ו

מיהו כ"ז נגד עד אחד אבל כשיש שני עדים שנבעלה אף שאחד מהן אומר באונס. מ"מ בכה"ג י"ל ודאי לית לה מיגו לומר שלא נבעלה. וכיון שכן כשמודית שנבעלה רק שטוענת שבאונס. ואונס היא טענה ריעא דלא מהימנא עליה אלא במיגו. והכא ליכא מיגו והיינו ממש כדעת הרמב"ן והרא"ה שבשט"מ פ"ב דכתובות שהובאו לעיל אות א'. וס"ל דאע"ג דאינן שני עדים כשרים משום דמכחישים זה את זה וממ"נ אחד מהם שקרן עכ"ז אין זה מיגו לאכחושי סהדי וא"כ ה"נ דכוותה. ואע"ג שבכנה"ג בח"מ בסוף סי' פ"ב בדיני מיגו אות קל"ג הביא מחלוקת האחרונים בתשובותיהם בזה והיא המחלוקת שבין הסמ"ע סי' נ"ח ס"ק י' ותשו' מהר"א ששון שבש"ך שם ס"ק י"א אין זה דומה לנ"ד לפמ"ש הש"ך שם לחלק דהתם גוף הטענה כו' עד טענה מעלייתא היא. אבל הכא דומה ממש למ"ש בתשו' הרא"ש כלל ס"ו שבש"ך שם דאע"ג דפסולים נינהו כו' וכ"ד הרמב"ן והרא"ה דלעיל. וכ"ד התומים סי' נ"ח ס"ק ד' דאין אומרים מיגו כה"ג ע"ש. אך מ"מ י"ל דאף על גב דלית לה מיגו נאמנת היא. כיון שגם ע"פ דברי העדים אי אפשר להמשיך איסור מאחר שרק אחד אומר שהיה ברצון והשני מכחישו. וכיון שא"א להמשיך האיסור רק על ידי הודאתה א"כ יש להאמינה בכל דבריה. ואף דטענת אונס אינה נאמנת עליה רק ע"י מיגו זהו כשיש שני עדים שנבעלה סתם כמו פתח פתוח. דמסתמא הוא בחזקת רצון. אז לא מהימנא לומר אונס כ"א ע"י מיגו. משא"כ הכא דעד אחד אומר שהיה באונס א"כ מחמת העדים אין כאן איסור. לכן מהימנא אע"ג דלית לה מיגו להכחיש העדים לגמרי. ודברי הרמב"ן והרא"ה הלא באמת כתב הריטב"א ע"ז שהוא דוחק וכל המפרשים כתבו שם בענין אחר דמחמת העדים ממש נמשך האיסור כמש"ל אות א'. וגם להרמב"ן והרא"ה דהתם היא אומרת גם כן שתחלה היתה אסורה לעלמא דאשת איש היתה רק שאחר כך נתגרשה. ע"כ ס"ל כיון דאמרה אשת איש הייתי שויא נפשה חד"א ותו לא מהימנא להתיר א"ע בגרושה אני משום דלית לה מיגו. כהובא לשון הרא"ה לעיל אות א'. משא"כ הכא לדבריה לא היתה אסורה מעולם כיון שהיה באונס ולא שויתה נפשה חד"א כלל. אין שייך לאוסרה כלל אע"ג דלית לה מיגו. וראיה לזה מתירוץ ר"י שבתוס' דפרק חזקת (דף ל"ד ע"א) דבענין נסכא דר' אבא לית ליה מיגו. והקשו התוס' ע"ז אבל קשה אי ליכא מיגו מ"ט דרב ושמואל דפליגי כו' לכך נראה כמו שפי' ריב"ם עכ"ל יעו"ש שמחמת קושיא זו דחו פי' ר"י. והנה עכ"ז הרי בשבועות (דף ל"ב ע"ב) תירצו רק כמ"ש ר"י וכ"ד הרבה פוסקים כמ"ש לעיל. וא"כ צריך ליישב לשיטתם קושיית התוס' הנ"ל. ואין לתרץ כמ"ש התוספות דשבועות שם מיהו צריכא לטעמא דמשואיל"מ כו' דאדרבה כבר הקשה על זה בחידושי מהריב"ל דא"צ כלל רק לטעמא דמחוייב שבועה להכחיש העד אבל לטעמא דכשאינו יכול לישבע משלם א"צ כלל דכיון דנסתלק המיגו אע"ג דליתא לדר' אבא משלם. וע"ש במהרש"א שכתב לתרץ ואין בהם תירוץ ע"ד מהריב"ל אמאי לא מספיק טעמא דליכא מיגו לבד. וזו היא קושיית התוס' עצמן פרק חזקת על ר"י אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל כו'. ולכן ההכרח לומר דודאי לר' אבא דס"ל בכל מחויב שבועה וא"י לישבע דמשלם. וא"כ יש כאן חיוב ממון ממש מצד עדות העד אחד כיון שזה א"י לישבע. ולא משום הודאתו שחטף כי גם אם אינו יכול לישבע באופן אחר כמו אילו אומר איני יודע כלל וכה"ג. דכללא הוא דמשואיל"מ. רק שבאנו לפוטרו כאן מחמת המיגו דלא חטפתי. וכיון דבאמת לאו מיגו הוא. א"כ ממילא נשאר החיוב ממון מצד דהו"ל משואי"ל דמשלם. מה שאין כן רב ושמואל דפליגי בדין משואי"ל דלא משלם. ואילו טען לא ידעתי כלל משום חטיפה היה פטור לדבריהם אף על גב דליכא מיגו. כיון שהיא טענה טובה דאין צריך עליה מיגו. וכמו בדין הנזכר בש"ע סי' ע"ה סעיף י"ב דלא חייב רק משום דה"ל משואיל"מ משא"כ לרב ושמואל ודאי דפטור. ולא הקשו התוס' כאן אי ליכא מיגו מ"ט דרב ושמואל דפטרי. אלא משום דטענת דידי חטפי טענה גרועה היא ואין נאמנים עליה רק במיגו. אך באמת גם זה לק"מ לפי' ר"י שי"ל דלא מצרכינן מיגו על טענה כזו אלא כשהוא בענין שאל"כ יש כאן חיוב ממון מחמת עדות העד מפני שאינו יכול לישבע נגד העד משא"כ לפי מאי דסבירא להו דמחמת שאינו יכול לישבע נגד העד אין שום חיוב ממון. נמצא העד אינו מחייבו ממון כלל. רק אנו רוצים לחייבו מחמת הודאתו שהודה שחטף ולא מחמת שאינו יכול לישבע דמחמת זה אינו מתחייב ממון כמו שאר משואי"ל דאינו משלם. אלא משום דאנו מחזיקין הדבר שחטף בחזקת מי שממנו חטפו. ואין נאמן לומר דידי חטפי אלא ע"י מיגו. והכא ליכא מיגו. ועל זה ס"ל כיון דמאחר שבלתי דבריו ליכא כאן חיוב ממון מחמת העד אף שאינו יכול לישבע להכחישו. רק מדבריו אנו רוצים לחייבו והרי לפי דבריו פטור הוא. ואין צריך כאן למיגו אף דטענה גרוע היא. מאחר שבלתי דבריו אין שום חיוב ממון יוכל לימשך כלל מחמת עדות העד אחד. רק מדבריו באנו להמשיך החיוב והרי הוא אומר שאינו חייב. אבל לר' אבא דיש כאן חיוב ממון בלעדו מחמת עדות העד אחד והוא א"י לישבע. דמשואיל"מ. רק שבאנו לפוטרו מחמת המיגו. ובאמת ליכא כאן מיגו:

קצרו של דבר לר' אבא דיש כאן חיוב ממון משום משואיל"מ ה"ל כשני עדים מעידין שחטף דאין נאמן לומר דידי חטפי. משא"כ לרב ושמואל לא דמי לשנים מעידין שחטף דהם מחייבין ממון. אבל עד אחד דאין מחייב ממון אף כשאין הלה יכול לישבע כנגדו לאו כלום הוא. ולכן הלה נאמן לומר דידי חטפי. והתוס' שהקשו על פי' ר"י צ"ל דס"ל דאף ע"ג דלרב ושמואל העד אחד לאו כלום הוא לחייבו ממון. מ"מ כיון דטענת דידי חטפי טענה גרועה היא. לכן אף בהודאת פיו לבד גם כשאין שום עד שחטף אינו נאמן ע"ז רק משום דאיכא מיגו דאי בעי אומר לא חטפי. והכא עכ"פ העד גורם ופועל דליכא מיגו. וא"כ ראוי שיהיה בלתי נאמן מצד עצמו. ולכאורה כדי ליישב שיטת ר"י י"ל בענין אחר דרב ושמואל ס"ל דאמרינן מיגו להכחיש עד אחד אף שיצטרך לישבע להכחישו אבל אי ליכא מיגו לא פליגי עליה דר' אבא ומיהו זה דוחק דא"כ לא תליא הא פלוגתא בדין משואיל"מ דשפיר יוכלו רב ושמואל לסבור כר' אבא דמשואיל"מ אלא הכא ה"ט דאית ליה מיגו. וגם להפך ר' אבא יוכל לסבור במשואי"ל דאינו משלם אלא הכא טעמא אחרינא דלא מהימן לומר דידי חטפי משום דלית ליה מיגו. ומשמעות הש"ס בפרק חזקת דר' אבא לא מחייב רק מטעם משואיל"מ וכן משמע בפרק כל הנשבעין דרב ושמואל דפליגי הוא רק משום דלית להו דמשואיל"מ. ולאו בפלוגתא אם הוה כאן מיגו או ליכא מיגו פליגי. ומה"ט הסכימו התוס' לפי' ריב"ם. אך ממ"נ אם נימא כפי' ריב"ם דאמרינן מיגו גם בכה"ג שבטענת המיגו היה מכחיש עד אחד והיה צריך לישבע שבועה דאורייתא. א"כ לפ"ז י"ל דאמרינן מיגו ג"כ כשבטענת המיגו היה מכחיש שני עדים פסולים. דשני עדים כשאין להם נאמנות וגם אין שייך כאן עסק שבועה. י"ל דלא עדיפי מע"א כשר עם שבועה דאורייתא. ועוד דהרא"ש בתשו' כלל ס"ו הנ"ל דימה עדים פסולים לטענת כשהמיגו נגד הקול. ודין זה בנוי ע"פ שיטת התוס' פרק חזקת (דף ל"ג ע"א) גבי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת. משא"כ לפי' רשב"ם שם וכן פירש רב האי גאון ורבינו יונה הביאם הרא"ש שם לא מוכח כלל דין זה דנגד הקול לא אמרינן מיגו. דהתם הענין שאפי' היה טוען לקוחה לא היה נאמן כלל ומש"ה הוא דלא מהני המיגו דאי בעי היה טוען לקוחה. משא"כ גבי עדים פסולים דכשמכחישם היה נאמן י"ל דגם מיגו דאי בעי היה מכחישם הוי מיגו. ומיהו בנדון שנים מעידים שנבעלה ואחד אומר ברצון ואחד אומר באונס אע"ג שמכחישים זה את זה י"ל דעדות זו שנבעלה הוי עדות גמורה וכמש"ל אות א' בשם הב"ש סי' קנ"ב סק"ט בשם הרמב"ם:

אך עכ"ז יש ללמוד להקל באופן זה דהנה עכ"פ נתבאר שאם לא היה כאן רק עד אחד האומר שנבעלה ברצון והיא אומרת אמת שנבעלה אבל אנוסה היתה. דודאי נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי היתה מכחשת העד. ורק שבאנו להחמיר משום שיש כאן עוד עד אחד שנבעלה ואף שהוא אומר גם כן שהיה באונס. מ"מ עכ"פ לית לה עוד מיגו. ותיאסר מחמת הודאתה. ואי משום דיש לה עד אחד המסייע שהיה באונס י"ל שאינו כלום שעד אחד המסייע אין בו ממש מאחר דטענה גרוע היא אין להאמין עליה בלא מיגו אלא על ידי ב' עדים וכ"ש בעד אחד דכאן האומר שהיה באונס שהוא אותו הבועל שיש לתלות דאינו אומר כן רק שלא תצא מבעלה מחמתו שאינו רוצה להרע לה עבור אהבתו אותה וגם לא ניחא ליה במה שיקצוף בעלה עוד עליו ביותר שמחמתו מוכרח להפרד מאשתו שיש לו בנים ממנה. ע"כ בוחר לגלגל על עצמו שהוא אנסה בכדי להסיר ולמעט התרעומות מעליו מאי דאפשר. ועיין ב"י באה"ע סי' קל"ב בשם הרשב"א גבי שליח הגט שאינו נאמן לומר שמכיר את הגט בטביעת עין משום דחשדינן ליה דאומר כן משום דלא ניחא ליה דלהוי למארי גיטא תרעומות עליה כו':

אמנם הנה מאחר שלולי הגדת העד הזה דהיינו הבועל היתה נאמנת לומר שנאנסה. משום מיגו כנ"ל. לכן י"ל דגם עכשיו שהבועל אומר שנבעלה. אע"ג דעל ידי זה ניתוסף לה גרעון שאין לה מיגו להכחיש שנים. מ"מ מאחר דהוא מסייע לה ואומר שבאונס בא עליה. א"כ אע"ג שאינו נאמן בסיוע שלו. מ"מ מאחר דהוא בא לסייע לה אי אפשר להמשיך ממנו איסור יותר ממה שהיה אילו לא היה מעיד כלל. ויש לדמות זה למ"ש בגמרא דפרק חזקת שם (דף ל"ד ע"א) מי דמי התם סהדי לאורועי קאתי כו' הכא לסיועא קאתי כי אתא אחרינא מוקמינן לה בידיה כו'. ומכל מקום אינו דומה ממש לשם דשם י"ל דיש לו מיגו דאי בעי הוה מכחיש את העד שלא אכל כלל. דלא היה צריך לישבע להכחישו דהא אילו האמת כדברי העד כ"ש דגם הקרקע שלו. משא"כ הכא לית לה מיגו. אבל עכ"ז התם לאו משום מיגו אתינן עלה די"ל שאין זה מיגו דהרי הוא רצה לזכות בקרקע לגמרי ע"י הע"א. אלא עיקר הטעם דאין שייך לחייבו ע"י העד אחד יותר מאילו לא היה זה העד אחד מאחר דהעד אחד הזה לסיוע קאתי לגמרי. וה"נ כיון שלולי זה העד השני האומר שבאונס נבעלה היתה נאמנת א"כ על ידו י"ל דלא יתוסף לה ריעותא מאחר דלסיועה לגמרי קאתי. ומיהו י"ל דא"כ גבי ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה כו' נמי נימא הכי כיון דלולי זה העד האומר נתגרשה היתה נאמנת לומר שנתגרשה להכחיש הע"א האומר לא נתגרשה. מאחר שאינה מוחזקת א"א עדיין כלל. דבהכי מיירי כמבואר לעיל. א"כ איך עי"ז האומר נתגרשה נעשה איסור משום דתרוייהו בא"א קא מסהדי כו'. והרי הוא לסיועה לגמרי קאתי שאומר כדבריה. וא"כ נהי דאינו נאמן לסייעה מכל מקום איך ממנו יומשך לה הריעותא והאיסור. ומדלא אמרינן הכי צ"ל דלא אמרינן הסברא דהכא לסיועא קאתי ע"כ לא יומשך ממנו ריעותא רק כשהוא לבדו הע"א. אבל ע"י הצטרפות עד שני שפיר יומשך ממנו ריעותא. ולפ"ז התם ג"כ גבי עד אחד דלסיועא קאתי אם יש עמו עד אחר דלריעותא קאתי שאומר שאכלה תרתי שני אף לרב ושמואל דל"ל דין דנסכא דר"א וא"כ מצד הע"א דלריעותא לא הוה מהדר פירי משום דאמרינן מיגו כשיטת ריב"ם. עכשיו ע"י צירוף עד אחד דלסיועא דליכא מיגו מיגרע גרע. גם לרב ושמואל מיהדר פירי. אך אפשר לחלק דדוקא התם שי"ל דתרווייהו בא"א קמסהדי כו' שזהו עדות גמור דלריעותא בפ"ע שפיר אמרינן דע"י עד אחד המסייעה גרע יותר. אבל הכא דגם בהצטרפות העד המסייע ליכא עדות בפ"ע לריעותא. רק שעי"ז נגרע המיגו שלה. י"ל דלא גרעינן טענתה מחמתו מאחר דלסיוע קאתי. מיהו זה אינו דאדרבה זהו סברא יותר שעי"ז הסיוע יש לה כח להעיז ולטעון שאנוסה היתה וכמש"ל אות ד' בשם הש"ס דגיטין (דף ס"ד ע"ב). ואף שאינו דומה ממש מכל מקום אין להחליש הטענה דע"י צירופו אבדה המיגו שלה מאחר דסברא הוא דעי"ז לית לה מיגו. וגם טוב לה יותר לטעון טענה זו. שע"ז יש לה מסייע. ואין ע"ז תשובה רק משום דכיון דלסיוע קאתי איך יומשך ממנו ריעותא. וע"ז שפיר י"ל עא"א נתגרשה יוכיח כנ"ל:

ומיהו יש לצדד ע"פ פי' ר"י דלעיל דמשמע אף היכא דליכא מיגו אין לחייבו. וכן פי' דבריו הש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ג דרב ושמואל ס"ל דאע"ג דלית ליה מיגו כו' עכ"ל. וזה ע"ד שנתבאר לעיל באריכות. ואע"פ שבתומים סי' ע"ה ס"ק י' כתב שדבריו אינם מובנים כיון דבעצמו אינו נאמן לטעון חטפתי דהוא טענה גרועה רק מכח מיגו כמ"ש התוס' להך תירוץ ומיגו לית ליה א"כ למה יהיה נאמן והוא עיקר קושיית התוספות עכ"ל. אפשר לומר דהוא טענה לא מעליא ומ"מ לא גרועה כל כך. ולכן כשיש עדים שחטף אינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו. אבל כשאין עדים לחייבו רק שרוצים לחייבו ע"י הודאת פיו לבד וטענת התובע בלי חיוב עדים ממש. אזי נאמן לומר דידי חטף בלא מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אף שאין כאן מיגו מעליא. והיינו משום דחיוב הנמשך מהודאת פיו לא דמי לחיוב הנמשך מהעדאת עדים כדאמרינן רפ"ק דב"מ (דף ג') גבי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר כו' ומה פיו שאין מחייבו קנס כו' עדים שמחייבים אותו קנס כו'. הרי העדאת עדים חמור יותר ואע"ג דאמרי' שם מה לפיו כו'. היינו שלא ללמוד ק"ו מפיו לבד. אבל להפך כ"ש שאין ללמוד וא"כ אף אם לגבי העדאת עדים שחטף אינו נאמן אטענת דידי חטפי. לגבי הודאת פיו שחטף י"ל דנאמן בטענת דידי חטפי מבלי טעם דמיגו כלל. רק לפי שאינה טענה גרועה ודאית כ"כ שיתחייב עליה. רק כשיש עדים שחטף דהוא חיוב גדול יותר מהודאת פיו אז מחייבים אותו אף שאינו ידוע ברור דלאו דידיה חטף. רק משום שהוא בחזקה שכן הוא. וכיון דאינו רק חזקה ולא בירור ע"כ אין מחייבין על זה רק בהעדאת עדים. ודוגמת קנס דלפי שאינו ג"כ חיוב ממון גמור. אינו מתחייב עליו בהודאת פיו כ"א בהעדאת עדים דוקא. וכך עד"ז חזקה הנ"ל דכל חוטף החפץ מחבירו הוא גזלן אינו ודאי גמור שהרי אפשר דדידיה חטף דאל"כ לא היה חוטפו. אלא דמ"מ לאו כל כמיניה לומר דידי חטפי. והיינו נגד העדאת עדים דוקא. משא"כ נגד טענת התובע והודאת עצמו נאמן ע"ז בלי טעם דמיגו כלל. וכמו ענין פיו שאינו מחייבו קנס הוא אף דלית ליה מיגו כלל. כמ"ש המל"מ פרק ג' מהלכות גניבה ה"ח דאפילו מודה בקנס מחמת שראה עדים ממשמשין ובאים קיי"ל דפטור. ובעד אחד המעיד בקנס והוא מודה ודאי חייב לכ"ע. ועד"ז י"ל גם כאן דנהי דלא דמי לקנס לפוטרו במודה ואח"כ באו עדים. מ"מ לזה י"ל שדומה דעל פי הודאת פיו אינו מתחייב כשטוען דידי חטפי. ולזאת בעד אחד המעיד שחטף לרב ושמואל עד אחד כמאן דליתא כיון דלא אמרינן כלל דין משואיל"מ. ושפיר נאמן לומר דידי חטפי אף שאין לו מיגו. מה שאין כן לר' אבא דאמרינן משואיל"מ א"כ כיון דא"י לישבע יש כאן חיוב ממון כמו ע"פ העדאת עדים ממש. ולכן אינו נאמן לפטור את עצמו בטענת דידי חטפי כיון שאין לו מיגו. ובזה יש ליישב לשטת ר"י דקיימא לן כר' אבא דלא אמרינן מיגו כשבטענת המיגו היה מכחיש עד אחד והיה מצטרך גם כן לישבע לשקר דקשה ע"ז ממ"ש בכתובות ר"פ שני ואם יש עדים שהיתה של אביו כו' הא עד אחד אינו נאמן ואמאי הא ליכא מיגו דא"כ יכחיש עד אחד ויצטרך גם כן לישבע היסת. והגם שהאחרונים כתבו ליישב דיש חילוק בין היסת לשבועה דאורייתא דוחק הוא. אבל לפי מ"ש א"ש בלא"ה דשם כיון דליכא חיוב ממון דלא שייך דין משואיל"מ בהיסת גם לר' אבא נאמן אף על גב דליכא מיגו. ויצא לנו משטת ר"י ודעימיה דטענת דידי חטפי אף שהיא טענה שאין נאמן עליה בלא מיגו כשעדים מחייבים אותו אף שעל טענה זו אין העדים מכחישים אותו. וא"כ היא ודאי טענה גרועה מאחר שאף שאין העדים מכחישים אותו בה עכ"ז אינו נאמן ע"ז. עכ"ז כשהחיוב אינו נמשך מחמת העדאת עדים כי אם מטענת התובע והודאת פיו אז נאמן עליה בלא מיגו. דאע"ג דקיי"ל כרבי אבא זהו מטעם דכאן הוי כהעדאת עדים כנ"ל. ואם כן לענין עד אחד אומר ברצון ועד אחד אומר שבאונס נבעלה. דגם לר' אבא אין להחמיר כאן יותר מלרב ושמואל דלא שייך כאן עסק משואי"ל כו'. לכן מאחר שאין כאן רק עד אחד האוסרה. אף שנניח שמצד צירוף העד השני לית לה מיגו כלל לומר לא נבעלתי. מ"מ גם בלא מיגו י"ל שאין לאוסרה כשטוענת שבאונס נבעלה. דאף אם אונס זהו נגד החזקה מ"מ כיון שאין כאן בירור להפך ואדרבה התוספות פ"ק דכתובות (דף ט') ס"ל דרובא דרצון אינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא הוי ספק שקול. א"כ י"ל שנאמנת ע"ז בלא מיגו. היכא דהידיעה שנבעלה לא בא ע"י שני עדים. כ"א כמו הכא דה"ל רק כמו עד אחד דאילו העד השני הרי בא לסייעה. ונהי דמ"מ גורם דלית לה מיגו. עכ"ז אין להחשיבו בעד האוסרה להיות נחשב כידעינן שנבעלה ע"פ שני עדים מאחר דאדרבה הוא מתירה. ולא דמי למ"ש בתשו' עה"ג סי' כ"ז וז"ל איברא אם היה כאן שני עדים שראו שנבעלה אבל אינם יודעים אם היתה ישינה או לא והיא טוענת שישינה היתה אינה נאמנת עכ"ל דהתם שני העדים לחיובה ולאוסרה הם באים מאחר דאונס ושינה נחשב מיעוטא לגבי רוב דרצון וה"ל כשנים מעידין שחטף דא"נ לומר דידי חטפי אבל הכא העד אחד אומר באונס אם כן ליכא העדאת עדים על חזקת איסור ממש. ועיין בספר בית מאיר סימן ו' סעיף י"ד הביא שהפנים מאירות ח"ג התיר בנדון שבעה"ג. וצ"ל דס"ל כשטת הרר"י שברא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ח. מיהו זה גרע לכאורה מנדון דהרר"י דהכא לית לה מיגו. [עיין במפתחות]. וצ"ל משום חזקת כשרות ס"ל דה"ל כחזקה דגופא. אבל רוב הראשונים וגדולי האחרונים חולקים בנדון דהרר"י כמ"ש במ"א אע"פ שבשט"מ אחר פ"ק דכתובות כתוב לשון הרב רבי יוסף אבן מיגאש כדעת הרר"י. ומ"מ בנד"ז יש לצדד להקל ע"פ מ"ש. אך עכ"ז קשה לסמוך ע"ז משום דכ"ז בנוי על פי תירוץ ר"י בתוספות דפרק חזקת (דף ל"ד ע"א). אבל באמת הרי התוס' סתרו פי' ר"י מחמת קושיא הנ"ל דאי ליכא מיגו מ"ט דרב ושמואל הרי דלא ניחא להו בתירוץ דהש"ך שביארתי לעיל ומחמת זה הסכימו כפי' ריב"ם. וכ"כ בתומים בכללי מיגו ס"ק פ"ג שהעיקר כפי' ריב"ם. ולפי' ריב"ם בטל ההיתר הנ"ל. אם לא שנצרף לזה סברת הפנים מאירות הנ"ל. ומסתפינא לצרף דעתו (אא"כ יש רגלים לדבר שהיה באונס. צ"ע). ומיהו בנ"ד שהעד אחד היה קטן והשני אומר שהיה באונס ודאי איכא מיגו לשטת ריב"ם. ואפשר אפילו השני אינו קטן כ"א שהוא קרוב הפסול לעדות י"ל דלהריב"ם דאמרינן מיגו להכחיש עד אחד בשבועה ה"ה להכחיש שני עדים אשר אחד מהן פסול לעדות וכמש"ל. ולשטת ר"י שי"ל דלא הוי מיגו כה"ג הרי יש להתיר מטעם אחר כמשנ"ת:

בפרק בתרא דפאה מ"ג ואינן נאמנין על המקח כו' וע"ש בתוי"ט בשם הר"ש דאפילו במיגו אינן נאמנין נגד המנהג ועי' בש"ך בח"מ ססי' פ"ב בדיני מיגו סעיף ב'. א"כ לכאורה טענת נאנסו בעיר דהוי נגד חזקה הבאה מכח סברא שמא לא גרע ממנהג. מיהו הרי בפ"ק דכתובות (דף י"ב סע"ב) מבואר דמהימנא במיגו נגד הכתובה עכ"פ לכ"ע בנאנסו א"כ י"ל דאינו כמו מנהג. וצ"ע: