א

סימן לד

בנידון גדולה אשת הקטן פחות מי"ג שנה שזינתה ואח"כ נתגדל הקטן אם אסורה עליו. וכתב כת"ר וז"ל לדעתי אפשר קדושי קטן כשהשיאו אביו יחולו ויגדלו כשיגדל למפרע ובפרט כשהוא בן י"ב שנה ובפרט כשיבעול אח"כ נראה במ"ש השיאו אביו שדעתו להחמיר כסברת רבינו יצחק בר"י שהביא במהרי"ק לפי מה שפירש דבריו מהרי"ט בתשוב' חלק אה"ע סימן מ"א משום זכייה דזכין לקטן ד"ת כמו בכתובות (י"א) ובתשובת מהר"א ששון סימן ס"ה ראיתי שפירש דברי מהרי"ק ג"כ כנ"ל ועוד משום דגדלי קדושין כמו בקטנה וזהו פי' ועוד שבמהרי"ק. גם ידידינו הרב ר"ש נ"י כתב אלי שי"ל דגדלי קדושין למפרע כמ"ש בטוש"ע סימן קנ"ה גבי קטנה. אלא שאח"כ כתב שיש לסמוך ע"ד הב"ש תמה אני דהמעיין ברי"ף פ' ב"ש וטוש"ע סימן קנ"ה מבואר דאין כאן שום ספק לחוש לגידול קדושין מדאורייתא אפילו בקטנה וכמו שהוכיח הרש"ל ביש"ש פרק הנ"ל דאם היה ספק היאך כתב הרי"ף (ובש"ע סעיף כ"א) דאם בא עליה שני קודם שגירשה ראשון אסורה לשניהם. אבל הולד מן השני אינו ממזר משום דנשואין דראשון אינו אלא דרבנן. ואי איתא דמספקא לן אי גדלי קדושין ה"ל ספק ממזר א"ו שחזר בו הרי"ף ודעתו שאין כאן ספק כלל והוא העיקר. עכ"ד רש"ל. גם בספר הישר לר"ת ובחידושי הרמב"ן והרשב"א ליבמות מבואר דלא גדלי קדושין כלל וכ"כ הראב"ד והרא"ש והרז"ה. ובר מדין אנא מתניתא ידענא ה"ה תשובת אאזמו"ר נ"ע המתחלת מ"ש הח"מ סימן ל"ז ס"ק כ"א בשם מהרי"ק בדין יתומה שנתגדלה אם גדלו קדושין מדאורייתא ולא ראיתי חולק כו' הוא פליאה עצומה ונגד סוגיית הגמרא ספ"ה דנדה וכל הפוסקים וטוש"ע סימן קנ"ה וכו' ע"ש היטב איך שסתר דעתו. ואם אמנם שהב"ש סימן קנ"ה ס"ק נ"ב גם הוא כתב לסתור סברא זו מגמרא ספ"ה דנדה הנ"ל. עכ"ז בדבריו שם משמע דמדרבנן י"ל דגדלי ומש"ה אינה ממאנת אחר שגדלו. אבל רבינו נ"ע לא ניחא ליה בהכי ולכן כתב שהרמב"ן הסכים להרז"ה במ"ש שדברי הרי"ף מעורבבים וכונתו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ביבמות פ' ב"ש (דף ק"ט ע"ב) שלהביא ראיה שלכי גדלה אינה ממאנת לא נצרך לו מההיא דנדה שלא נחלק אדם בזה בגמרא ולא מטעם גדלי קדושין אלא כדפרש"י בנדה (דף מ"ו סוף עמוד א') לא תקינו רבנן מיאון בגדולה. ולענין גדלי קדושין אדרבה מוכח מההיא דנדה להיפוך ע"ש שתירץ דבריו לאפוקי מדעת בעל מתיבות כו' ומ"מ העולה מדבריו שם דכי לא אמרינן גדלי קדושין מדאורייתא שוב אין לומר גדלי מדרבנן דמה נגדלו הלא גם עתה הוא קדושי' מדרבנן כו' ומתחלה היה ג"כ דרבנן (ולהב"ש שם וסימן ל"ז ס"ק כ"ג מוכרחים אנו לומר דהגידול הוא דהוי קידושין גמורים מדרבנן עד שאין נפקעי' ע"י מיאון והוא דחוק דמ"ש אם לא מגזירה כדפרש"י בנדה שם) ואף לפי דעת מהרי"ק שרש ל"ב וגם רבינו נ"ע כתב בשם תשובת מהרי"ל סוף סי' פ"ב לחוש כשהקדושין בעין כשגדלה ולא נתאכלו לומר דה"ל קדושין מדאורייתא אף דלא בעיל א"כ ה"ל קדושין מאז ואילך ולא למפרע כמ"ש במרדכי פרק האיש מקדש סימן תקי"ד חלו הקדושין מיד כששתק כו' דהיכא דחלים למפרע א"צ שיהיו בעין כמ"ש הר"ן שם גבי נתרצה האב לפי דעת רש"י. ולכן אפילו נאמר כמו כן גבי קטן שקידש הגדולה שיחולו הקדושין כשיגדיל אם הם בעין מ"מ מאחר שאין הקדושין חלין למפרע כ"א מעת שיגדיל ואילך א"כ כשזינתה היתה פנויה עדיין ואפילו קדושין דרבנן ליכא. ועוד דמהרי"ק עצמו אף שהחמיר בקידושי קטנה חילק בין זה לקידושי קטן דלאו כלום הוא אף כשיגדיל ע"ש שרש ל"ב סוף ענף ב'. ועי' תוס' ס"פ ד"א (דף ל"ד) ד"ה מתוך שאין מעשה קטן כלום אפילו אמר בפירוש שיחולו לאחר שיגדיל וכ"כ בחידושי הראשונים שם. והמל"מ פ"ד מהלכות אישות שדימה זה לסוגיא דבכורות (דף מ"ט) אין דמיונו עולה יפה דהכא מקטן לגדלות ה"ל כמו דשלב"ל ולא דמי לשאר מחוסר זמן כמ"ש במ"א. וגם להמל"מ היינו רק משעת גדלות ואילך. ועיין בית שמואל סימן מ"ג סק"א כתב לענין קידושי קטן דלא גדלי קידושין אפילו מד"ס כו':

ונידון השיאו אביו. הנה בתשובת מהרי"ט חאה"ע סימן מ"א בהביאו החוששים לסברת מהרי"ק שמכללם מהראנ"ח אעפ"כ באיסור לאו כ' שהקיל ונ"ד הוא איסור לאו ועיין מל"מ פ"ב מהלכות אישות דין ח' מזה. וא"כ לדברי מהראנ"ח בזה אין לחוש כלל לסברת יחידאה שבמהרי"ק שם גם מהרי"ט שם בתשובה הנ"ל הרבה להשיב על סברא זו. גם מהר"א ששון בתשובה סימן ס"ה הקיל למעשה דלא כסברא הנ"ל אפילו לגבי איסור אשת איש דהיינו לפוטרה בלי גט במקום עיגון ועוד נדבר מזה לקמן. ומ"ש עוד מע"ל ובפרט כשיבעול אח"כ כוונתו שע"י הבעילה יגדלו למפרע והיא סברת הרד"כ בית עשרים חדר ו' ז' שבכ"מ פ"ד מהלכות אישות אך כבר כתב הבית שמואל סימן קנ"ה ס"ק ל"א שהעיקר דלא כהרד"ך אלא כדעת הה"מ. ובאמת שצ"ע לדעת הרד"ך שמפרש מ"ש (בגמרא ק"ט ע"ב) אי בעיל אין לא בעיל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד קדושין הראשונים שהיו תלוים. ואי הכי קשה מאי דמשני הגמרא (דף ק"י ע"א) לשמואל קסבר ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל דמש"ה לא הוו קדושין דראשון קדושין וזה אינו תירוץ אלא אם נאמר דלרב הבעילה עושה קדושין מחדש. אבל אי נאמר דמעמיד קדושין הראשונים א"כ מה בכך שע"ד קדושין הראשונים בועל הלא כך הוא המדה בקטן שע"י הבעילה נגמרים קדושין הראשונים והוו קדושין גמורים. ועוד קשה לדבריו למה ליה להגמרא לומר לטעמא דר"ג משום דקסבר המקדש אחות יבמתו כו' אי בעיל אין כו' גם אי לא יסבור במקדש אחות יבמה שנפטרה מ"מ הכי ס"ל שתצא הלזו משום דכי בעיל גדלי קדושין כו' וע"ש בפרש"י ד"ה או דילמא ואע"ג דזיקה קודמת כו'. משא"כ הכא מאחר דגמרי קדושין הראשונים א"כ קדמו לזיקה. שוב מצאתי בלח"מ פ"ד מהלכות אישות דין ח' שהקשה ב' קושיות אלו ותירוצו דחוק דמ"ש דמ"מ דמי למקדש אחות יבמה כיון דקדמה הזיקה לגמר הקדושין צע"ג דהא אי מגדלי קדושין מוכרח בגמרא שם דלא דמי למקדש אחות יבמה אע"ג דג"כ קדמה הזיקה לגמר הקדושין. והרי להרד"ך ע"י הבעילה ג"כ גמרי קדושין הראשונים דייקא. גם החילוק שכתב דלשמואל הבעילה כו' ולרב נהי כו' אינו מספיק כלל והנה בחידושי הרמב"ן ור"ן פ"ו דנדה דטעמיה דר"י דאמר עד שירבה השחור משום דס"ל דאין כל אדם יודע שאין קידושי קטן כלום ושיבעול עתה לשם קדושין אלא ע"ד קדושין הראשונים ע"כ אינה מקודשת וכ"ז דלא כהרד"ך אם לא כמו שחילק הלח"מ דלשמואל כו' ולרב כו' כנ"ל. ואפילו לפ"ד הרד"ך אין לי אלא בקטנה שתקינו לה קדושין מדרבנן ע"כ י"ל בהו גדלי אבל בקטן שלא מצינו לו קדושין כלל מי יגדל וסברא זו היא בב"ש סימן ל"ז ס"ק כ"ג אפילו בקטנה וכ"ש בקטן כמבואר במהרי"ק של"ב סוף ענף ב' וכן יש להוכיח ממ"ש אאזמו"ר נ"ע בתשובה הנ"ל על תשובת מהרי"ל סוף סימן ס"ב אף גם לדעת ר"י כו' דלא תקינו כו' אף שנתגדלה כו'. עוד יש לומר שאפילו להאומרים דגדלי קדושין עדיין במחלוקת שנוייה אם הגידול למפרע או מעתה שרש"י ז"ל פי' למפרע אבל מל' התוספות יש להוכיח שאינו כן וז"ל ד"ה ואי גדלה כו' ואפילו סבירא לן מקדש אחות יבמה לא נפטרה יבמה מ"מ היכא שהקדושין באים ממילא נפטרת יבמה מעצמה. ולשון זה מורה בעליל שהקדושין חלי' עתה כשגדלה (ונ"מ דלא בעינן בעל) והלכך לכאורה אין חלוק בין זה למקדש אחות יבמה ומ"ש התם דלא נפטרה יבמה לזה אמרו משום שבאים ממילא. אבל אם נאמר דחלי' למפרע א"כ מה ענין זה למקדש אחות יבמה דהתם קדמה זינתה לקדושין דאחותו משא"כ הכא איגלי למפרע דזיקה דהך לאו כלום הוא וכדפרש"י ולמה הוצרכו לטעם דממילא כו'. א"ו לא ניחא לומר גדלי למפרע כיון שהקטנה אין קידושין תופסין בה מן התורה והגידול להבא הוא דהוי כמקדש אשה לאחר ל' יום כמ"ש הרשב"א ונ"י ומדבריהם מוכח ג"כ דגם למ"ד דגדלי היינו שהקדושין חלי' על להבא כי גדלה דומי' דמקדש לאחר ל' יום שאין הקדושין חלין למפרע שהרי בת כהן לישראל תאכל בתרומה (עי' ר"ן וב"ש סימן מ' סק"ב) וכיון דאפילו למ"ד גדלי קדושין י"א דהוי רק להבא א"כ פשיטא דאין לנו לחוש כאן אפילו לדעת הרד"ך דס"ל כשיבעול גדלי הקדושין דמ"מ לפ"ז פנויה היתה מקודם ועוד דיש לחלק בין קדושי קטנה לקדושי קטן כנ"ל:

ונשוב לחשש דמהרי"ק בשם ר"י בר"י ופירוש מהרי"ט דבריו דסתם קדושין זכות הוא לו נהי דאית בהו צד חובה דילמא לא מתקבלא ליה ויצטרך לגרש מ"מ לכי גדיל ולא מחה איגלאי מילתא דזכות הוא לו נ"ל שיש קושיא ע"ז מהדין שבש"ע סי' כ"ט סעיף ה' אמאי בעי' עשאו שליח כרש"י וכ"ד הרשב"א או שיאמר לה אח"כ התקדשי לי כהרמב"ם וכ"כ הריטב"א כו' הרי זכין לאדם שלא בפניו וזו זכייה היא שהרי הוא נותן הכסף ומזכה לו אשה ונימא דכשנתרצה אגלאי מילתא שזכות הוא כמ"ש מהרי"ט גבי קטן וכ"ש הוא מדין קטן שבקטן אינו בן קדושין על ידי עצמו כו'. ובאמת קושיא זו הקשה הרשב"א בחידושיו פ"ק דקדושין (דף ז') בד"ה הילך מנה והתקדשי לפלוני וז"ל ומיהו תמיהא לי למה לן לארצויי מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנויה לו. ואפשר לי לומר דהכא חובתו היא דשמא באחרת ניחא ליה וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי כו' וא"ת שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרחה לא היא דאף הוא מפסיד שאתה משיאו שם רע כו' ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה כו' עכ"ל. וכ"ש עכשיו שיש חר"ג שלא לגרש בעל כרחה י"ל דודאי אינו זכות לו:

מיהו ראיתי בעצי ארזים סימן כ"ט סק"ה ובבית מאיר סי' כ"ט סעיף ה' שממה דהביא רבא ראיה לדין זה מדין עבד כנעני ולא מקדושי יעוד שהאב מייעדה לבנו מוכח קצת כסברת בעל העיטור שריצוי שלבסוף נמי די והיינו דוגמת עבד כנעני משא"כ ביעוד דצריך דעת הבן מתחלה כו' והיינו משום דאמה שאני ואינו זכות כ"כ הבית מאיר. ואפשר אפילו לדעת כל הפוסקים החולקים על העיטור י"ל דאב לגבי בן שאני דדעתו קרובה אצל בנו ולכן מסתמא ניחא ליה לבן במאי דעביד אבוה ולכן מהני ריצוי דלבסוף וכן משמע קצת ממ"ש בגמרא פרק האיש מקדש (דף מ"ה ע"ב) שמא נתרצה הבן לא אמרינן. משום דגברא דייק ונסיב כו' משמע שזהו דוגמא מאן דלא חייש שמא נתרצה האב דאם שמענו בפירוש שנתרצה הוי קדושין למפרע כמו כן אם נתרצה הבן בפירוש וכ"כ בהדיא הריטב"א שם בין שנתרצה הבן מתחלה קודם קדושין או אחרי כן. וכ"כ הרשב"א שם וז"ל מדאמר רבינא אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אלמא אין חוששין לשמא אמרו הא אם נתרצה נתרצה כו' ואלא מיהו לפי מה שכתב רש"י בפ"ק (דף ז') גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני שהוא הדין שבש"ע סימן כ"ט סעיף ה' דדוקא בשעשאו שליח ה"נ בששמענו מעיקרא שנתרצה בכך וא"נ הכא שאני דאב אצל בתו וא"נ אצל בנו שהדבר מצוי שהאב משתדל בנישואיהן כל זמן ששמענו לבסוף שנתרצו חוששין להן שהדבר קרוב שנתרצו בפירוש מתחלה עכ"ל. ועיין בבית מאיר סי' ל"ה סעיף ד' שהאריך בדין זה אם מהני ריצוי הבן אח"כ שהוא מחלוקת הרשב"א והרא"ש שהרא"ש כתב בהדיא שם דבבן אפילו נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל כו'. מיהו כיון דהרשב"א והריטב"א קיימי בחדא שיטתא והעיטור מחמיר יותר קשה להקל נגדם. ומיהו גם להרשב"א והריטב"א יש לחלק בין שם דהבן גדול בשעת הקדושין לנדון שהאב מקדש לבנו קטן דאפילו נתרצה כשהגדיל לא מהני למפרע דהא גבי קטן לא שייך מ"ש הרשב"א שהדבר קרוב שנתרצו בפירוש מתחלה. דקטן אין לו רצון. וכ"מ לכאורה מהמשנה (ספ"ט) דכתובות קטן שהשיאו אביו כו'. כמ"ש בתשו' מהרי"ט הנ"ל ומהר"א ששון דחי לה משום דמאן לימא לן שנתקדשה ע"י אביו. אלא סמך להתיר על הראיה מקדושין (דף י"ט) שאין ייעוד אלא מדעת. ולפמ"ש הבית מאיר דאמה שאני נדחה ראיה זו ג"כ. ועוד דהא כמה פוסקים ס"ל דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן כמ"ש מהרי"ט וכן פרש"י בכתובות (דף י"א) ומגעו ביין כו' וכ"כ הר"ן בחידושיו בסנהדרין ר"פ בן סורר ועי' ב"ח ביו"ד סימן רס"ח ובנישואין דרבנן כתב המל"מ פרק י"א מהלכות אישות דין ח' בד"ה ואכתי אני תמיה בשם מהר"ר יחיאל באסאן דחרש שזינתה אשתו לא נאסרה משום דלא אמרינן ונטמאה אלא בקדושי תורה מיהו בשם התוספות כתב דנאסרה. ולכאורה ממ"ש המגיד פ"ג מהא"ב סוף דין ב' שכל שאינה אשת איש מן התורה ה"ל כפנויה שזינתה משמע כהר"ר יחיאל באסאן. ועיין בסוטה (דף יח) ובש"ע סימן קנ"ט ס"ג לענין שומרת יבם שזינתה. מיהו בתשובה אחת כתוב אצלי באריכות דחרש שזינתה אשתו נאסרה עליו והבאתי ע"ז ראיות ברורות מכמה משניות וע"פ הסוגיא דיבמות (דף י"א) ועיין מזה ג"כ בבית מאיר סי' מ"ד. וממ"ש רש"י בנדה (דף נ"ב ע"א) דבקדושי קטנות אע"פ שלא נתפשה מותרת אין ראיה לנגד דההיא לר' ישמעאל דיכולה למאן אפילו כשנתגדלה וכיון דא"צ גט כלל ע"כ לא נאסרה ע"י זנות ג"כ. משא"כ בקידושי גמורים דרבנן שצריכה גט. אעפ"כ קידושי קטן למ"ד שהם דרבנן י"ל דאינה נאסרת עי"ז לכ"ע דהא כתב הרשב"א ביבמות פ' ג' (דף נ"א ע"ב) גבי הא דאמר ר' שמעון ביאת שני אינו ביאה ואי משום שזינתה כו' הרב אב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיתסרא עליה בזנות כדגרסינן בפ"ק דקדושין (דף י"ט) אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשעה עכ"ל והדברים ק"ו דשם יש מ"ד דקנה לה מדאורייתא ואפ"ה כיון דאינו אישות גמור לא מיתסרא כו'. מיהו התוספות שם ד"ה אי ביאת כתב בהדיא להפך דאף למ"ד דנשואין דרבנן נינהו נאסרה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואפשר לחלק דהתם שאני דזקוקה לו מדאורייתא וביאתו מהני מדרבנן עכ"פ לכ"ע ואינו יוצאה ממנו אלא ע"י גט וחליצה. משא"כ הכא בקטן שהשיאו אביו דאילו מיחה משהגדיל לכ"ע בטלו הקדושין והנשואין בלי גט א"כ יש לדמותו לקדושי קטנות לר' ישמעאל דכיון דמהני בהו מיאון לא נאסרה עליו ע"י זנות. ועפ"ז יש ליישב ג"כ מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה דגדולה אשת הקטן שזינתה דנאסרה די"ל דמיירי ביבם בן ט' שבא על יבמתו ולא ס"ל כהרשב"א בשם הראב"ד הנ"ל וכן פירוש בחידושי הר"ן בסנהדרין פ"ז (דף נ"ב) גבי פרט לאשת קטן וע"ש דס"ל ג"כ דאשתו היא מדאורייתא וכ"כ התוספות שם ד"ה פרט רק דכתבו דמדאורייתא רמיא קמיה וכנ"ל. ועי' בהרמב"ם ריש פ"ג מהא"ב דלשונו צ"ע קצת מ"ש אשת הקטן אפילו היתה יבמה כו' משמע דמשכחת לה גם באופן אחר וצ"ל דמפרש כרש"י בסנהדרין (דף נ"ב סע"ב). מיהו ההיא דפ"ב מהלכות סוטה ודאי לא משכחת לה רק ביבמה כו'. ובתשובת מהרי"ט דלעיל הניח בצ"ע וקשיא דברי הרמב"ם דפ"ב מהלכות סוטה. גם במסקנתו שם שבכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו שיש בקדושי קטן שום נדנוד בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים כו' מיהו בנדון שלו שהקיל הוא משום דאפילו לר"י בר"י שבמהרי"ק יש להקל בנדון שלו ע"ש. ובספר חוסן ישועות על יבמות (דף ק"ט) פירש הסברא שבגמרא שם גבי קדושי קטנה דכי גדלה גדלי קדושין בהדה היינו שהיא מקודשת למפרע משעה שקיבלו אמה ואחיה הקדושין וכדפרש"י וכ' וז"ל וטעמא דמילתא נ"ל כיון דחכמים תיקנו נשואין לקטנה משום דזכות הוא לה מש"ה בדין הוא שתהא מקודשת למפרע דזכין לאדם שלא בפניו והא למה זה דומה להא דאמר רב הונא בפרק קמא דכתובות (דף י"א) קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ומשמע התם דהוי דאורייתא ושרינן ליה בבת ישראל כו' דודאי ניחא ליה כו' והכי קא מיבעיא ליה אי טעמא דר"ג משום כו' גדלי בהדה והיינו משום דזכות גמור הוא לה כו' או דילמא דלאו זכות גמור הוא לה כו' עכ"ל והאריך בזה. וא"כ למאי דקיי"ל דלא גדלי קדושין שם כלל כמו שכתבו הרשב"א ושארי פוסקים שם מההיא דספ"ה דנדה. א"כ לדברי החוסן ישועות מוכח מזה דכש"כ בקטן לא אמרינן דזכות הוא לו דמאחר דאפילו בקטנה דתקינו לה נשואין אמרינן דאין זה זכות כ"ש בקטן. ואם משום דבקטנה ה"ט דמדאורייתא אין זה זכות כיון דלכי גדלה ולא מיאנה לא תוכל לצאת ממנו בעל כרחו א"כ שמא לא ניחא לה משא"כ בקטן דעכ"פ לעולם יכול להוציאה בעל כרחה. דהא ליתא שכבר דחו הפוסקים חילוק זה וכ"ש עכשיו שיש חר"ג שגם האיש אינו יכול להוציא בע"כ. ועוד דעכ"פ גם בקטנה היתה יכולה למאן סמוך לגדלותה כו' ואפ"ה אין זה זכות. ואין לחלק עוד דדוקא באשה שהיא נקנית לבעל אמרינן דאין זה זכות משא"כ באיש שהוא קונה הוי זכות. דזה אינו דהא גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דאם כששמע האב נתרצה אמרינן דהוי קדושין משום דזכות הוא לו. אע"ג דאינו קונה כ"א מקנה ובתו נקנית להבעל. אלמא דהיכא דזכות הוא אין מניעה מפני שאינו קונה כו'. גם אין לחלק משום דהכא האב זוכה לבנו והתם רק אמה ואחיה דכיון דחכמים תיקנו לה נשואין ע"י אמה ואחיה מעתה ממש א"כ לא גרע ממה שהאב זוכה כו' כדמוכח בכתובות (דף י"א) שם דדעת ב"ד מהני כמו דעת האב וכמ"ש בש"ע י"ד סימן רס"ח ס"ז. ומיהו אין לסמוך על פירוש החוסן ישועות מאחר דהרשב"א והנ"י פירשו בענין אחר. עי' עוד בפ"ק דקדושין (דף ז' ע"ב) גבי שתי בנותיך לשני בני ופרש"י והם גדולים ועשאוהו שליח לקדש. וכ"כ התוס' שם שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות הוא בא כו' מבואר דס"ל לרש"י ותוספות בפשיטות דלא משכחת לה קדושין דאב לבנו רק בגדולים וע"י שליחות ולא בקטנים ומצד זכייה. ובתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי סימן ד' האריך ג"כ בזה איך שכל הפוסקים חולקים על סברת ר' יצחק בר' יהודה שבמהרי"ק ולדבריו גם הוא לא אמרה רק מדרבנן ומיהו בנד"ז י"ל דאפי' לסברת ר"י בר"י יש לצדד להקל עפמ"ש השאגת אריה בתשובותיו הובאה בתשובת בית אפרים חלק אבן העזר סימן מ"ב וז"ל אף הוא מודה בקטן שקידש לעצמו אפילו בידיעת אביו אין ממש בקדושין אלו דודאי אין בעשיית קטן כלום ואין קנינו קנין ולא קאמר אלא בקידש לו אביו עצמו האשה דקנינו קנין וכיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו עכ"ל. ואי לזאת מדינא מותרת לו. ומ"מ בתוספת פ"ק דגיטין (דף ו' ע"ב) ד"ה זבוב כתבו דאפילו פילגשים לא היו דרכם להחזיר לאחר זנותם כדכתיב כו' ותהיינה צרורות כו' ע"ש וכ"כ בחידושי הר"ן שם. וגם מפני שלא היה עדות שהוא קטן כ"א מפי האב לכן יפטרה ממנו בגט: