ו

והנה הרמב"ן כתב כאן שהטעם כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא אינו יכול לקלקלה שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כמ"ש בירושלמי. נראה דס"ל דאי לאו שאנו אומרים עילה מצא אלא שבאמת מחמת השם רע מגרשה היה הגט בטל אף שלא יוכל להחזירה והיינו משום דעכ"פ אדעתא דהכי דוקא גירשה. ואדעתא דשאין הש"ר אמת לא גירשה. ולכן גם בסוגיא דיבמות הוצרך לפרש בענין אחר מפרש"י שם. דעם היותו עומד ג"כ כשטת רש"י שם דהטעם דהשתא הוא דאיברית אין נצרך כלל רק לענין שלא תוכל לתבוע הכתובה. אבל הגט אינו בטל בלא זה משום דמספק גירשה. אלא דמחלק בענין אחר בין נדון ההוא למוציא את אשתו משום שם רע דיכול לקלקלה אע"ג דמספק גירשה. דשאני התם דמדינא שצריך לגרשה מחמת הספק שאינו רשאי לעמוד בספק זה הלכך מה יש לו עוד לצעוק משא"כ בענין המוציא את אשתו משום שם רע שהוא מעצמו מגרשה מספק שפיר יוכל לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו' ע"ש. מבואר דלא הספיק לו הטעם דהתם בלא"ה לא יוכל להחזיר. אבל לרש"י א"צ לכל זה אלא היכא דלא יוכל להחזירה לא אמרינן דאדעתא דהכי דוקא גירשה מאחר שלא התנה בתנאי ממש כן רק גילוי דעת דמש"ה גירשה אמרינן דודאי משום הכי גירשה לחלוטין דאינו חשוד לקלקלה בחנם ומטעם הנזכר לעיל סוף אות ד'. והנה המרדכי פרק השולח סימן שפ"ד הקשה עוד להכריח דאינו יכול לבטל הגט אלא לעז בעלמא כו' מדתנן (דף מ"ו ב') אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך אלמא דלא חיישינן אלא ללעז דאי הוי תנאי גמור אי איהי שתקה אנן מי שתקינן. ודברים אלו הם מהתוספות (דף מ"ו ב') ד"ה אומר לה. וא"ת כו' וי"ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו'. ולרש"י י"ל דא"צ לזה דאפילו אי הוה הגט בטל שפיר שתקינן אי איהי שתקה. דהא הכא מיירי שאמרו שלא יחזיר. וא"כ לא יוכל לקלקלה אלא משום שתובעת כתובתה הוא שיכול לקלקלה שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך. ולכן אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך ולא תתבע כתובה. ושוב לא יוכל לקלקלה כיון דאמרו לו שלא יחזיר. וכן תירצו התוספות בעצמם ביבמות (דף ס"ה א') ד"ה איהי שתקה. וי"ל דהתם כיון דתקינן לר' יהודה דלא יחזיר כו' ולהכי שתקינן וכי תובעת כתובתה כו' אבל הכא כו' ע"ש. אך הנה עכ"פ למדנו מדברי התוס' והמרדכי דלפרש"י דהכא אם לא אמרו לו שלא יחזיר אזי אע"ג דאיהו שתיק אנן לא שתקינן. וכמו ביבמות (דף ס"ה א') והגם שהמרדכי כתב דאי הוה תנאי גמור כו'. ובנד"ז ליכא תנאי גמור רק אומדנא עם גילוי דעת דומיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י כמש"ל אות ג' בשם הריטב"א. וא"כ אפשר נהי דזה מהני לבטל המעשה כמו תנאי מ"מ היינו כשהוא טוען ובא לבטל המעשה אזי שפיר יוכל לבטל. אבל עכ"ז בדשתיק אנן נמי שתקינן דלא דמי בזה ממש לתנאי גמור שפירש בהדיא שאם לא נתקיים התנאי יהיה המעשה בטל. א"כ כשלא נתקיים התנאי ממילא נתבטל המעשה בודאי. אבל גבי אומדנא עם גילוי דעת י"ל דכיון דלא התנה בפירוש שיתבטל המעשה אינו מתבטל אא"כ טוען לבטלו אז שפיר מתבטל. ואף שהרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה ה"ח כתב הרי זה כמוכר על תנאי. י"ל דמ"מ היינו כשטוען שאדעתא דהכי לא מכר. גם בספר המקח לרב האי שער ט"ז כתב יכול המוכר לסתור הממכר כו' ועיין בב"י סימן ר"ז מחודש כ"ג בשם הרשב"א. והא דיבמות (דף ס"ה) דפרכינן בפשיטות אי איהי שתק' אנן מי שתקינן י"ל משום דהתם ע"פ הדין יש לו לגרשה כמ"ש הרמב"ן ע"כ הא ודאי מש"ה לבד גירשה. מיהו בתוספות שם ד"ה תצא. פירשו דמיירי בלא שהתה עם השלישי עדיין עשר שנים וא"כ לא הוחזקה עדיין בעקרה לרשב"ג. וא"כ ליכא חיוב ברור לגרשה. א"כ נראה דגם כאן לא שתקינן וכ"ד מהרמ"ל בתשובה סימן קכ"ב סד"ה איברא יש לברר: