאין מוכרח שיהיה בהם הכחש עדותן ששניהם מעידין על המנה ומי שאמר מאתים מוסיף כו' ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל שכן ס"ל לסוגיא דשבועות (דמ"ח) הנ"ל. והנה בשט"מ ספ"ג דנזיר כ' וצ"ע דמשמע דאחד אומר חמש דהויא הכחשה לדברי הכל וא"כ כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אומר מנה ולא מאתים משמע דהוי הכחשה עכ"ל. ואולי לפ"ז מ"ש בגמרא פז"ב (דל"א ריש ע"א) היכא דמכחשי אהדדי וכו' מיירי ג"כ במונה אבל בכולל לא מיקל רשב"א. א"כ לפ"ז י"ל סוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) אתיא גם כרשב"א. (וגם לשא"פ דרשב"א אפילו במכחישים זה את זה מקבלים עדותן במנה עכ"ז יש ליישב הסוגיא דשבועות עפמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות). אך באמת גם להפוסקים דס"ל דאפילו במכחישים זה את זה ממש שזה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה אמר רשב"א דמקיימין עדותן במנה וכמ"ש בתשובה אחת באריכות להוכיח כן מדברי רש"י ותוספות ורשב"ם והרמב"ם ושאר גדולי הפוסקים. עכ"ז יש להעמיד סוגיא דשבועות ג"כ כהלכתא כדקיי"ל כר' שמעון בן אלעזר. והא דלא אמרינן דעל כרחך יש כאן א' שמשקר ופסול לעדות י"ל דודאי באמת א' מהן פסול לעדות ולכן אין מצטרפין עוד שניהם יחד לעדות אחרת וכדקיי"ל בשבועות (דמ"ח ע"א). ואף על פי כן לעדות זו דמנה האחד הם כשרים והוא עפמ"ש בשט"מ פרק האשה שנתארמלה (דכ"ב ע"ב) תוך ד"ה תרווייהו בא"א קא מסהדי. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל הקשו בתוס' היכי אמרינן תרווייהו בא"א קא מסהדי. והא עדות מוכחשת היא וחד מהני פסול והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש כו'. ע"כ אפשר לומר דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת הני מילי להבא אבל למפרע לא מיפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותן שהעמידוה באשת איש עדות גמורה ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגרושין מיתלו דתרתי מילי נינהו עכ"ל. וכך י"ל בענין מנה ומאתים דלהבא ודאי אין מצטרפין יחד אבל בעדות המנה הא' לא מפסלי דהוא עדות בפ"ע ולא מיפסלי למפרע. ואע"ג דגבי עד זומם קיי"ל דלמפרע הוא נפסל וקיי"ל נמי דעדות שהעידו מקודם תוך כדי דיבור נמי נפסל כמבואר בב"ק פרק מרובה (דע"ג ע"א). צ"ל דהכא גבי שתי כיתי עדות המכחישות זא"ז וכן בשני עדים המכחישים זא"ז מאחר דאין הפסול רק מספק ולא עוד אלא שכל אחד כשר בפני עצמו אפילו להבא רק שניהם יחד אין מצטרפין להבא ע"כ היינו דוקא להבא אבל למפרע לא החמירו כלל לפסול עדותן מה שהן שוין בו אפילו שניהם מצטרפין. וכמ"ש קצת טעם לזה לעיל אות ח' כיון שממקום שנמשך הפסול שלא יצטרפו שניהם להבא משם ממש נמשך שעכ"פ אמת הוא הלוואת המנה הא'. א"כ ממ"נ י"ל לקיים עדותן אמנה הא'. דמהיכי תיתי יומשך פיסול עדות זו משום האומר מאתים ולא מנה הרי גם לדבריו יש בכלל מאתים מנה. (קצת דוגמא לקיים ד' השט"מ מהא דפ' בתרא דעדיות מ"ב הובא בגמרא פ"ב דכתובות (דכ"ו ע"ב) ובשט"מ שם). וה"ל כמ"ש במשנה פרק בתרא דעדיות משנה ב' אם מאמינים אתם שהורהנה האמינו שלא נסתרה כו'. וע"ש בפי' הראב"ד דבפסולי עדים קא מיירי. וכ"כ בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ו ע"ב). שלכן צ"ל דנאמנים רק משום הפה שאסר כו'. וכך עד"ז י"ל כאן דאף שממ"נ יש כאן ע"א פסול להבא מ"מ בזו העדות הוא נאמן משום שממי שנמשך פיסולו. ממנו עצמו נמשך שעכ"פ עדותו אמת וה"ל כעין הפה שאסר כו'. ואע"ג שיש לחלק דהתם לא נתפסו העדים בשקר אבל הכא דממ"נ א' שקרן י"ל דלא מהני הפה שאסר כו'. י"ל התם ג"כ היה רחוק אצל בני המשפחה מלהאמין דברי העדים שלא נסתרה ולא נטמאה וכמ"ש בשט"מ שם. וא"ת למה להם לחכמים שיאמינום מדין מיגו הא מדינא מהימנו ואע"פ שיש עדים שהורהנה כדין שבויה וי"ל דהורהנה שאני שאינה מנוולת לפניו כ"כ ועוד שדינן כך היה דכיון שעבר זמן הלוואתן היתה שלהם לגמרי והלכך חוששין לה אבל משום מיגו מיהו נאמנין כו' עכ"ל. וא"כ ה"נ נאמנים על מנה מדין מיגו או כעין מיגו. אבל בלהבא דלא שייך לומר כן ענין מיגו כלל. וכיון דע"א שקרן מהם ממנ"פ ע"כ אין מצטרפין יחד לעדות אחרת. ואתי שפיר הסוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) מה שלהבא אין מצטרפין יחד. (קדוש החדש שאני ותרווייהו בא"א קא מסהדי זהו כמו בד"מ). והא דבקידוש החדש גם עדות זו נפסל ולא כמו במנה ומאתים דמקבלים עדותן במנה. כבר מבואר לעיל הטעם משום דמנה ומאתים י"ל כשני עדות הוא. משא"כ גבי ראיית הלבנה הכל ה"ל כמנה אחד ממש או משום דמנה ומאתים אף שהוא ג"כ כמו עדות אחד עכ"ז זהו שהקילו בדיני ממונות יותר מבקידוש החדש עמש"ל בשם תוספות פ"ג דר"ה (דכ"ה סע"ב). והא דתרווייהו באשת איש קא מסהדי. י"ל התם לחומרא עשו אותה כדיני ממונות אי נמי התם באמת שני עדיות הן. ועיין בב"י בח"מ סימן למ"ד סעיף ז' מחודש ו' ועיין בש"ע אה"ע סימן קנ"ב סעיף ה' ובב"ש שם סק"ט. והנה לפ"ז בנ"ד שה"ר חיים הכהן מכחיש העד שהעיד שבעלה של זו חי בארחאנגעל בענין הנשואין שהוא הכחש גדול. אף שאינו מכחישו בענין שהיה חי. עכ"ז נ' לדבריו אותו העד פסול הוא. וא"כ לדבריו אין להאמינו במה שהעיד שהוא חי שהרי הכל עדות אחד הוא ולא דמי למנה ומאתים דנאמן אמנה שזהו משום שגם הפוסלו מעיד שבזה אומר אמת. אבל כשהפוסלו ומכחישו בפרט אחד מן העדות אינו מודה לו על דבר השני א"כ ה"ל כפוסל עדותו לגמרי אף גם בדבר השני. כיון שלדבריו עד פסול הוא. (תימה על התשב"ץ ח"א סימן ס"ו. ומה שדימה זה לפלגינן דבוריה אינו דומה דהתם לא נתברר כלל ששיקר). ועפי"ז יש תימה על התשב"ץ ח"א סימן ס"ו דל"ג ע"ג שכתב ומה שאמרו שדברי העד הראשון הם מוכחשים מאיליהן שהרי הוא העיד שהדלתות היו ננעלות הפך מה שראינו כו' אפ"ה אין עדותו נפסל בשביל זה דהא קיי"ל דפלגינן דיבוריה בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעו לרצונו כו' עכ"ל. הביאו בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן כ"ד. דמאחר שמה שאומר שהדלתות היו רעועות ויכול אדם ליכנס בין הדלת למזוזה זהו נוגע ליאסר היין ע"י זה וא"כ הוי עכ"פ כמו הבדיקות שנוגעים בגופה של עדות ממש ואפשר הוא מגופה של עדות ממש. ר"ל מכוונת המעשה וכיון שראינו שזה שקר גמור אם כן י"ל שנפסל לעדות זה ואין להאמינו ליאסר היין. וכדמוכח מהסוגיא דשבועות (דמ"ח א') הנ"ל שכששיקר העד בענין הגובה נפסל לעדות אף שהוא רק בדיקות כנ"ל באריכות. ועי' בתשובה להרמב"ן ססי' קכ"ח כשפסול לעדות מחמת שאנו מחזיקים אותו כשקרנים אשר פיהם דבר שוא גרע משאר כל פסולי עדות. א"כ הכא דנתברר שפיו דבר שוא בדבר גדול מחלקי העדות י"ל דפסול לעדות זה עכ"פ. ומה שהביא מפלגינן דיבוריה נלע"ד דלא קרב זה אל זה כלל דהתם אף במה שאינו נאמן עכ"ז לא נתברר כלל ששיקר רק שאין אנו מאמינים אותו על זה לכן אין זה מונע שלא יהא נאמן על דבר שהוא נאמן. אבל כשנתברר ששיקר שוב אינו נאמן כלל. וכתבתי מזה בתשובה אחרת (דעיגונא מהרדאק שנפטר בעלה בשקלאב). (וא"כ בנ"ד חשיב העד האוסר מוכחש. רק לחכמי בריסק לא נפסל וקשה עליהם מהא דשבועות (דמ"ח) הנ"ל וצ"ל דס"ל דזהו פלוגתא דת"ק ורשב"א גבי מנה ומאתים וסוגיא דשבועות אתיא כת"ק והם כרשב"א). ונשוב לנ"ד שי"ל דחשוב העד האוסר מוכחש ע"י הרח"כ. רק לפ"ד חכמי בריסק שבש"ך סימן ל"א בענין שני עדים המכחישים זה את זה כיון דמצטרפין שניהן ממש לעדות א"כ לא נפסל ע"פ עד א' וקשה עליהם מן הסוגיא דשבועות הנ"ל דמוכח בהדיא דאין מצטרפין לעדות אחרת. ושוב ראיתי קושיא זו בשו"ת שמן רוקח סימן ע"ב והביא קושיא זו בשם תשובת שבו"י סי' ע"ט. וצ"ל משום דס"ל דדין זה תולה במחלוקת דת"ק ורשב"א דלת"ק בכת א' ה"ט דלב"ה נמי בטלה עדותן אע"פ שיש בכלל מאתים מנה משום דעכ"פ אחד מהעדים שקרן ורשב"א ס"ל דאין נפסל ע"פ עד א'. ובחבית יין וחבית שמן דאין מצטרפין ה"ט אע"פ שלא נפסלו לעדות מ"מ אין כאן שני עדים לא על יין ולא על שמן ול"ד למנה ומאתים. שיש שני עדים על מנה כיון בכלל ר' ק'. ואין לומר דא"כ מנ"ל דלת"ק הטעם משום שעד א' פסול דילמא משום שאין שני עדים על מנה. דז"א דהא ת"ק ס"ל יש בכלל ר' ק' בשני כיתי עדים ויש לדחות דת"ק ס"ל דמ"מ ה"ל עדות שאינה מכוונת גם על המנה. וא"כ סוגיא דשבועות (דמ"ח) אתיא כת"ק. אבל אנן דקי"ל כרשב"א אין ע"א נפסל ע"פ ע"א לכן מצטרפין גם לעדות אחרת. (א"כ י"ל דהעד נאמן על מה שאין הרח"כ מכחישו ויש לדחות). לפ"ז י"ל בנ"ד מה בכך שהגביר רח"כ מכחישו על דבר א' הרי כיון שאין נעשה פסול לעדות עי"ז אף אם האמת כדברי הגביר הנ"ל ולכן שניהן מצטרפין יחד לעדות אחרת. וכיון שכן הרי נד"ז מה שמעיד אותו העד שבעל האשה קיים ה"ל כעדות אחרת ונאמן ע"ז כדין עד א'. דמפני דמישך שייכי העדיות אהדדי אין לחלק כמ"ש רב נחמן פחז"ה (דל"א) כמש"ל. מיהו שמא יש לחלק בין שתי כיתי עדים דנאמנין אפי' באותו דבר לר"נ. אבל בע"א המוכחש מע"א בדבר זה א"כ שמא אין להאמינו באותו דבר אפילו כעד א' כשאין השני מעיד עמו. ולדון אותו בזה הדבר כע"א בהכחשה. ע"ד החשוד על הדבר אינו מעידו. והרי לדברי ע"א זה הוא חשוד על עדות זו עכ"פ לשקר בה. ונהי דס"ל דאין ע"א נפסל כלל ע"פ עד א' לשאר עדיות עד שמצטרפין שניהן לעדות אחרת מ"מ בעדות זה הדבר יש להחמיר טפי. (עוד טעם דהרח"כ נאמן כנגדו יותר וחשוב מוכחש על פיו וגם שהעיקר כהש"ך נגד חכמי בריסק) וכ"ש שי"ל דעד אחד זה הגביר רח"כ יש לו נאמנות יתירה משאר עד אחד כיון שנעשה שליח ע"פ ב"ד לחקור הדבר עי' בטוח"מ ססי' כ"ג גבי הם נאמנים יותר מהעדים ומבואר הטעם בתשובת הרא"ש כלל נ"ו סימן ו' דרמו אנפשייהו ומדכרו טפי כו' ע"ש. וכה"ג איתא בתשובת הריב"ש סימן קכ"ז דיש להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד. ועיין מזה בספר שער משפט סי' למ"ד סק"ב ועיין בתשב"ץ ח"א ססי' א' שהאריך ג"כ בסברא זו דהריב"ש רק בסגנון אחר. וע"פ דבריהם י"ל שהגביר ר"ח כהנא המוחזק לאיש נכבד ונשלח לו בקשה מהב"ד והרב שיחקור היטב בארחאנגעל על דבר הגדת אותו העד י"ל דודאי נאמן יותר מאותו העד במה שמכחישו כי הוא שלוחא דבי דינא וחקר היטב היטב. ולכן כיון שהעד הוחזק שקרן עפ"י חקירת הרח"כ הנ"ל (יש להחמיר בו א"כ כיון שהוחזק שקרן ע"פ זה) יש להחמיר בו טפי לחשבו לסהדא שיקרא כאילו היה מוכחש בשני עדים דהי' פסול ודאי לכל עדיות שבתורה. אפילו הוחזק שקרן במקצת העדות כמו א' אומר מנה ולא מאתים ושנים אומרים מאתים ולא מנה. ועוד דבלא"ה התומים סימן ל"א פסק כהש"ך סימן ל"א דחולק על חכמי בריסק והביא ראיה דכך פסק הש"ע אה"ע סימן קנ"ב ס"ה. ולפמש"ל אף דבדין שבש"ע סימן קנ"ב ס"ה יש חולקים וס"ל דלא כהר"ן וכמ"ש התומים דאפילו בהכחשה גמורה על הגרושין אין נפסל עדותן על שנתקדשה. התם ה"ט כמש"ל בשם השט"מ פ"ב דכתובות אבל לעדות אחרת אין מצטרפין כמ"ש הש"ך. וכיון דאפילו לעדות אחרת ששניהם מעידין שהדבר אמת אין מצטרפין מכ"ש בנד"ז שרק ע"א המוכחש מעיד שהיה קיים דאין נאמן כשאר עד אחד. אף שי"ל דמ"מ ה"ל כמו עד אומר לא מת ועד א' מכחישו דלא תנשא ואפי' נשאת תצא כמבואר בסימן י"ז סעיף ל"ז.מ"מ הכא נאמר דל עדות שניהן כמאן דליתא ותהיה האשה מותרת ע"פ עדות מוה' יצחק במהו' שלום בשם ר' יעקב חנותת שנתקבל תחלה בב"ד. אך צ"ע כיון ר' יצחק במוה' שלום ה"ל עד מפי עד מפי עדים ולא עדיף מפסולי עדות אם כן אינו מוסיף כלום להתיר על שני עדים הנ"ל המכחישים זה את זה. דה"ל כדין עד א' אומר לא מת ועד א' עם עד מפי עד אומרים מת. והנה במרה"צ סעיף ל"ז סס"ק קמ"ה ד"ה שוב הביא הרח"ש. כתב שהרח"ש למד מדברי רי"ו נכ"ג ח"ג בשם הרמ"ה דכשעד כשר ואשה אחת אומרים מת ועד כשר לבד אומר לא מת דאזלינן ג"כ בתר רוב דעות. אלא שאפשר ששא"פ חולקים על רי"ו וס"ל גבי עד ועד אינו מועיל צירוף אשה לשום אחד מהם כיון דאפילו מאה נשים לגבי עד א' כפלגא ופלגא דמי עכ"ל. והמרה"צ החמיר שם ואין זה מוכרח כ"כ כיון דללישנא קמא דגמרא (דקי"ז ע"ב) נאמנת האשה בזה כמו האיש. אף דקיי"ל כלישנא בתרא מ"מ היכא דיש לצדד להקל גם לל"ב אפשר אין מוכרח להחמיר כ"כ וכן נוטה דעת ספר עצי ארזים סעיף ל"ז ס"ק קמ"ח ומ"מ צ"ע. אך הכא יש טעמים רבים להקל בזה. הא' משום שעדות מוה' יצחק במו' שלום נתקבל תחלה בב"ד דק' אורשא קודם שבא העד האוסר וכיון שהוא בא תחלה אף שלא התירוה ממש על פיו יש בו עדיפות עיין בש"ג שם. הב' שהגדת העד האומר שהוא בארחאנגעל לא נתקבל בב"ד כלל כ"א שיחה בעלמא ועדות הרח"כ המכחישו נתקבל בב"ד. הג' שי"ל שבלאו הכי הרח"כ נאמן כנגדו יותר מהטעם שנתבאר לעיל. ומצטרף הרח"כ עם העדים שהעידו שמת להיות רוב דעות כנגדו וכ"ש שי"ל שהרח"כ נאמן ע"ז כדין שני עדים: