ו

אך הנה לשטת בעה"ת צריך עכ"פ ליישב מ"ש דעדות המכחשת זא"ז בחקירות מבטל כל העדות אף שההכחשה רק במקום או בזמן ובגופה של עדות שניהם שוים ומ"ש מדינו של רי"ו הנ"ל דהא לבעה"ת הכחשה בד"מ בחקירות אינו מגזה"כ. אך זה מתורץ ע"פ תשובת מהרי"ט ח"א סי' קל"ח הביאו בשער משפט סי' ל"א שהקשה קושיא זו. וז"ל ולא דמי לזה אומר של אבותי כו' דהתם עדות דאכילה ועדות דאבותיו תרי מילי נינהו עכ"ל. ור"ל משא"כ חקירות הם זמן ומקום של המעשה מש"ה הכחשה בחקירות ה"ל כהכחשה בגוף המעשה. ובודאי זו סברא נכונה וראיה דהא אחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר מאתים עדותן קיימת על מנה אע"פ שיש כאן הכחשה על מנה הב' (דלא כמהרי"ט בתשו' חאה"ע סוף סי' ל"ח שיחיד הוא נגד כל הפוסקים כמ"ש במ"א באריכות). והיא הכחשה גדולה בגוף המעשה ומ"ש מהכחשה בחקירות דהוא רק כוונת הזמן והמקום והרי כוונת המעשה היא גוף העדות וגדול יותר מענין הזמן והמקום עי' רש"י פ' היו בודקין גבי בדיקות כחקירות משוי ליה דהמקום לא הרגו ועי' בחידושי הר"ן ר"פ הנ"ל ובגי"ת שער ס"ו והדברים עתיקים. אעכצ"ל דמ"מ שני המנות תרי מילי נינהו ונהי דבמנה הב' הוי הכחשה בגוף המעשה מ"מ מנה הב' לגבי מנה הא' הוא ענין בפ"ע ונחשב הכחשה זו לגבי מנה הא' רק כמו בדיקות עי' חידושי הר"ן ר"פ ז"ב. משא"כ זמן ומקום דמנה הא' פוסל בו הכחשה. לכן א"ש דבהכחשה בחקירות חושב בעה"ת כהכחשה בגוף המעשה ממש. משא"כ גבי זה אומר של אבותי כו' עדות דאכילה ועדות דאבהתיה תרי מילי נינהו כמו מנה ומאתים וכשהוכחש אאכילה או אמנה ב' לא נחשב זה להכחשה על מנה אחד. וכיון שכן בנ"ד דיש הכחשה על המקום י"ל דנחשב לשטת בעה"ת כאילו הכחישו ג"כ בגוף המעשה וה"ל עד א' בהכחשה עכ"פ. אך כ"ז לשטת בעה"ת וחכמי לוניל אבל לשטת הרמב"ם אין לנו זאת. ונקדים לשון רש"י בפרק ז"ב (דף ל') אהא דאמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות. פרש"י בבדיקות שאינה משבע חקירות באיזו יום באיזו שעה שהזמה תלויה בהן אבל בכליו שחורים וכליו לבינים שאין דין הזמה תלויה בהן עכ"ל. ונראה דס"ל לרש"י שהטעם שלא הכשיר רב יהודה בד"מ רק בעדות המכחשת זה את זה בבדיקות ולא בחקירות הוא משום דהזמה תלויה בחקירות ומש"ה לא הקילו בהו חז"ל גם בדיני ממונות. אבל לולי זה היה מקום להקל בהכחשה דחקירות כמו בהכחשה דבדיקות דהא שניהם הם חוץ לגופה של עדות. וצ"ל דס"ל דהטעם שכ' חכמי לוניל לפסול הכחשה בחקירות דזה האומר באייר הלוהו ולא בניסן הוה ליה על הלואה דניסן כמכחיש ואמר לא הלוהו כו' אינו עולה יפה דא"כ בבדיקות נמי נימא הכי דזה האומר מנה שחור הלוהו ה"ל כמכחיש על אותו הלואה שהעיד העד הראשון האומר מנה לבן הלוהו כו'. וא"כ ה"ל עד אחד בהכחשה על כל הלואה ומדלא אמרינן הכי אלמא דאין זה ענין כלל לע"א בהכחשה כי ע"א בהכחשה היינו כשמכחישו בגוף העדות שלא לוה כלל אבל הכא הרי אדרבה שוה עמו שהלוהו רק שמחולקי' על הזמן או על המנה שחור או לבן אינו ענין כלל לע"א בהכחשה רק אמרינן אמאי דאכחוש אכחוש ואמאי דלא אכחוש לא אכחוש. ואנו דנין ההכחשה בטעות וא"כ י"ל כמו כן גבי זמן ומקום כמו גבי מנה שחור ומנה לבן ממש ותדע דגבי דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה צירפו עדותן אע"פ שהוא הכחשה במקום. ונראה דרש"י לא ס"ל הטעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא דייקי אלא כדפי' הטור משום דבכה"ג אין הזמה תלויה בהן ע"ש בב"י סי' ל'. וכל היכא דאין הזמה תלוי' בהן אין לפסול הכחשה בחקירות יותר מבבדיקות ואין זה שייך כלל לדין ע"א בהכחשה. (ונ"ל ראי' לסברת רש"י דאילו לבעה"ת י"ל דשני כיתי עדים המכחישים זה את זה בחקירות אין א' מכת זו וא' מכת זו מצטרפין לעדות אחרת משום דממ"נ יש כאן עד אחד פסול מאחר דהכחשה בחקירות ה"ל כמכחישו שלא לוה כנ"ל. ובגמרא לא מצינו רק עדות המכחשת זא"ז בחקירות עדותן בטלה משום שנאמר ודרשת כו'. אבל לא מצינו דיש ע"ז שם עדות א' פסול דגבי שתי כיתי עדות המכחשת זה את זה פרש"י בשבועות (דף מ"ז ע"ב) כת אחת אומרת הרג וכת אח' אומר' לא הרג. דה"ל הכחשה בגוף הענין וכ"כ הטור סי' ל"א. אבל בששניהם שוים בגוף הענין רק ההכחשה בזמן ומקום לא מצינו כזאת. והא דשבועות (דף מ"ח א') גבי א' אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' חשיב ג"כ עד א' פסול י"ל משום התם חשיב ג"כ כמו הכחשה בגוף העדות ותדע דאל"כ ה"ל עדות המכחשת בחקירות ועדותן בטלה ואיך מצטרף הוא ואחר ואין דבריו של א' במקום שנים הא ג' עדים ושנים עם השלישי מוכחשין בחקירות עדותן בטלה א"ו דאין זה חקירות רק גוף המעשה ואע"פ שבהאחרונים ריש סי' ל"א משמע דעדות המכחשת זה את זה בחקירות אין מצטרפין לעדות. אפ"ל דזה א"ש לשטת בעה"ת ולא לשטת רש"י. ועי' לקמן סוף אות יו"ד כתבתי להפך ומש"כ איך מצטרף כו' י"ל משום השלישי לא נצטרף עם שנים אלו בתחלה ע"כ אינו נפסל מצד עדים המכחישים זא"ז בחקירות ועי' במס' ר"ה במשנה פ"ב שאם יפסל אחד מהן יצטרף השני וכו'. וצ"ע). ועכ"פ כיון לשטת רש"י והרמב"ם טעם דעדות המכחשת זא"ז בחקירות הוא חמור בד"מ ג"כ לבטל עדותן הוא משום בחקירות הזמה תלויי' בהן. אבל לא דדיינינן להו כאילו מכחישו בגוף הענין כנ"ל. וא"כ הי' סברא לומר דלא החמירו כן רק כשכולם מעידים על גוף המעשה ויש ביניהם הכחשה בחקירות אז פסילי משום שיש ביניהן הכחשה בדבר שהזמה תלוי' בו ולכן אפילו שלשה עדים ויש בין השנים לשלישי הכחשה בחקירות פסול משום דמקיש שלשה לשנים. אבל אם השלישי אינו מעיד על גוף המעשה כלל רק שמכחיש להשנים בחקירות אינו מתבטל עדות השנים דלא שייך לומר מקיש שלשה לשנים כיון השלישי אינו עד כלל ונדון כהכחשה לבד ואין דבריו של אחד במקום שנים ועדיף מדין א' אומר גבוה שלש כו' הנ"ל. ולפ"ז י"ל ג"כ בנ"ד ג"כ דעד א' נאמן בעדות אשה להחמיר ולהקל. וכשהשני אינו מכחישו על גוף הענין כלל רק על חקירות אינו דומה לעדים המכחישים זה את זה בחקירות דעדותן בטלה לגמרי. דהתם היינו כששניהם מעידים. משא"כ הכא. ולפיכך נידון כדין עדים המכחישים זא"ז במקצת העדות דעדותן קיימת על המקצת שאין מכחישו כנ"ל בשם רבנו ירוחם. כיון דלהרמב"ם הכחשה בחקירות מצד עצם אינו כמכחישו בגוף המעשה רק גזה"כ וזה אינו שייך בכה"ג. מיהו י"ל להפך דבשלמא גבי ג' עדים כשהשלישי מכחישם בחקירות לבד שפיר שייך להקל כשאינו מעיד על גוף המעשה דהא ודאי אין דבריו של אחד במקום שנים כמ"ש בשבועות (דף מ"ח) וא"א לבטל עדותן רק משום מקיש שלשה לשנים. וכשאינו עד כלל לא שייך לומר כן. אבל גבי שני עדים שהאחד מכחיש חבירו בחקירות לבד ודאי יש להחמיר טפי כשאינו מעיד על גוף המעשה מכשמעיד. דאם כשמעיד עמו בשוה על גוף המעשה עדותן בטלה מצד שמכחישים זה את זה בחקירות אין סומכין על דבריהם כש"כ כשהאחד מעיד לבד על גוף המעשה והוא מוכחש בחקירות מעד שני א"א לסמוך עליו. והגע עצמך אם ידענו ע"פ שני עדים שמשקר בחקירות ודאי אין עדותו כלום אע"פ שהשני עדים אין יודעין נידון גוף המעשה. דזהו כש"כ וק"ו מדין שני עדים המכחישים זא"ז בחקירות (ועיין משנה ד' פ"ק דמכות שהרי נהרג זה כו' דה"ל הכחשה בחקירות ובגוף המעשה אין יודעי' וחשיב הכחשה) וכיון דע"פ שני עדים המעידים שמשקר בחקירות בטלה עדותו א"כ ה"ה בשאחד מכחישו בחקירות ה"ל בטלה עדותו דהא עד אחד נאמן להכחיש עד אחד משא"כ בשני עדים והשלישי מכחישם בחקירות לבד אין דבריו של אחד במקום שנים כנ"ל. וכמו שיש חילוק גדול בין שלשה לשנים בהכחשה דגוף הענין שכשנים אומר לוה ואחד אומר לא לוה פשיטא דחייב הלוה. אבל אחד אומר לוה ואחד אומר לא לוה פטור. כך יש לחלק ביניהם לענין הכחשה דחקירות לבד דהכחשה בחקירות לבד כשאינו מעיד על גוף הענין יש לדונו כהכחשה בכל גוף הענין לכך אין דבריו של אחד במקום שנים אבל עד ועד ה"ל עד אחד בהכחשה כנ"ל. כך אפשר לומר. ונמצא דלפ"ז גם לסברת רמב"ם ורש"י יהיה נ"ד להקל דזה שהגביר רח"כ מכחישו שאינו בארחאנגעל ה"ל כמכחישו בגוף הענין ובטלה עדותו: