ה

אך הנה בב"י סוף סי' קנ"ד ד"ה כתב הריטב"א בתשובה על איש שנשבע לגרש את אשתו כו' שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו כו' וכ"כ רמ"א בהג"ה סי' קל"ד ס"ד הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך. מזה מוכח אם הביאו אחרים עליו אונס כעין שבועה. ומחמת אונס כזה גירש ה"ל הגט פסול. א"כ כ"ש מה שהטעוהו לומר שהיא אסורה עליו לא גרע מאונס דשבועה ועי' במכמ"א ש"ז סס"ך. וקצת ראיה לזה ממ"ש בתשו' הרשב"א ח"א סי' י' בענין אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ולא אונס של כפייה בלבד. אף טעות. אונס הוא שאילו נבעלת לאחר ברצון וכסבורה בעלה הוא מותרת לו ומבואר ביבמות (דף ל"ג ע"ב) ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו כו' עכ"ל. והרי התם צריך אונס גמור ואונס ממון אינו אונס כ"א אונס נפשות ואפ"ה טעות חשיב אונס אלמא דזהו אונס גמור א"כ ה"נ כיון שהטעוהו שמחוייב לגרש אם כן הוי אונס גמור. ולומר דמחמת האונס גמר וגירש י"ל דלא אמרינן כן כשלא היה מחוייב לגרש מדינא. וע"כ צ"ל כן לדעת הרמב"ן דלעיל אות א' דס"ל כיון ע"ד הש"ר גירש ואם לא כן לא היה מגרש הגט בטל אף אם אמ"ל שלא יחזיר לולי דאמרינן עילה מצא. והיינו רק משום דטעות זה אונס הוא. ולרש"י אין ראיה דחולק ע"ז אלא דס"ל דהתם לא הטעוהו כלל כי מתוך הספק גמר וגירש. והש"ר עצמו אין זה ענין אונס כ"א ע"ד סיבה מן השמים. ועיין בב"י סימן קל"ד בשם הרשב"ץ יש אונס אחר כו' והוא מעצמו כדי להנצל כו' אבל אם כפוהו שלא כדין כו' אפשר כו' עכ"ל. ונד"ז אין לקרותו שלא כדין כ"א סיבה כו' ועוד והוא העיקר דה"ל להמתין ולבדוק ועוד דה"ל לשאול אם אסורה היא לו דהא התם מיירי שמדינא לא היתה אסורה לו. דאל"כ א"צ לומר לו שלא יחזיר כיון שמדין הגמור אסורה לו. וא"כ אין שם אונס. משא"כ היכא דמגרשה מפני שאמ"ל שודאי אסורה היא לו והיה זה שקר י"ל שמודה רש"י. ולא דמי לאשה שאין לה וסת ספ"ק דנדה דאע"פ דה"ל כמגרשה על הודאי אין שייך גט מוטעה ואונס כשאמ"ל שלא יחזיר. זהו מפני ששם באמת לא היה שום הטעאה כלל רק אחר כך נתרפאה. אלא דאילו היה לחוש לתנאי ובדעתי היה להחזירך אפילו נתרפאה אח"כ היה הגט בטל אבל כשאמ"ל שלא יחזיר וליכא חשש תנאי תו אין לחוש משום גט מוטעה ואונס כי לא היה שום טעות: