ג

ומ"ש הר"ן אח"כ על תירוץ הנ"ל דנתגרשה לא דמי לתנאי. שאין זה מחוור כו' אלא עיקר התירוץ כאן כו' דדילמא למיפסלא מכהונה קאתי עכ"ל עיין עליו. לא בא לסתור החילוק לגמרי לומר דגם היכא שי"ל למיעקר סהדותייהו קאתי אינו נאמן כשאין לו מיגו כמו בנתגרשה דהא הר"ן עצמו מסיק דגבי עד אחד אומר תנאי שהוא נאמן אף כשכתב ידו יוצא ממקום אחר דאין לו שום התחלת מיגו כלל וק' מ"ש מעד אחד אומר נתגרשה דמשום דליכא מיגו טוב לא מהימן. א"ו צ"ל דמודה הר"ן דהיכא שי"ל למיעקר סהדותייהו קאתי א"צ למיגו שלו כלל. ולא כתב הר"ן שאין זה מחוור לו אלא להוסיף קולא דגם בע"א אומר נתגרשה דתרווייהו בא"א קא מסהדי. מ"מ אילו היה לו מיגו היה נאמן. וה"ה בפרוע כשאין כת"י יוצא ממקום אחר. א"כ בנד"ז אף דלאו מיגו מעליא הוא כיון דלמיעקר סהדותיה קאתי לא שייך לומר תרווייהו בזנות קא מסהדי כו' כ"א ה"ל רק כמו עד אחד המעיד שזינתה ברצון. ואף לדעת הש"ע סימן מ"ו גבי תנאי שבכת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אע"ג דלמיעקר סהדותיה קאתי אין שייך ללמוד חומרא לנד"ז. דשאני התם דכשכתב [...] יוצא ממקום אחר הרי נתקיים עדות השטר בלי הגדתן לגמרי. לכן אינו נאמן ע"א לומר תנאי היה שבזה עוקר השטר. משא"כ הכא שבלתי הגדתו אין לנו שני עדים שזינתה. א"כ ממנו באים להוציא העדות והרי אומר שהיה באונס. א"כ נשאר רק עד אחד שזינתה ברצון:

קיצור (גם הר"ן לא פליג על חילוק הנ"ל דבין למיעקר סהדותייהו כו'. וגם להש"ע ססי' מ"ו דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמן האומר תנאי מ"מ הכא לא שייך לומר הכי דהא ה"ל כאין כתב ידו יוצא ממק"א):