ה

מיהו עדיין י"ל דנהי דמצד העדים אין להמשיך איסור מיהו מצד הודאה שלה שמודית שזינתה יש לומר דכיון שמודית שזינתה אע"פ שאומרת שהיה באונס שויתה נפשה חד"א מאחר דאונס טענה ריעא הוא. ואילו היו שני עדים שזינתה אף שאינן יודעים אם ברצון אם באונס. אינה נאמנת לומר אנוסה היא כדעת החולקים על הרר"י שכן עיקר. והתם אע"ג דפ"פ כשני עדים דמי מ"מ ה"ל כשני עדים שזינתה ואין יודעים אם ברצון אם באונס. ועכ"ז אינה נאמנת משום דאונס לא שכיח. וכמ"ש בתשו' מהר"מ אלשקר סי' צ"ד שכן ד' הגאונים רב שרירא ורב האי והרי"ף והרמב"ם ורש"י וכ"ד בה"ג הל' מיאון. וכ"כ בתשו' מהררמ"ז רוטנבורג סי' כ"ו ובתשו' כנסי"ח סי' ע"ח. וכיון דטענה ריעא היא שאינה נאמנת על זה בלא מיגו. א"כ י"ל ה"ה כשיש עוד אחד שמעיד שזינתה ברצון והיא אומרת שבאונס היה אינה נאמנת. מאחר דאינה נאמנת על טענה זו בלא מיגו וכאן לית לה מיגו דהמיגו שהיתה מכחשת העדים ה"ל מיגו דהעזה. וכ"כ רבינו שמחה שבמרדכי פרק ב' דכתובות הובא לעיל. ואי משום דעד אחד מסייע לה יש לומר דסיוע זה אין בו ממש ומצינו לפעמים דגרע יותר כשיש עד אחד המסייע לה דעי"ז מעיזה ומעיזה כדאיתא בגיטין (דף ס"ד ע"ב). ויתבאר לקמן בס"ד:

ולכאורה יש לדמות זה לנסכא דרבי אבא המבואר בפרק חזקת (דף ל"ג סע"ב) ובפרק שבועת העדות (דף ל"ב ע"ב) דאמרינן היכי נידינוה דיינא להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ופי' רשב"ם שאילו היו שנים מעידין אותו כו' דהעמד ממון על חזקתו כו'. וא"נ לא היה כאן עד אחד שחטף כו' מהימן מיגו כו' א"נ כו' אילו היה זה מכחישו כו'. ובג' דרכים אלו היה הדין פשוט. אבל הכא דאיכא עד אחד שחטף וזה אינו מכחישו כו' והשתא כשעד אחד מעיד שנבעלה בעיר אף שאינו יודע אם באונס אם ברצון והיא מודה שנבעלה רק שאומרת שהיה באונס. הרי זה דומה ממש לכאורה לדין נסכא הנ"ל וא"כ כשהעד אומר גם כן שהיה ברצון לא עדיף יותר וכמו שנבאר. דהרי כל ג' דרכים הנזכר בגמרא בדין נסכא הנ"ל הם גם כן כאן. שאילו היו שנים מעידין אותה שנבעלה אינה נאמנת לומר שהיה באונס. מצד שחזקת עיר במפותה ואף שאיסור זה אינו ודאי גמור רק מדין חזקה. ה"ז כדין הא' שאילו היו שנים מעידין אותו שחטף היינו מחייבין אותו לשלם ואין נאמן לומר דידי חטפי שהוא ג"כ לא ודאי גמור שלאו דידיה חטף רק מצד החזקה כמ"ש רשב"ם וכ"כ התוס' בשבועות שם. וכן דין השני שייך גם כאן דאע"פ שחזקת עיר במפותה עכ"ז אם לא היה שום עד שנבעלה היתה נאמנת לומר שנאנסה במיגו דאי בעיא אמרה שלא נבעלה. וכן דין הג' אילו היתה מכחשת העד לגמרי לומר שלא נבעלה כלל היתה נאמנת. וא"כ כיון בג' דינים אלו זהו שוה ממש לדין נסכא הנ"ל. א"כ י"ל כמו כן בדין הד' כשמודית לו שנבעלה רק שאומרת שהיה באונס. הוא כמו שמודה אין חטפי ודידי חטפי. דאמרינן שם דאינו נאמן לומר דידי חטפי. והיינו כשם שדידי חטפי הוא רק נגד החזקה. ה"נ טענה שנבעלה באונס בעיר זהו נגד החזקה. דאילו היו שני עדים כו' כאן וכאן אין נאמן לומר דידי חטפי ואינה נאמנת לומר באונס היה א"כ כמו כן בדין הד' ראוי שיהיו שניהם שוין כמו שהן שוין בדין הראשון דהא בהא תליא. משום דהטענה גרועה היא שהיא נגד החזקה. ואינה נאמנת עליה אלא במיגו מעליא כמו בדין הב'. משא"כ בדין הא' דליכא מיגו כלל. וה"ה בדין הד' דהמיגו להכחיש העד גרועה היא וכיון שכן שאף כשהעד מעיד שנבעלה סתם אינה נאמנת כ"ש כשאומר שהיה ברצון. דלא דמי לדין הג' דכשמכחשת העד נאמנת. דהתם היינו כשההכחשה היא בטענה מעליא שנאמנת בה בלא מיגו. דהיינו שמכחישו לומר לא חטפתי כלל וכן לא נבעלתי כלל ולהד"מ. משא"כ כאן שמכחישתו בטענה גרועה דאונס. דכיון שאפילו לא היה מעיד כלל אם באונס אם ברצון אינה נאמנת. איך נאמר כשמעיד על רצון יהיה טוב יותר. והרי גם שם כשהעד מעיד שחטף ושלאו דידיה חטף ודאי חייב לשלם דלא עדיף להחוטף מאילו מעיד רק שחטף לבד דאע"ג שבזה הוא מכחישו וכשמכחיש העד נאמן בשבועה הני מילי בטענת לא חטפתי אבל בטענת דידי חטפי כיון שהוא נגד החזקה שאינו נאמן על זה אפילו מהסתם הדעת נותנת שלא יעדיף כחו ממה שהעד מעיד ג"כ שכן הוא כפי החזקה. אך באמת זה אינו ואדרבה משם מוכח להפך. דבנ"ד שפיר מהימנא. דהנה התוספות שם בפרק חזקת (דף ל"ד ע"א) ד"ה הוי הקשו וא"ת ליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי כו' ותירצו ב' תירוצים האחד בשם אומר ר"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו ולהכחיש העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן כו'. ור"ל כמו שביארו בשבועות (דף ל"ב ע"ב) סד"ה הוה דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו. אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו. ור"ל דלכן ליכא מיגו ועל דרך שכתבו בפרק חזקת (דף ל"ג ע"א) בד"ה לקוחה ע"ש. התירוץ הב' כתבו בשם ריב"ם דודאי הוה מיגו אפילו בכהאי גוונא אלא דר' אבא סבר אע"ג דאית ליה מיגו חייב דכיון דעד אחד מחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע או ישלם ואין מועיל לו מיגו. אמנם בפרק הכותב (דף פ"ד ע"ב) בד"ה מיגו. כתב לא הוו מיגו דלא חציפי להכחיש את העד. ולא הזכירו הטעם דשבועה. וכ"כ תחלה בחידושי הרמב"ן פרק חזקת וז"ל ומפרקינן רבנן ז"ל דלא אמרינן מיגו היכא דקא מכחיש סהדא דלא חציף אינש לאכחושי סהדא. ואח"כ כתב כשתי התירוצים שבתוס' פרק חזקת שהובאו לעיל. ובנ"י פרק חזקת שם שכתב ואין לנו בו אלא שישבע להכחיש העד או שישלם כו' ע"ש משמע כתירוץ ריב"ם. והר"ן בפרק כל הנשבעין כתב ב' תירוצים א' כמ"ש התוס' פרק הכותב. הב' כתירוץ ריב"ם. ובבעה"ת שער כ"א ח"א דין ג' מבואר בשם הרמב"ן למעשה דאמרינן מיגו לאכחושי סהדא אפילו כשהיה צריך לישבע להכחיש העד כיון שאינה שבועה דאורייתא והובא ב"י סימן נ"ח סעיף ג' ובטור שם. וזהו כתירוץ הריב"ם דלעיל. וכן פסק רמ"א שם סי' נ"ח סוף סעיף ב' בהג"ה. ואולם הש"ך שם ס"ק כ"ג כתב תחלה לחלוק ע"ז ומכל מקום גם לדבריו היינו כתירוץ ר"י שבתוס' פרק חזקת. אך אח"כ הביא דברי הריטב"א פרק הכותב שהנכון כדעת הרמב"ן וכהריב"ם. וכן פ' בתומים שם ס"ק ח'. ובכללי מיגו ס"ק פ"ג הביא דעת כנה"ג שתפס שי"א דלא אמרינן מיגו להכחיש עד אחד אפי' בלי שבועה והיינו התוספות דפרק הכותב הנ"ל והר"ן שם והרמב"ן פרק חזקת והאריך לחלוק ע"ז דלישנא קצרה נקטו אבל כוונתם להכחיש העד וישבע להכחישו אבל מיגו להכחיש עד אחד בלי שבועה לכ"ע אמרינן מיגו ודלא כדעת הכנה"ג. ולמעשה העלה שהעיקר כתירוץ ריב"ם דאפי' כשיצטרך לישבע להכחישו הוי מיגו. והפנ"י בק"א דכתובות סי' פ"א תפס כסברת כנה"ג ע"ש. ובש"ך סי' נ"ח ס"ק י"א פי' גם כן דברי התוס' דפרק הכותב כדפי' התומים. ובקצה"ח סי' נ"ח ס"ק ד' הביא בשם התוס' דפרק חזקת (דף ל' סע"א) דבעדות קרקע לכ"ע אמרינן מיגו להכחיש עד אחד כיון דליכא שבועה להכחיש העד ממש אע"פ שיש שבועת היסת נגד התובע וכתב שגם לדעת ר"י הדין כן. והנתי"מ בדיני מיגו סעיף כ"א העלה ג"כ דבמקום שאינו מחוייב שבועה נגד העד לכ"ע אמרינן מיגו. ובנפקותא שבין תירוץ ר"י לתירוץ ריב"ם לא הכריע רק שמכל מקום כתב שהפוסקים תופסים עיקר כתירוץ ריב"ם. ומעתה בנדון עד אחד מעיד שנבעלה והיא אומרת שאמת כן הוא אבל היה באונס. כיון שאין שייך כאן עסק שבועה לכ"ע אמרינן מיגו. וה"ה כשהעד מעיד גם כן שהיה ברצון והיא אומרת שהיה באונס דנאמנת משום מיגו דאי בעי היתה מכחישתו לגמרי. וכיוצא בזה כתב בתשו' ח"צ סי' קט"ו להשיג על הב"ש סי' מ"ב ס"ק ו' שדימה מיגו להכחיש עד אחד בעסק קדושין לנסכא דר' אבא. וע"ז השיגו הח"צ דלא מבעיא לתירוץ ריב"ם אלא אפילו לתירוץ ר"י הכא ודאי מיגו טוב הוא לכ"ע שהרי אין כאן עסק שבועה כלל בענין קדושין ואילו היה כופר נגד העד לא היה צריך שבועה כלל כו' ולכן ודאי נאמן במיגו עכ"ל: