ח

אך באמת נלע"ד שיש מקום לומר דהכחשה גמורה כשנתברר שהעד שיקר בודאי בפרט אחד מהעדות אף שאינו בגוף הענין ממש כ"א מהבדיקות הגדולות אזי מבטלינן סהדותיה לגמרי ונחשב עד שקר. כמו שנוכיח בעזר"ה. והוא מהא דשבועות (דף מ"ח ע"א) גבי אחד אומר גבוה שלש וא' אומר חמש דלרב חסדא נעשו שניהם פסולים לעדות מחמת דממ"נ אחד משקר בענין הגובה. ורב הונא ל"פ עליו רק דס"ל דמספק שאינו ידוע מי השקרן לא פסלינן גברא ואוקמא לכל אחד אחזקת כשרות אבל מ"מ אין שניהן יחד מצטרפין לעדות אחרת. משום דממ"נ יש כאן א' שקרן ופסול לעדות. וה"ה אם נתברר אח"כ מי הוא ששיקר כגון ע"י עד שלישי. נשאר האחד ששיקר פסול לכל עדות שבתורה. כ"ז מתברר שם בסוגיא הנ"ל לפי פשוטה ועי' תומים ריש סי' ל"א שהאריך בסוגיא הנ"ל ומ"מ גם לדבריו הדין אמת כדפרישית. וא"כ נחזי אנן הלא שקר זה בהגובה אינו נוגע לגוף העדות באמת כי גוף העדות הוא ראיית הלבנה ובין שהיה גובה שלש בין חמש הכל אחד לדינא שמקודש החודש. וא"כ לא שיקר בדבר הנוגע לגוף העדות ומהותו ממש. ואעפ"כ מפני שראינו שהוא יכול להעיד דבר שקר בעדותו אזי אין מאמינים לו שוב בשום עדות לא ממון ולא שאר עדות דכשם שמלא לבו לשקר בזה כך חשוד לשקר גם בגוף העדות. ואע"פ דלכאורה אין השקרים שוים עכ"ז אין לנו לחלק ונעשה פסול לעדות ע"י שקר זה ג"כ רק כשהוא שקר שאין לתלותו בטעות כ"א ששיקר במזיד כמו בין שלש לחמש כו' ע"ש. והא דבפחז"ה מקיימין עדותן על אבהתיה אף שהוכחשו בשני חזקה היינו משום דהתם אין ידוע לנו כלל ששיקרו בשני חזקה רק מספקא לן ומספק אוקמא אחז"כ לרב הונא. אבל אם הי' ידוע לנו ששיקרו כגון דהוה מכחשי תרי לחד ותרי לחד (עתוס' פרק מרובה (דף ע"ג א') ד"ה דאסהידו דצ"ל דהיינו אם היו הראשונים עדות מיוחדת ע"ד שכתב הטור ח"מ סי' ק"מ סעיף י"ב בשם הרשב"א) על עדות שני חזקה אז ודאי היה בטל עדותן על אבהתיה במכ"ש מדין גובה הלבנה הנ"ל. והא דעד אומר מנה הלוהו ואחד אומר מאתים עדותן קיימת על מנה הרי עדותן קיימת ומצטרפין יחד אע"פ דממ"נ א' שקרן. י"ל התם ה"ט כיון דזה הפוסלו הוא מעיד עמו בשוה באמיתת המנה. א"כ ממ"נ יש לקיים עדותן על מנה. דמהכ"ת באת לפסול האומר מנה הלוהו משום דהוא שקרן עד"מ לדברי האומר מאתים הלוהו א"כ ע"פ הגדת האומר מאתים באת לפוסלו שלפי הגדה זו פסול הראשון והרי א"כ לפי הגדה זו ג"כ אמת שמנה הלוהו וא"כ הלוואת המנה ודאי אמת ודיבור זה של האומר מאתים משמש לשני דברים לפסול האומר מנה מצד שמכחישו במנה הב'. ולהאמין דבריו על המנה הא' וכן להיפך דיבור של האומר מנה משמש לשני דברים. וכיון דמדיבור זה הנמשך פיסול א' מהעדים מצד מנה הב' ממנו ממש נמשך ג"כ שהלוואת מנה א' אמת ע"כ הקילו חכמים להאמינם לחייבו מנה א'. וזה כמ"ש לקמן סעיף ט' בשם שט"מ פ"ב דכתובות דרק מכאן ולהבא נפסל ולא בעדות זו אלא שלא נתן טעם נכון ולפמ"ש יש טעם טוב כיון דמזו הגדה ממש הנמשך לפסול הב' נמשך אמיתי' דבריו על המנה א"כ ממ"נ כו' משא"כ בעדות אחרת אין מצטרפין דממ"נ יש כאן ע"א פסול ושם ליכא למימר דממ"נ מזו ההגדה הנמשך לפסול נמשך קיום אמיתות הגדתו על העדות כו'. וגם יש תי' אחרים ע"ז. וכ"ז שייך כששנים המכחישים זא"ז מעידים יחד באמתת הדבר שלא הוכחשו אזי מקיימין עדותן על מה שלא הוכחשו. אבל היכא שמי שהכחיש בדבר אחד ונתברר שהוא השקרן ודאי אינו מצטרף לשום עדות כנ"ל מהדין דשבועות דמדרב חסדא בספק נשמע לדידן בודאי. אף אם השקר ששיקר אינו בגוף הנוגע לעצם העדות ממש רק בבדיקות גדולות כנ"ל. ונמצא זאת תורת העולה בידינו מהסוגיא דשבועות (דף מ"ח) הנ"ל. דכל היכא שנתברר שהעד העיד שקר במזיד אפי' רק באחד מהבדיקות לבד נעשה פסול לכל העדות שבתורה. ומעתה בנ"ד אם נאמר דנעשה כאילו נתברר לנו שבודאי שיקר העד על מה שהעיד שנשא בת סוחר פלוני. שוב אינו נאמן כלל לחוש לעדות על מה שהוא חי. דהא עד פסול גמור אינו נאמן גם להחמיר. והרי שקר זה דבר גדול הוא. דאף שאינו נוגע לגוף העדות כי גוף העדות הוא רק שהיה חי אבל מה שנשא הגוי' אין נפ"מ כלל. מ"מ ה"ז לא גרע מענין השקר בגובה הלבנה שג"כ אין נוגע כלל לעצם כוונת העדות ומ"מ כשנתברר ששיקר בזה שוב אינו נאמן לשום עדות כנ"ל וה"נ בנד"ז. אך כשלא נתברר ממש ע"פ שני עדים ששיקר בזה אלא שעד אחד מכחישו אז י"ל לרב הונא מספק אין לפסול עדותו על שהוא חי ולא דיינינן ע"ז כע"א בהכחשה. מיהו בנ"ד שיש עוד עד המכחיש גם על שהוא חי יש להחמיר שמא מצטרף העד המכחישו בהנשואין לבטל עדותו שהוא חי דל"ל כ"כ אוקמא אחזקה. מיהו פ' חז"ה לא משמע כן דהא התם כשבאו אח"כ עדי אבהתא להשני אמרי' דשניהן יש להן כח א' אע"פ שהכת של השני באבהתיה בריאי' יותר. כי שכנגדם הוכחשו בשני חזקה משנים אחרים. ויש לחלק דהתם שנים כמאה ואין נפ"מ כלל אם מוכחשים משנים או מארבעה. אבל הכא ה"ל חד לגבי תרי אע"פ שהעד א' מכחישו בדבר אחד לא בעדות זו ממש שהוא חי מ"מ שניהם מעידין שהוא שקרן בעדות וה"ל כאחד אומר קמי דידי גנב קבא דחושלא. וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיי' דמצטרפין לפוסלו בסנהדרין (דף כ"ז סע"א):