ט

ומיהו י"ל אין ודאי למ"ר נאמנת מדינא לר"ה אבל למ"א אין נאמנת מדינא אפי' ליכא חשש ענ"ב. דהא ע"כ צ"ל דלר"ה טעם הנאמנות מדינא למ"ר הוא מטעם דאין מעיזה. דאל"כ אלא דהטעם משום דלא עבידא לבזויי כדאמר רבא. א"כ לא שייך לפשוט גרשתני מטא"ל. אע"כ צ"ל דלמ"ר הטעם דס"ל דגם בכה"ג שייך אין מעיזה אע"ג דידעה דבעלה לא ידע בה כו' וא"כ למ"א דס"ל דבכה"ג מעיזה א"כ אין נאמנת כלל מדינא והא דהוצרכו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר היינו משום דאל"כ היה ראוי לחוש ולהחמיר ולא להקל בפשיטות וכיון דהלכה כמ"א א"כ אדרבה יצא לנו דלר"ה אינה נאמנת מדינא למ"א רק דלמ"ר הוי נאמנת מדינא. והשתא לק"מ מה שהקשה הר"ן וז"ל ואיכא למידק אמתניתין כיון דמדינא דאמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר משום שלא תהא נע"ב היאך התירוה. ולפמ"ש לק"מ דמ"ר ומ"א פליגי אי נאמנת מדינא או לא כפשט הגמ' (דף צ"א). וטעמא דענ"ב לא הוצרך למ"א רק דמש"ה לא החמירו כנ"ל. וכ"מ מלשון התוס' שלא נקטו בדבריהם הקושיא כמ"ש הר"ן כיון דמדינא כו' איסור שבה להיכן הלך כו' רק נקטו הכי. וא"ת טא"ל אמאי לא מהימנא הא שויתה אנפשה חד"א כו' ור"ל נהי דלמ"א אינה נאמנת מדינא שיהיה איסור אבעלה לבוא עליה מ"מ עכ"פ עליה יש איסור מדין חד"א וזה לא כקושיית הר"ן דלדבריו הקושיא ג"כ איסור שהיה בעלה אסור לו לבוא עליה למ"ר להיכן הלך. משא"כ להתוס' זה לא קשיא כלל דמ"א פליגי עם מ"ר אם נאמנת מדינא כפשט הגמרא. ובחה"ר כתב ג"כ כלשון התוספות: