א

סימן לו

שאלה באיש שאמרה לו אשתו שנאנסה מאיש פלוני שאנסה ובא עליה. ובא לב"ד ושלחו בית דין אחריה וחקרו ממנה איך היה המעשה ולפ"ד הב"ד לא היה בזה אונס גמור כיון שהגידה שלא צעקה וגם לא נלחמה עמו רק שנתנה אמתלא שזהו מפני בלבול הדעת שנתבלבלה כשהניח ידיו תחת הפארטוך כו' ונבהלה מאד. והוא והב"ד הנ"ל שלחו לשאול השאלה מאיזה מ"ץ שבעיר הסמוכה שסמך הבעל א"ע עליו דוקא. ובבוא תשובתו להב"ד שאל האיש מהם שאם השיב איזה סברא להתיר אין רצונו כלל לגרש והשיבו לו שהמ"ץ השיב לאיסור רק שכתב שאם רצונם יוכלו לשאול משאר רבנים והוא לא יקפיד ע"ז. וענה האיש מאחר שהוא אסר לא אחפש היתרים משאר רבנים. ונתן גט לאשתו ואח"כ נודע שתשובת המ"ץ היה בסגנון אחר. ושתולה בדעת הבעל שאם מאמין שהיה המעשה כמו שסיפרה לב"ד אסורה לו. אבל אם אינו מאמין אינו אומר לא איסור ולא היתר. והבעל טוען שאינו מאמין היינו שאינו מאמין בשום אופן שהיה ברצון כמו שסיפרה להב"ד. אלא כמו שאמרה לו שהיה באונס וכיון שכן שהמ"ץ לא אסר בזה אף שלא התיר היה שואל משאר רבנים ולא היה מגרש בשום אופן. וכאשר עכשיו מצא לו גדולי הרבנים מתירים אפי' לפי הגדתה להב"ד חשיבא להו אונס. וגם המ"צ הנ"ל עם דסבירא ליה שלפי הגדתה להב"ד אין לדון ע"ז דין אונס. מ"מ מאחר שהבעל אינו מאמין על רצון בשום אופן. ס"ל עכשיו ג"כ להקל וחוזר בו ממה שהורה תחלה שאם אינו מאמין אינו אומר לא היתר ולא איסור כ"א גם הוא מורה להיתר. א"כ טוען שהגט מוטעה הוא שהטעוהו במה שאמרו לו שהמ"צ הורה לאיסור בהחלט וע"כ הגט בטל ויוכל שלא להאמין לה כדין האומרת לבעלה טמאה אני לך למשנה אחרונה: