ג

מיהו באמת זה אינו ואינו דומה כלל לענין אונס דהתם האונס הוא על הגט ונמצא אינו גומר לגרשה ברצון כלל אבל הכא הגט הוא ברצון גמור שמגרש בנפש חפיצה. כ"א שהאונס היה בדבר אחר שהוציאו עליה לעז. אף אם מחמת זה מוכרח בעצמו לגרש מכל מקום עכ"פ גמר ומגרש ברצון גמור. משא"כ כשהגט ממש הוא באונס לא גמר ומגרש כלל. אבל הכא שמעצמו בחר לגרשה אף שהוא מפני השם רע עכ"פ גמר ורצה לגרשה. ותדע דאפילו באונס גמור מצינו כשגמר ומקנה מהני. כדאמרינן בפרק חזקת שם תלוה וזבין זביניה זביני כו' אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ופי' רשב"ם דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי. נמצא מה שגומר ומקנה חשיב רצון גמור אף שלא נמשך רק מחמת האונס הגמור שלולי האונס לא היה מתרצה בשום אופן אפילו הכי כיון שנמשך מזה שאחר כך נתרצה ע"ז ברצון גמור חשיב הקנאה. ועיין במכמ"א ש"ז סימן י"ב (דף קכ"ה ע"ג) דלענין גט כה"ג הוי פלוגתא דרבוותא דלדעת התוס' והרשב"א אמרינן אגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש ולדעת הריטב"א בקדושין (דף מ"ט) והרא"ה רבו וראי"ז בש"ג פרק המגרש בשם מז"ה והריב"ש סימן קכ"ז ה"ל גט מעושה ופסול. אך התם הטעם דהפוסלים הוא משום דלא גמר ומגרש. כמ"ש בתשו' הריב"ש הנ"ל דלא דמי לזביניה דמיירי שנותן לו כל שיווי הקרקע. אבל בפחות משויו לא כו' וא"כ לכוף לאיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש ואפילו בכל דמים שבעולם דאין דמים לאשה כו' עכ"ל וא"כ הכא דבודאי גמר ומגרש אף שנמשך מחמת השם רע והוא שקר והוי כעין אונסא דאחריני אפ"ה כיון דגמר ומגרש ה"ז נקרא מגרש ברצונו. ועוד ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ג דגט מעושה שלא כדין ע"י ישראל אינו אלא פסול מדרבנן. וביאר טעמו המכמ"א ש"ז סי' ט' דכיון שהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל וא"ל שכך הוא הדין כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כמו כאשר אונסים אותו כדין ומש"ה הוי גט קיים מן התורה עכ"ל הרי כיון דגמר לגרש חשיב רצון אף שנמשך מהאונס. ואף דרוב הפוסקים רובם ככולם חולקים עליו י"ל דה"ט משום דבכה"ג ודאי לא גמר לגרש כלל כיון דאיכא תרתי שהוא אונס וגם אינו מחוייב בזה כלל ה"ל כמו תלוה ויהיב דלא גמר ומקנה מה שאין כן במעושה כדין ה"ל כמו תלוה וזבין כמו שמבואר מתוך דברי התוס' בפרק חזקת (דף מ"ח ע"א) ד"ה אילימא ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחוייב לעשות הוי כמו מכר כו' ולקמן נמי מחוייב הוא לגרש את אשתו דמיירי בהנהו שכופין אותו להוציא אבל שלא כדין הוה כמו תלוה ויהיב דלא הוי מתנה עכ"ל נשמע אף לדבריהם טעמא דגט המעושה כדין כשר וחשיב רצון זהו מפני דגמר ומגרש כמו בתלוה וזבין כו' הנזכר לעיל. דה"נ כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ואונסים אותו גמר ומגרש. א"כ כ"ש בנדון הנ"ל גבי מוציא את אשתו משום ש"ר בדליכא תנאי ע"י שאמ"ל שלא יחזיר אין צריך לטעם דעילה מצא דאף שמגרש רק מחמת הש"ר לבד אין שום חשש כיון דעכ"פ בלי ספק גמר ומגרש לחלוטין דהא אמרו לו שלא יחזיר. א"כ אף שנמשך לו רצון זה מחמת הש"ר והוא שקר אין בכך כלום דאפי' באונס כה"ג כשר אילו גמר ומגרש כ"ש הכא שאין האונס על לגרש כלל כ"א שמוציאין ש"ר עליה. וגם אינו ענין אונס כלל. ואין שייך כאן שלא כדין שעם היות שהמוציאים שם רע עשו שלא כדין מ"מ זה אינו מהאשה וגם אינו ענין עדיין לגט ועי' בגיטין פ' הניזקין (דף נ"ח סע"א) משמע כן דהגט שניתן בטעות כשר והיינו דעכ"פ גמר וגירש. ויש לחלק דהתם באמת עכ"פ זינתה עם המלוה ואף שמכל מקום הטעהו טובא הרי באמת אמרו ועל אותה שעה נתחתם כו'. מיהו י"ל מה שנתחתם אינו מפני שהגט בטל כ"א מפני האונאה. וזהו טעמו דרש"י בסוגיא דגיטין (דף מ"ו) הנ"ל דלא פי' כלל משום שעילה מצא. וביבמות (דף ס"ה ע"א) פרש"י דמספק גמר ומגרש. והיינו משום דהתם אע"פ שלא אמ"ל שלא יחזיר ממילא לא שייך שיוכל להחזיר כשתלד שא"א שתלד אלא א"כ תנשא תחלה לאחר ואז לא יוכל להחזיר וכיון שלא יוכל להחזיר וכן בסוגיא דגיטין (דף מ"ו) כשאמ"ל שלא יחזיר אמרינן דמספק קא גמר וגירש לחלוטין. ואין זה גט מוטעה כלל אף אם אח"כ נתגלה ששקר היה הענין. וא"כ לפ"ז בשאילתנו כיון דע"פ שאמרו לו שאסורה לו גמר וגירש לחלוטין למאי ניחוש לה. דהכא ודאי לא שייך תנאי שאם ימצא היתר יחזירנה דאיך שייך כאן היתר לאיסור זה כ"א גבי שם רע דהוא ענין מסופק שייך לומר כן ובדעתי היה כו':