ד

מיהו לכאורה יש לחלק דהתם הוא דפרש"י כן דמספק גמר וגירש כיון דליכא הטעאה שהרי היה לעז והלעז הוא ענין מסופק ויכול להיות שקר ואעפ"כ גירש אם כן מספק גמר לגרש לחלוטין לכן אף שנתברר הספק אחר הגרושין אין לחוש. אבל הכא שהטעוהו בשעת הגרושין ממש שאמרו לו שהיא אסורה לו ממש ומחוייב לגרשה ובאמת י"ל שלא היתה אסורה לו א"כ אף שגירש בלי שום תנאי. מכל מקום ה"ל גט מוטעה כיון שגירש רק מפני שאסורה לו והיא מותרת לו. א"כ לא שייך מספק קא גמר לגרש כו' דאדרבה מפני הודאי שאסורה לו גמר לגרש וודאי זה טעות גמור היה. מה שאין כן התם גירשה מפני הספק והרי היה ספק. ולכאורה י"ל שנדון זה דומה לגט המעושה שלא כדין דאע"פ שאמר רוצה אני כיון דבאמת אינו מחוייב בדבר לא אמרינן דגמר לגרש וכמו תלוהו ויהיב וה"נ כיון דבאמת לא היה מחוייב לגרש א"כ מה שגירשה מפני ההוראה שלהם ה"ל כמגרש מתוך העישוי. אך ג"ז אינו דומה דהתם דאיכא עישוי והכרח ממש וגם הוא שלא כדין אזי הגט בטל. אבל הכא דליכא עישוי כלל כי אם הוראה שלא כדין לחוד אין לתפוס דהגט בטל ואדרבה כיון ע"פ הוראה זו מעצמו נזדרז לגרש בלי שום עישוי א"כ רגלים לדבר דגמר לגרשה בלב שלם. ומה גם דהרמב"ם ס"ל דאפילו בגט המעושה שלא כדין הגט כשר מדאורייתא וס"ל כסוגיא דב"ב (דף מ"ח ע"א) וכפי' רשב"ם שם ד"ה התם נמי. ע"כ בשאינו מעושה כלל וכלל כ"א הוראה שלא כדין נראה דכולי עלמא יודו לו דהגט כשר. ועיין בתוס' פרק הבע"י (דף ס"ד ע"א) בשם הירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פי' כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם סי' י"א. וצ"ל כיון שהדין שאסור לכפותו בשוטים ואם כפוהו בשוטים הוי גט מעושה א"כ איך מותר לומר לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא יקראוהו עבריינא. והרי אם גירש רק מפני זה יהיה חשיב ג"כ כפייה. א"ו צ"ל דכפייה בדברים אינו כפייה והיינו משום מאחר דאין כאן כפייה גמורה א"כ כשמגרש ודאי גמר ומגרש בלב שלם. והנה בב"י סימן קנ"ד (סד"ה וכ' א"א ז"ל) כתב בשם המרדכי פרק המדיר בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגידא ואמרינן בפרק שבועות הדיינים (דף מ"א) גבי שמתא האי לינקטיה בכובסיה הוא. אבל הר"ם הכהן בשם ר"ת כתב דנוכל לעשות שנקבל גזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט אבל לנדות לא וכן עשה ר"ת מעשה באחד שלא היה מאותן שכופין להוציא ונדוהו שיתן גט ופסל אותו גט וצוה לעשות לו גט אחר עכ"ל. והוא במרדכי שם סימן ר"ד. ובמהרי"ק שרש ק"ב כתב בשם ר"ת דאפילו בטוענת מאיס עלי דס"ל דאין כופין וחשיב גט המעושה שלא כדין אפ"ה כתב דיכולין לגזור להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפייה. הובא ב"י סימן קל"ד. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ע"ז ובתשוב' שבסוף סדר אליהו רבא סי' י"ג. מזה משמע כל שאין כפייה בפועל ע"י שוטים אין זה גט המעושה וכשר מדאורייתא. אף אם מדינא אין לכופו. דזה אינו כפייה גמורה ובכה"ג אמרינן כשמגרש ודאי גמר ומגרש. ואף גם לענין שמתא אם הוי ככפייה בשוטים הוא מחלוקת הפוסקים. ועיין מזה בתשו' אדמו"ר המתחלת בנדון האלמנה מינקת שניסת. לפ"ז גם בנ"ד אע"פ שאמרו לו שהיא אסורה לו וגירש אח"כ י"ל אע"פ שהטעוהו עכ"ז אין זה כגט המעושה שלא כדין כיון שלא הכריחוהו בפועל וגם יש לומר דלא איכפת ליה כ"כ כיון שלא טרח לשאול מהמ"ץ בעצמו א"כ רוצה לגרש. וגם י"ל כיון עכשיו מחמת חר"ג הוא מעוכב לינשא א"כ מרויח בהגט שעי"ז לא יהיה מעוגן וה"ל כמקבל מעות לגרש והגם שגם במקבל מעות ממש רבו האומרים דלא מהני. זהו כשמעשין ומכריחין אותו ממש אבל הכא שלא הכריחוהו כלל י"ל דמהאי טעמא גמר וגירש כדי שלא יהיה מעוגן עוד. ומ"ש בב"ש סי' י"א תחלת ס"ק ד' בשם תשו' מהר"י הלוי דבדינים הללו ר"ל לענין לאסור אשה על בעלה לא שייך להלך אחר המחמיר כי יש צד לקולא לכוף על הגט לכן יש להלך אחר רוב הדיעות עכ"ל אין ר"ל דהחומרא מה שאוסרין אותה עליו ומחמת זה מגרש זהו חשוב כפייה. אלא ר"ל שלפעמים צריך לכוף אותו ממש בכפייה גמורה על ידי שוטים וזהו קולא שלא כדין אם רוב הפוסקים מקילים: