א

סימן לג

שאלני אדם אחד שאשתו הודית לפניו שפלוני בא עליה (וסיבת הודאתה היה מחמת שבן בעלה קטן בן י"ב שנה הגיד שראה הפלוני יצא ממטתה). אלא שאומרת שאנסה היינו שבא עליה כשהיא ישינה ואחר כך ניעורה ולפיכך לא צעקה מחמת הבושה. וגם לא הגידה המעשה מעצמה לבעלה כי היתה יריאה. והנה שאלו וחקרו גם מאותו פלוני והגיד ג"כ שכך היה המעשה שבא עליה כשהיא ישינה ואח"כ ניעורה. והחקירות היו ממנה בפ"ע ומהפלוני בפ"ע וגם אמרו לה הלא הוא מגיד שזינה עמך שני פעמים ואמרה לא כי שקרן הוא וכן אמרו לו משמה ואמר ג"כ שקר הוא אלא רק פעם א' כנ"ל. מה דין האשה אם מותרת לבעלה והיא מעוברת מבעלה בודאי:

הנה מה שהקטן בן י"ב שנה העיד שראה הפלוני יוצא ממטתה סתמא הוא בחזקת שהיה ברצונה דאונס לא שכיח כמ"ש התוספות פ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) והרמב"ם פ"א מהל' נערה דין ב' כתב וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה עכ"ל. וא"כ בנד"ז לדברי הקטן היא ודאי בחזקת שהיה במטתה ברצון אלא שאינו מעיד על שבא עליה ממש ועוד שהוא קטן ולדברי הבועל הרי היה באונס. והנה מתחלה נחקור איך היה הדין אם העידו שני עדים כשרים על אשה שזינתה אלא שאחד מהם אמר שהיה באונס והשני אומר שהיה ברצון ומתוך כך יתבאר לנו אי"ה הדין בנדון הנ"ל ולכאורה נראה לדמות זה לאותה שאמרו בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) עד אחד אומר נתגרשה ועד א' אומר לא נתגרשה. תרווייהו באשת איש קא מסהדי (שניהם מעידין שאשת איש היתה) והאי דאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומבואר מהתוס' ישינים שם שלא היו יודעים שהיא אשת איש כ"א על פיהם וכ"כ הר"ן שם וכ"כ להדיא הרמב"ם פי"ב מהלכות גרושין הלכה ט' וז"ל האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא אחד ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ובא עד אחד ואמר לא נתגרשה הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש ואחד מעיד שהיא גרושה ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא עכ"ל. וכתב המגיד שכן משמע בגמרא מדקאמר תרווייהו באשת איש קא מסהדי משמע שלא הוחזקה אשת איש אלא על פיהם וכמ"ש רבינו וכן כתבו ז"ל עכ"ל. וכן מבואר בשט"מ שם בשם הרמב"ן ובשם הרא"ה והריטב"א ובשם הרשב"א והרא"ש דאיירי באשה שאין אנו תופסים אותה בחזקת אשת איש כ"א על פיהם. והרי אחד מהם מעיד שנתגרשה ואעפ"כ אמרינן תרווייהו באשת איש קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים. והא דלא אמרינן אם אנו מאמינים לזה העד השני שהיתה אשת איש להיות נעשית עי"ז בחזקת אשת איש ע"י שני עדים נאמין לו ג"כ שנתגרשה ואם אין אנו מאמינים לו שנתגרשה לא נאמין לו ג"כ שהיתה אשת איש ויהיה נשאר רק עד אחד המחזיקה באשת איש ועד אחד לאו כלום הוא וכהא דאיתא במסכת עדיות פ"ח מ"ב הובא בכתובות (דכ"ז סע"ב) אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אי אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה. דשאני התם ששני העדים המעידים שהורהנה הן מעידים שלא נסתרה ושלא נטמאה ע"כ שפיר שייך ממה נפשך אם תאמינו כו'. מה שאין כן בנדון זה שרק אחד מהן מעיד שנתגרשה ודאי אדרבה מוכח משם להפך שמאמינים אנו שהיתה אשת איש שע"ז שניהם מעידים ואין אנו מאמינים שנתגרשה שע"ז ליכא רק עד אחד אע"ג דבהרמב"ם ספי"ח מהא"ב ובש"ע סימן ז' סעי' י"א משמע דלדינא בהא דעדיות ג"כ עד אחד נאמן לומר שלא נטמאה אע"פ ששנים מעידים שהורהנה היינו משום דבשבויה הקילו להאמין ע"א משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי משא"כ הכא גבי איסור אשת איש. והנה לפ"ז ה"נ י"ל הרי שני העדים מעידים שהיה כאן זנות ומה שאחד מהם אומר שהיה באונס ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. דבשלמא אם היה מכחיש את העד לגמרי לומר שלא היה כאן זנות ודאי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אבל כיון שמעיד ג"כ כמותו שהיה כאן זנות והוא שוה עמו בדבר זה. ומסתמא הזנות בעיר הוא בחזקת רצון כנ"ל א"כ אף שאם העדים מעידים שהיה באונס הם נאמנים. מ"מ כאן שרק אחד מהן אומר שהיה באונס ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומה שיש להקשות דנאמין העד האומר שהיה באונס במיגו דאי בעי שתיק ולא היה אומר כלל שזינתה הלא כמו כן קשה גבי עד [אחד] אומר נתגרשה וכמ"ש בר"ן שם ועי"ש מה שתירץ דכמו כן יש לתרץ גם כאן שאינו רוצה להכשירה לכהונה אם תתאלמן. ועי' בכללי מיגו שבאו"ת סוף סימן פ"ב. באות נ"ט. ובשט"מ כאן בשם הרא"ש כ' י"ל דלא חשיב מיגו שמא הוא רוצה לומר האמת כדי לפוסלה מן הכהונה כו' זה לא כמו שהבין האו"ת דמשקר כו' אך ד' הרא"ש צ"ע דאם כן דעכ"פ אומר האמת יהיה נאמן. ולכאורה יש לתרץ בע"א מאחר דאמרינן דה"ל כאילו שנים מעידים שהיא היתה אשת איש ואחד מעיד שנתגרשה א"כ אפילו יש לו מיגו אינו נאמן דה"ל מיגו במקום עדים. ומיהו הכא אינו סותר העדים ממש. לומר שלא היתה אשת איש כי אם שמתירה מצד אחר ע"י גרושין ועי' באו"ת שם בכללי מיגו דין י"ב. ומ"מ קרוב לזה מצאתי בשט"מ גבי עד אחד אומר תנאי שכתב בשם תלמידי ה"ר יונה וז"ל וא"ת מ"ט דרב פפא ולמה לא נאמין אותו במגו שהיה יכול לומר אין זה כתב ידי י"ל דכיון שהוא והאחר מעידים על השטר לא נאמין לזה שאומר תנאי דה"ל כמיגו במקום עדים עכ"ל. אמנם בטור אה"ע סי' קנ"ב ס"ג משמע דמפרש ההיא דאחד אומר נתגרשה כו' כשהיתה בחזקת א"א שלא על פיהם דייקא. ולדבריו בנד"ז נמי אפשר אין לחוש כיון דלא ידעינן שזינתה כ"א על פיהם. מיהו דברי הטור צריכים ביאור. דא"א לומר דמפרש הסוגיא דוקא בשהיתה בחזקת אשת איש בלאו הכי דהא פסק ג"כ דאף אם לא היתה בחזקת א"א אלא על פיהם ואחד אומר שהיה הגט קרוב לו כו' אם נשאת תצא. א"ו צ"ל דמודה נמי דאמרינן תרווייהו בא"א קא מסהדי אע"פ שלא היו יודעים שהיתה א"א כ"א על פיהם. ומה שפסק דמכחישים זא"ז תנשא לכתחלה היינו מטעם אחר כמ"ש הב"ש סק"ט הואיל א' מהם עכ"פ שקרן הוא דהא מכחישין זא"ז א"א להחזיקה לא"א על פיהם והוי כאילו היה רק עד אחד שהיא אשת איש אבל כשאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה י"ל דאחד טועה ותרווייהו מעידים אמת שהיתה א"א עכ"ל וכן פירש הר"ן שם דמיירי דוקא בכה"ג מטעם הנ"ל דאל"כ איך מתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו כו' ע"ש וכ"כ בשט"מ בשם הריטב"א. והשתא לדבריו נמי בנד"ז נמי י"ל דאסורה ולא שייך לומר דאחד מהן עכ"פ שקרן משום שי"ל ג"כ דעבידי דטעו. כיון דתחלה באונס וסופה ברצון מותרת א"כ י"ל דבקצת אונס שבתחלה עבידי דטעו מיהו זה דוחק לומר דטעו בהכי. לפיכך נ' דלהטוש"ע סימן קנ"ב ס"ג י"ל דמותרת בכה"ג. מאחר דעכ"פ אחד מהם שקרן א"כ אין להאמינם כלל גם על עיקר הענין לומר שזינתה ומיהו זהו אם היתה מכחשת אותם לומר שלא זינתה כלל. אז היה מקום לומר דהיא נאמנת כנגדם מאחר שעד אחד הוא שקרן בודאי אין כאן שני עדים כנגדה רק ע"א כשר. אבל כיון שהיא מודה ג"כ שזינתה רק שאומרת שהיה באונס וא"כ כמו דאמרינן גבי העדים עצמן דכיון דתרווייהו בזנות קא מסהדי ה"ל האומר שהיה באונס חד ואין דבריו של אחד במקום שנים כך היא ג"כ לא עדיפא להאמינה נגד שנים. מיהו זה אינו דלא אמרינן אין דבריו של אחד במקום שנים אלא כשהשנים הם שני עדים כשרים כגון בענין שאין כאן שקרן כנ"ל בשם הטור והר"ן והריטב"א. אבל הכא דאחד מהם ודאי שקרן אין כאן במקום שנים. לכן י"ל דהיא נאמנת גם בכה"ג. אך בשט"מ בשם הרא"ה משמע להחמיר בכה"ג אם היא מודה אע"פ שאומרת שהיה באונס. דזה לשונו גבי ע"א אומר נתגרשה (וז"ל) וקשיא לן השתא נמי היאך מתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו אפומא דהנך דהא כיון דקא מכחשי אהדדי לא סגי דליכא חד פסול כו' תירצו בתוספות דהכא במאי עסקינן דלא קא מכחשי אהדדי לגמרי אלא שזה אומר נתגרשה בגט קרוב לה וזה אומר בגט קרוב לו כו'. ואפשר עוד לפרש דודאי בהכחשה גמורה איירי ומיהו כגון דאמרה איהי אשת איש הייתי וגרושה אני דשויא נפשה חתיכה דאיסורא. וכיון דכן תו לא מהימנא לומר גרושה אני דהשתא ליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאיכא עדים אע"ג דהני עדים לאו כלום הוא כדפרישית מ"מ כיון דאיכא עדים כלל ליכא הפה שאסר דלא ניחא לה למימר פנויה אני במקום עדים דהא כולהו מודו בה מיהת דאשת איש הות עכ"ל ועד"ז כתב שם לעיל מיניה בשט"מ בלשון הרמב"ן בקצרה וז"ל ואני אומר כיון דאיכא עדים דידעי כלל אינה נאמנת לומר גרושה אני דאזיל ליה מיגו עכ"ל. מיהו הריטב"א כ' ע"ז והפירוש הזה דחוק ומ"מ אפשר אינו חולק עליהם בעיקר הדין. וא"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ כשמודה לנו שהיה זנות אלא שאומרת שהיה באונס אין נאמנת מצד מיגו והפה שאסר כיון דאיכא עדים דידעי מהזנות אף על גב דהני עדים לאו כלום הוא כנ"ל. וכה"ג איתא במרדכי פרק האשה שנתארמלה סימן קמ"ז דס"ל לרבינו שמחה דכיון דמודה שנבעלה לאו כל כמינה לומר באונס היה. והיינו משום דעברה על דת ונתייחדה שמא הפסידה מיגו שלה ע"ש. וכ"ש הכא דבודאי ליכא מיגו מאחר דידעי עדים כנ"ל. ועוד כתב שם רבינו שמחה דכשיש עד אחד שנבעלה ברצון אזיל מיגו שלה ע"ש. א"כ ודאי הכא אזיל מיגו שלה שהרי יש עד אחד שמעיד שנבעלה ברצון. ונוסף ע"ז ג"כ עד שני שנבעלה. א"כ עכ"פ ליכא אצלה מיגו לומר שלא נבעלה והיכא דליכא מיגו משמע דס"ל לרבינו שמחה דכשהיא מודה שנבעלה אף שאומרת דבאונס היה לא מהימנא. וזה כעין מ"ש בשם הרמב"ן והרא"ה. ואע"ג דראבי"ה במרדכי שם התירה. היינו משום דס"ל דמשום ייחוד לא הפסידה מיגו שלה דאטו כולהו נשי דינא גמירי כו' ע"ש. אבל בנ"ד הרי ודאי ליכא מיגו. ועוד דהתם היינו שטוענת שאנסה בדרך ביער וטענה טובה היא. וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות נערה ה"ב כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה עכ"ל. אבל הכא דנבעלה בעיר ובביתה ממש שהרי זו בחזקת מפותה י"ל דלכ"ע אמת הדין דכיון שהיא מודה שנבעלה לאו כל כמינה לומר שבאונס היה נגד החזקה. מאחר דלית לה מיגו. נמצא גם לדעת הטוש"ע סימן קנ"ב י"ל דאסורה מצד הודאת עצמה בכה"ג דליכא מיגו. וכ"ש לפמ"ש הב"ש שם סק"ט הנ"ל דלהרמב"ם פי"ב מה"ג משמע אפילו שני העדים מכחישים זה את זה לגמרי בהגרושין. תצא. ומחזיקים אותה בחזקת אשת איש על פיהם אף שבודאי אחד מהם משקר בענין הגרושין. וכ"כ בשט"מ פרק האשה שנתארמלה שם בד"ה תרווייהו בא"א קא מסהדי. בשם תלמיד הרשב"א דכי אמרינן בשתי כתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת הני מילי להבא אבל למפרע לא מפסלי, והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעמידוה באשת איש גמורה ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגרושין מתלו דתרתי מילי נינהו עכ"ל. ועיין שו"ת בית אפרים חאה"ע סימן כ"ה דלכאורה יש ראיה ברורה לדעת הרמב"ם מהך דפ' (ז"ב דל"א) דאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שמקבלים עדותן על מנה אע"פ שמכחישים זה את זה במנה הב' וממ"נ א' שקרן במנה הב' מ"מ אין זה מבטל מה שהושוו במנה האחד. כמו כן כאן יש להאמינם במה ששניהם אומרים שנבעלה לפלוני. אע"פ שמכחישים זה את זה לענין אונס ורצון. מיהו לדברי תלמיד הרשב"א הכא כיון דהכל עדות אחד אין נאמנין כלל. אך לכאורה במנה ומאתים גם כן הכל עדות אחת ואף על פי כן מקבלים עדותן במנה. והארכתי מדינים אלו במ"א:

(קיצור תחלה יש לחקור בדין ע"א אומר שברצון היה ואחד אומר באונס דלכאורה י"ל דתרווייהו מסהדי עכ"פ שנבעלה לאחר והנבעלת בעיר בחזקת רצון היא והאי דקאמר באונס ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואף דכאן ממ"נ ע"א שקרן מ"מ במה שהושוו שנבעלה מקבלין עדותן לדעת הרמב"ם פי"ב מה"ג ה"ט כמ"ש הב"ש סימן קנ"ב סק"ט. ואף לדעת הטור והר"ן דכשודאי אחד שקרן אין העדות חשוב כלל אף במה שהושוו שניהם מ"מ כיון שהיא ג"כ מודה שנבעלה לאותו פלוני רק שאומרת שהיה באונס ואין להאמינה בזה נגד חזקת רצון דעיר כיון דלית לה מיגו דאי בעי הוה אמרה שלא נבעלתי שהרי איכא עדים הנ"ל דידעי שנבעלה כמ"ש הרמב"ן והרא"ה כה"ג לענין תרווייהו בא"א קמסהדי כו' כמ"ש בשט"מ שם. וגדולה מזו משמע דעת ר"ש וראבי"ה שבמרדכי פ' האשה שנתארמלה סימן קמ"ז דהיכא דאבדה המיגו שלה והיא מודה שנבעלה אינה נאמנת לומר שהיה באונס אף בדרך ביער):