ב

מיהו אפ"ל להיפוך דודאי אילו ברירא לה שתמות פשיטא דל"ח לענ"ב דזהו תרתי דסתרי. אלא אנן אמרינן דלעולם אין אדם מתייאש מן הרחמים אפילו חרב חדה כו' מ"מ חושב פן ואולי כו'. והא דקרינן לה בגמרא בשעת מיתה כו'. היינו משום דמסופק שמא ימות. תדע דהא כתב הב"י בח"מ סימן ל"ב ומביאו הש"ך בסי' פ"א סק"ז דכל חולה שהוא מושכב על מטתו מיקרי שכ"מ כו'. ודבריו מוכרחים דהא בפ"ט דב"ב נקרא שכ"מ במשנה וגמרא כד קציר ורמי בערסיה וע"ז אמרינן שם בגמרא (ד' קנ"ג ע"ב) דרוב חולים לחיים. הרי להדיא דשכ"מ רובן לחיים ואפ"ה קרי ליה בגמרא בשעת מיתה מצד שהחולה חושב שמא ימות וכיון שכן נהי דקיי"ל דאין אדם משטה בשעת מיתה היינו שאין עושה אז פועל בטל לגמרי כהשטאה. אבל מ"מ לשתכוין ענין שמועיל לה כשתקום מחולאתה והוא שתפקיע א"ע מבעלה י"ל דשפיר חיישינן שתכוין לזה ואפילו על הספק שמא תבריא אפשר דחיישינן וכש"כ דרוב חולים לחיים כו'. ואף שהכביד החולי עליה בנד"ז מ"מ לא מצינו בגמרא דרוב חולים למיתה רק בגוסס אמרו דרוב גוססים למיתה בגיטין (ד' כ"ח ע"א). מכלל דבשאר חולי שאינו גוסס לא אמרינן הכי. ותדע דלא חילקו בגמרא לענין המביא גט והניחו חולה דנותנו לה בחזקת שהוא קיים שאם הכביד החולי לא יתננו רק סתמא תנן ולא חילקו רק בין חולה לגוסס. וריא"ז בש"ג החמיר בחולי בידי אדם כגון שנפצע מוחו וכה"ג כהובא בש"ע אה"ע סוף סימן קמ"א. אבל בחולי בידי שמים לא חילקו כלל וסמכינן ארובא דרוב חולים לחיים לענין איסור א"א אפילו להקל לכתחלה (ובמ"א הבאתי ראיה דמסוכן שאני מחולה). א"כ אמאי לא נחוש ג"כ שמא היא מתכוונת להפקיע א"ע מבעלה כשתבריא דהרי יש סברא גדולה שתבריא כנ"ל דאדרבה מדינא סמכינן דהוא בחזקת קיים כנ"ל. א"כ שמא אצלה ג"כ דעתה חזק שתבריא. וכמו שבאמת עמדה מחליה. ועוד שהרי אמרו בגמרא לב יודע מרת נפשו ביומא פרק בתרא (דף פ"ג ע"א) הרי החולה מרגיש אם מסוכן הוא אם לאו. א"כ זו שעמדה מחליה י"ל שלבה לא הרגיש כ"כ מרירות (כלל) ומש"ה נתכוונה להפקיע א"ע מבעלה (מיהו משום זה לחוד אין לחלק בין משטה לנד"ז דהא הב"י ס"ל גבי משטה ג"כ דאפילו עמד השכ"מ א"י לטעון משטה הייתי והש"ך שחולק ע"ז בסימן פ"א סק"ז הוא מטעם אחר יעו"ש. ומ"מ לדעת הש"ך מיירי הסוגיא במשטה כשמת אח"כ. מיהו האו"ת ונתי"מ חלקו עליו. ושוב מצאתי בכנה"ג ח"מ סימן ל"ב בהגב"י אות י"א ס"ל ג"כ כהש"ך וא' מהחילוקים הוא כמ"ש דדוקא כשמת מאותו חולי דסופו הוכיח על תחלתו שלא היה משטה כו'. אבל כשקם מאותו חולי איכא למימר החולה הזה נכון לבו בטוח שלא ימות מחולי זה דלב יודע מרת נפשו ולכך השטה ודוחק עכ"ל) דלענין גדול כזה יש לחוש שתתכוין אפילו בשעת חליה דכסבורה היא עכשיו יאמינוה. משא"כ בענין משטה אני בך שהוא פועל בטל לגמרי ע"ז שפיר אמרו דאין אדם עושה פועל בטל כזה בשעת מיתה. ותדע דאפילו בכה"ג הוי מיבעיא ליה לרבא שמא אדם משטה בשעת מיתה. אלא דאח"כ פשטה דאין אדם משטה כו'. וא"כ י"ל דדוקא לענין השטאה פשיטא ליה שהוא פועל בטל. משא"כ לענין ענ"ב: