ב

הנה לפ"ד הרמב"ן פרק השולח (דף מ"ו) בסוגיא דהמוציא את אשתו משום ש"ר דחולק ע"ד התוס' שכתבו שאין כאן רק לעז ושפירושם אינו מחוור כ"א דהגט בטל. וכמ"ש בגמרא ביבמות (דף ס"ה ע"א) אנן מי שתקינן כו' משמע דס"ל דכשנתן הגט אדעתא דהכי ונמצא שאינו כן הוי גט בטל ואפשר דס"ל שזהו בכלל גט מוטעה הנזכר ביבמות פרק מצות חליצה (דף ק"ו ע"א) הגם דרש"י שם פי' דגט מוטעה היינו שנתנו לה על תנאי ואינה מקיימת תנאה כו'. א"כ לפי זה י"ל שאין חשיב גט מוטעה רק כשמטעים אותו במידי דלהבא אשר הוא מתנה ע"ז משא"כ במידי דלעבר שנותן הגט משום דאמרו לו שזינתה ונמצא אח"כ שאינו כן כיון שלא התנה אין ראיה דהוי גט מוטעה וכמ"ש לקמן אות ו' בשם תשו' מ"ב שאין זה מבטל הגט כלל. אבל להרמב"ן י"ל דזהו ג"כ גט מוטעה ובטל דהנה רש"י פי' בגיטין (דף מ"ו ע"א) ד"ה טעמא וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים כו' וכן פירש עוד במשנה (דף מ"ו ע"ב) ד"ה ר' יהודה. נמצא ס"ל דעיקר מה שיכול לקלקלה הוא מפני דה"ל כמו שמגרשה על תנאי שאם ימצאו הדברים בדאים תחזיר ותנשא לו. אבל אם לא מחמת התנאי כגון כשאומרים לו שלא יחזיר תו לא יוכל לקלקלה אף שלא הוציא אותה רק מחמת השם רע ואמר לה משום ש"ר אני מגרשך. נמצא שגירש רק אדעתא דהכי. והרי אחר כך נמצאו הדברים בדאים אפ"ה הגט כשר. אבל הרמב"ן שם כתב כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהה אינו יכול לקלקלה שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כדאמרינן בירושלמי וכן כתוב בחידושי הר"ן. נראה דס"ל דאי לאו שעילה מצא אלא שאדעתא דהשם רע גירשה היה הגט בטל אף שלא יש שום תנאי שהרי אמרו לו שלא יחזיר והיינו ע"כ משום דה"ל גט מוטעה דעכ"פ אדעתא דהכי גירשה ואם לא כן לא היה מגרשה. ואפשר דפיסול זה נמשך מן הפסול דגט מעושה דפסול דהרמב"ם תחלת הל' גירושין כתב ועשרה דברים הן עיקר הגרושין מן התורה ואלו הן א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ומה"ט גט מעושה פסול. או כשעושה מסירת מודעה על הגט עי' בגמרא ספ"ה דערכין (דף כ"א ע"ב) ובחז"ה (דף מ' ע"ב) וא"כ ה"נ כיון שאנן סהדי שאין רצונו לגרש רק מפני השם רע ונמצא אחר כך שהשם רע היה שקר א"כ הרי אין רצון בהגרושין שרצונו היה רק אדעתא דהכי. אבל אדעתא שהש"ר שקר לא היה רצונו לגרשה כלל. ולכן אע"ג דליכא שום תנאי הגט בטל מפני שאין דעתו ורצונו להגט. דמה לי כשאין רצונו בהגט אלא שהוא אנוס שזולתו אונס ומכריח אותו. ומה לי כאן שמכריח אותו השם רע וכיון שנמצא שהוא שקר ה"ל ג"כ כעין אונס והכרח שהטעו דעתו ורצונו. ואע"פ דאמרינן בפרק חזקת (דף מ"ז סע"ב) ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסיה דאחריני. י"ל דאונסא דנפשיה ממש הוא דשאני דהיינו כענין דמיירי בגמרא שם אי לאו דאנוס לא הוה מזבין שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו. אבל ענין השם רע שאחרים מוציאים לעז אין זה אונסא דנפשיה כ"א אונסיה דאחריני: