ו

אך בתשו' מ"ב ססי' ע"ו כתב ואכתי איכא למידק כו' ואף אי ליכא כאן תנאי כלל מ"מ הוי טעות בגט עד אלא ודאי אע"ג דבשעת גרושין איכא טעות כל כמה דלא כפליה לתנאיה בשעת גרושין אמרינן דגרושין גמורים הם דבכל ענין מגרשה כו' יעו"ש. גם בסי' ק"ז כתב אבל אי לאו דתנאי כפול הוא אפילו גט מוטעה נמי כשר כו'. ומה שנסתייע ע"ז מהא דלא כפליה לתנאיה בסוגיא דגיטין (דף מ"ו ע"ב) אינה ראיה. והוא נמשך אחר התוס' פרק המדיר (דף ע"ד סע"ב) וס"ל גילוייא דעתא בגיטין לאו מילתא היא אפילו מקמי מעשה וכמו שכתוב בשט"מ בכתובות פרק המדיר שם בשם הרא"ש וכדעת תשובת מהר"ם אלשיך סי' ע"ח ולא כהב"ח בתשו' החדשות סי' צ'. אך גם להתוס' והרא"ש לכאורה אין זה ראיה להכשיר גט מוטעה דהתם ליכא שום אונס כי באמת היה עליה שם רע או ספק איילונית. ואם משום תנאי ע"ז ס"ל דבגיטין גילוי דעת אינו כתנאי. אבל היכא שיש כאן טעות גמור והוא אינו מגרש רק מחמת הטעות אף כי ליכא שום תנאי י"ל דהטעות חשיב כאונס כדלעיל וה"ל גט מעושה. וראיה לחילוק זה לחלק בין שיש טעות בשעת מעשה לגילוייא דעת במידי דלהבא. מהא דאמרינן בכתובות (דף צ"ז ע"א) איבעיא להו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כו' וכתב בתוס' וכגון שגילה דעתו כו' ת"ש דההוא בצורתא כו' התם נמי זביני בטעות הוו ופרש"י ומשעת מכירה ה"ל טעות אבל היכא דמכירה לאו בטעות הואי כו' ור"ל דאז לא מהני הגילוייא דעתא כיון שלא התנה ממש. הרי אף היכא דגילוייא דעתא לאו מילתא היא עכ"ז זביני בטעות גרע יותר וכמו כן י"ל לענין גט דאף את"ל דגילוייא דעתא לאו מילתא היא להתוס' לפ"ד מהר"ם אלשיך והמ"ב ולכן ליכא רק לעז כו' ואין גט בטל ממש מכל מקום היכא שיש טעות ממש בשעת נתינת הגט כנדון דהמ"ב ססי' ע"ו הנ"ל וכנ"ד י"ל גם להתוס' הגט בטל דהטעות ה"ל כאונס כיון דברור דרק מחמת זה גירש ואם לא הטעות לא היה מגרש. ועדיין י"ל בשלמא בתשובת המ"ב ברור שרק מחמת הטעות גירש כמש"ש שאלמלי היה יודע שאינו שכיב מרע לא היה עולה על דעתו ליתן גט כו' אבל הכא כיון בשעת נתינת הגט לא אמר שמפני שאסרוה המ"ץ והב"ד עליו מגרשה. שמא י"ל דגם מספק גמר ומגרשה. ואין ברור כל כך שמפני הודאי איסור דוקא מגרשה. ועי' בחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ספ"ק דנדה בענין אשה שאין לה וסת והובא בהר"ן פרק ב' דשבועות ובב"י סי' קי"ז דוקא כדאמר לה והוי יודעת כו' ואחרים אומרים דהכא כו' א"כ ה"נ תולה בשני דעות אלו אם הוה סתמו כפירושו. והא דהתם אפילו לפ"ד האחרים ליכא רק לעז לפ"ד התוספות. היינו משום דנהי שמשום זה מגרש הרי ליכא הטעאה כלל רק אח"כ נתרפאה וע"ז היה צריך תנאי ולא התנה. ול"ד לגיטו כמתנתו לרב הונא בפרק מי שאחזו (דף ע"ב ע"ב) דהתם ודאי עומד להתברר מיד אם יחיה או לא א"כ סתמא ה"ל כתנאי לרב הונא לפרש"י ור"ח וגם י"ל התוספות דנדה מפרשים שם כר"ת וכ"מ בשט"מ פרק המדיר בשם הרא"ש דלעיל. עכ"פ הכא לפ"ד האחרים אומרים הנ"ל ודאי אמרינן דרק מפני הטעות גירש. וגם לפ"ד הראשונה דוקא כדאמר לה י"ל הכא מוכח טפי שהרי כל זמן שהיה השאלה בספק לא גירש כמה חדשים והיתה בביתו אף שלא נתייחד עמה ולא גירש עד שאמרו לו שיצא הדבר באיסור:

ומ"מ נראה הן אמת דלענין שתהא אסורה לינשא לעלמא על ידי גט זה שפיר י"ל דה"ל כגט מעושה מחמת הטעות אמנם לענין שנאמר שאונס כזה הוה אונס גמור לדון כדין גט מעושה לגמרי עד שנאמר שהיא כאשתו ממש עד שאף אם ע"פ דבריה והגדתה לא היה הזנות באונס עכ"ז מותרת לו מפני שהוא אינו מאמין כלל על רצון. שזה אינו שייך כי אם כשהיא עדיין משועבדת לו שאז יכול שלא להאמינה לא כן כשנתגרשה ואומרת שזינתה תחתיו ודאי אסורה לו דאז לא שייך טעם דעיניה נתנה באחר כמ"ש בתשו' מהרמ"פ ססי' ל"ד. ולכן עכשיו שגירשה ובא להחזירה נראה שצריך לדון ע"פ דבריה לבד ולא לילך בתר מה שאינו מאמין. דכיון שיש כמה טעמים לומר שאין זה חשיב עישוי ואונס גמור באופן שי"ל דאח"כ גמר וגירש בהחלט אין כח להקל לומר שאין הגט כלום ומה גם דבנדון זה לא הטעוהו מודאי היתר על ודאי איסור כ"א צד ההיתר היה רחוק מאד היינו. האחד אם לא יאמין לדבריה. השני שאף אם לא יאמין הוא רק שאינו אומר איסור אבל אינו אומר ג"כ היתר. א"כ לפי הוראתו מוכרח ממילא לגרש אם לא שישאל מאחרים. אבל עכ"פ לפי הוראת המ"ץ הנ"ל א"א להתירה והוא סמך א"ע עליו. א"כ שפיר יוכלו לומר שאסורה לו כיון שא"א להתירה למעשה. וה"ל כמו חזקת איסור כיון דודאי היה כאן מעשה זנות ולהתירה אין אומר. ולכאורה מהאי טעמא יש להכשיר הגט לגמרי. כיון דמתוך הספק הוכרחו לאסור לו. והרי אמרינן בפ"ק דיבמות (דף י"ד סע"ב) בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות וקשה מה תיקון הוא לב"ש דס"ל דמתייבמות וכשאוסרים להם להתייבם והוכרחו לחלוץ ה"ל חליצה מעושה שלא כדין. ועי' בפי' סדר חליצה ס"ק מ"ו. א"ו דזה אינו חשוב כלל חליצה מעושה אפילו לב"ש כיון דמתוך הספק שאנו מסתפקים איך הלכה הוכרחנו לאסור להתייבם לכן אפילו לפ"ד ב"ש דס"ל הלכה דמתייבמות אין זה חליצה מעושה. ובתשו' הרשב"א הובא בתשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ט"ז בענין מי שאיימוהו ב"ד שאם לא יגרש שיאסרוהו כו' ה"ז אנוס כו' שלא אמרו כן אלא בגט מעושה כדין בישראל שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה תולה אותו בטועה וסובר שכל שאומרים לו גרש מן הדין אומרים לו כן אם כן אפילו גט מעושה בישראל שלא כדין כשר ואין לדחוק ולומר דההיא בת"ח שיודע שאינו כדין כו' עכ"ל משמע אילו אמרו לו בפי' שהדין שיגרש והאמין להם שכן הדין וגירש. אף אם באמת היה שלא כדין הגט כשר. מיהו מהתוס' לא משמע כן דכיון שאינו מחוייב בדבר לא הוה כמכר אך אם לא היה עישוי כלל כ"א שעל פי הוראה זו גירש י"ל דלא פליגי על הרשב"א. ועכ"פ בנד"ז דגם ההוראה מצד עצמה מצד הדין לא היה היתר. ע"כ כשהורו לאיסור וגירש בלי שום עישוי י"ל לכ"ע הגט כשר:

קיצור מאות ב'. לפ"ד הרמב"ן והר"ן גבי המוציא את אשתו משום שם רע ואמרו לו שלא יחזיר דוקא משום דאמרינן עילה מצא הא אם באמת היה מגרשה אדעתא דהש"ר ואח"כ נמצאו הדברים בדאים הגט בטל וי"ל הטעם דה"ל כגט הניתן שלא מדעת ורצון אבל לרש"י הגט כשר: