א

סימן לה

ע"ד אשת חרש שהודית שזינתה ברצון וגם הבועל הודה ע"ז וגם אשת הבועל מעידה ע"ז שבעלה זינה עם אשת החרש הנ"ל וממנה נתוודעו הדברים שבאה בקובלנא על בעלה לפני הרב. הנה מה שחקר רומע"ל בגוף הנדון אולי אשת חרש כיון דהוי רק נשואין דרבנן לא נאסרה לבעלה ע"י זנות דהא אפילו שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה אע"ג שהוא איסור לאו דאורייתא ואם משום דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לא בכל מקום אמרינן כן. לא כן עמדי דלפע"ד אין ספק שאסורה לבעלה ומוכח כן מש"ס בבלי וירושלמי והפוסקים ראשונים ואחרונים. דהנה בפ"ק דיבמות (דף י"א ע"א וע"ב) מבואר דאשת איש שזינתה תחת בעלה קאי עלה בלאו כמו במחזיר גרושתו משנשאת כמש"ש למיקם עלה בלאו ואע"ג דר' יוסי בן כיפר לאו בסוטה לית ליה רק איסור עשה מונסתרה והיא נטמאה אנן קיי"ל כחכמים שם דקאי עלה ג"כ בלאו דלא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה. וכמ"ש הרמב"ם פרק י"א מה"ג הי"ד נאסרה עליו ולוקה עליה. ובכ"מ שם הביא שבהלכות סנהדרין לא פסק הרמב"ם דלוקה ע"ז משום דהוי כמו לאו שבכללות. ועכ"פ גם לפ"ז הוא איסור לאו רק שאין לוקין ע"ז. וכ"ה דעת כל הפוסקים שיש בה ל"ת של תורה ממש מפסוק זה דמה"ט דוקא פטורה מן החליצה ומן היבום כמ"ש הרא"ש פ"ק דיבמות סי' ד'. ובתוס' (דף י"א ע"ב) ד"ה מאי מבואר דאפילו בספק סוטה יש לאו ולוקה עליה וכן בחידושי הרמב"ן והרשב"א מתבאר דבספק סוטה יש ג"כ האיסור לאו ולוקה ע"ז רק כיון דהוי ספק חולצת משום דלא כתיב בה טומאה ודאית כעריות דהוי ספק אם נטמאה או לא נטמאה ע"ש בחידושי הרשב"א ד"ה למיקם וזה שלא כדעת הרא"ש. וגם עוד זאת דאשת איש שזינתה ודאי חמירא טפי ממחזיר גרושתו משנשאת דפטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום משום דטומאה כתיב בה כעריות ממש משא"כ במחזיר גרושתו משנשאת דהיא חולצת וצרתה חולצת או מתייבמת כמבואר בגמרא שם ובפוסקים ובהרמב"ם פרק ו' מהלכות יבום הי"ג וי"ט ובטוש"ע סי' קע"ג סעיף י"א וסימן קע"ד סעיף ב' והטעם כתבו בתוס' (שם דף י"א ריש ע"ב) דלא מסתבר להו למקרי טומאה לנשואי גרושה כיון דבעילתה בהיתר הוא ר"ל מה שנבעלה להשני רק בעילתה לבעלה הראשון אח"כ הוא באיסור וא"כ אין שייך ע"ז אחרי אשר הוטמאה רק בזינתה תחת בעלה שייך זה דבעילתה באיסור א"א היינו אשר הוטמאה. וכיון שכן א"כ מאחר דבירושלמי ביבמות פרק חרש אמרו דחרש שמחזיר גרושתו אסור מלאו זה דלא יוכל בעלה הראשון וגו' ואפילו רק נתארסה להשני. כמש"ש הלכה א' אשתו של חרש שגירשה והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון וכ"פ כל הפוסקים ובש"ע אה"ע סי' יו"ד מכ"ש דאשתו של חרש שזינתה שאסורה לו כיון דהיא אסורה ג"כ מלאו זה דלא יוכל בעלה וגו' ממש וגם חמירא טפי ממחזיר גרושתו משנשאת דטומאה כתיב בה כעריות כנ"ל. וא"כ ק"ו הוא. ועוד יש קל וחומר גדול יותר מדאמרו שם בירושלמי אשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה. וזה נקרא סוטה דרבנן בגמרא פרק קמא דיבמות (דף י"א ע"א) וא"כ אם בסוטה דרבנן אסרו באשת חרש כ"ש וק"ו בסוטה דאורייתא: