ה

ונראה ראיה לזה מהסוגיא דיבמות פרק ו' (דף ס"ה א') איבעיא להו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי אמרינן לה שתיקותך יפה לך מדבורך דמצי אמר לה אנא אדעתא דהכי לא גרשתיך (אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע) מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן (ואי מצי בעלה לבטולי גט בהכי כי שתיק מאי הוה אנן מי שתקינן הא ודאי אדעתא דהכי לא גירשה. אלא מדשתקינן ודאי לא מצי לבטולי דאמרינן ליה מספיקא קא מגרשת לה ולא איכפת לך בה וגמרת בדעתיך לגרושין) נמצא גט בטל ובניה ממזרים. אלא (אי איכא למפטריה הכי פטרינן ליה דאמרינן ליה) אמרינן השתא הוא דברייתא (השתא היא דאיברית שחזרה להיות בריאה מחולייה) עכ"ל הגמרא ורש"י שם. והמובן מפרש"י דמ"ש בגמרא דאמרינן השתא הוא דברייתא טעם זה לא נצרך רק לענין שעי"ז פטרינן להשלישי מכתובתה. אבל לענין שאינו יוכל לקלקלה אין נצרך לטענה זו כלל שאפילו לא היה שייך טעם זה הגט כשר משום דאמרינן דמחמת הספק דעכשיו שמא אינה ראויה לבנים החליט בדעתו לגרשה גרושין גמורים. ושלא כפירוש התוספות שם בד"ה אי איהי. דהא דאינו יכול לקלקלה הוא משום דאמרינן השתא הוא דברייתא. דרש"י לא ניחא ליה בהאי פירושא דהא עכ"פ הך טענה דהשתא הוא דברייתא מידי ספיקא לא נפקא שמא איגלאי מילתא שגם מקודם לא היתה עקרה. וא"כ יהיה הגט בטל מספק. ועוד שאפילו אם ודאי השתא הוא דברייתא י"ל ששייך טענת הבעל דאדעתא דהכי שראויה להתרפא לא גירשה. כמ"ש רש"י בגיטין (דף מ"ו ב') במשנה המוציא את אשתו משום איילונית. שאם יבואו לך סימנים שאחזירך. והרי ביאת הסימנים זהו כעין רפואה ואפ"ה מצי לבטל הגט מהך טענה. וכן הקשו התוספות עצמם ביבמות שם מהא דאשה שאין לה וסת שמבואר בספ"ק דנדה דלא יחזיר משום קלקולא. ואיך יכול לקלקלה ולבטל הגט מאחר שי"ל השתא הוא שנתרפא. והוכרחו להודות דהתם גבי קלקול וסת דשכיחא להתרפאות יוכל לקלקלה אף כשבאמת השתא היא דאיברית רק גבי קלקול בנים דלא שכיחא שתתרפא אזי מהני מה שי"ל השתא הוא דאיברית. אבל לרש"י הטענה דהשתא הוא דאיברית לא מהני כלום לענין שלא יוכל לקלקלה וכ"ד הרמב"ם להדיא. וכמו שביאר דבריו בתשובת מהר"ם אלשיך סוף סימן ע"ח. אלא לפרש"י הטעם דהגט כשר משום דאמרינן דמחמת הספק עקרות דעכשיו גמר וגירש לחלוטין. וצ"ל מ"ש מהמוציא את אשתו משום שם רע דיכול לקלקלה כשנמצאו הדברים בדאים. ולא אמרינן דמספיקא קא גמר ומגרש לחלוטין. ונלע"ד ליישב זה בשום לב לאריכות לשון רש"י (גיטין מ"ו א') ד"ה טעמא וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים כו'. וכן פירש עוד (מ"ו ב') במשנה ד"ה רבי יהודה ולדעת כן גרשתיך שאם יבואו לך סימנים שאחזירך ואם ידעתי כו' ע"ש. דלכאורה הוא אך למותר וגם אינו מבואר כל זה בגמרא רק זה הלשון אילו הייתי יודע שכן הוא אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה כו'. ופשטא דלישנא מיירי שהטעם לביטול הגט רק מפני שאדעתא דהכי לא גירשה היינו שגירשה מחמת שסבר שהשם רע אמת ואילו ידע שהדברים בדאים לא היה מגרשה. ואע"ג שאינו אומר שבשעה שגירשה היה בדעתו להחזירה אם ימצאו דברים בדאים. משום דלא אסיק אדעתיה כלל שיוכל להיות שימצאו הדברים בדאים ושיחזירנה כו'. על כל זה עכ"פ לא גירשה רק מחמת השם רע ועכשיו כשנמצא שהשם רע שקר יוכל לבטל הגט משום שנמצא שהגט מוטעה דאילו הייתי יודע כו'. וכן בהרמב"ם פ"י הי"ב לא משמע רק כלשון זה. וא"כ מנ"ל לרש"י לומר דלא מצי לקלקלה אא"כ אומר וכשגרשתיך היה בדעתי. ועיין בפני יהושע ברש"י (דף מ"ו ב') ד"ה ר' יהודה שעמד על זה. ונראה דרש"י הכריח דע"כ מהאי טעמא דוקא שדעתו היה להחזירה אם ימצאו הדברים בדאים הוא הקילקול. דאל"כ אלא דהוה כמגרש אדעתא דהכי ואם לאו אינו גט ואע"פ שאין בדעתו להחזירה. א"כ מהו התועלת מהא דתיקנו להסיר הקלקול ע"י שיאמרו לו שלא יחזיר. הרי אעפ"כ הגט בטל דהרי גם בלא"ה אנו אומרים דלא היה בדעתו להחזירה כי לא אסיק אדעתיה כלל מזה. רק מ"מ הגט בטל כיון דאדעתא דהכי לא גירשה וה"ל גט מוטעה. אע"כ צ"ל דהיכא שאי אפשר לו להחזירה אין הגט פסול כלל אף שגירשה מחמת השם רע ואח"כ נמצאו הדברים בדאים דמ"מ אמרינן דמחמת הספק דשמא השם רע אמת גמר בדעתו וגירשה לחלוטין. שהרי ידע דענין השם רע אינו עדיין דבר ברור לגמרי. וא"כ אסיק אדעתיה שמ"מ יוכל להיות שהוא שקר ואעפ"כ גירש אף שיודע שלא יוכל להחזירה אח"כ א"כ ודאי דמספק גמר וגירש לחלוטין ואין כדאי אצלו ספק דשמא יתברר שהדברים בדאים נגד ספק דעכשיו שקרוב שהשם רע אמת ואיך יחזיקנה. וכיון שלא אפשר רק או לפוטרה לגמרי או להחזיקה עם השם רע ודאי כשגירש גמר ומגרש. וכן מוכרח ג"כ מהסוגיא דיבמות (דף ס"ה) הנ"ל. ומ"ש בגמ' כאן אילו הייתי יודע שכן הוא אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך נמצא הגט בטל כו' ולא אמרינן דמחמת הספק גמר וגירשה לחלוטין אף אם יתברר אח"כ שהדברים בדאים. זהו רק כשיכול להחזירה היינו כשלא אמרו לו שלא יחזיר. וע"כ צ"ל דהטעם מפני שדעתו היה בשעת הגרושין שיחזירנה כשאחר כך ימצאו הדברים בדאים. דאז אין לומר דמחמת הספק גמר וגירש לחלוטין. דזה אין לומר אא"כ א"א לו להחזירה דאזי בוחר יותר לגרשה משיחזיקה עם הש"ר. אבל היכא דבדידיה תליא שאם ימצאו הדברים בדאים יוכל להחזירה י"ל שאין רוצה ליכנס בשום ספק שמגרשה עכשיו מחמת השם רע ומ"מ בדעתו שאם נמצאו הדברים בדאים יחזירנה. וכה"ג כתבו התוספות בכתובות פרק נערה (דף מ"ז ע"ב) גבי שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה דכל מקום שאין הדבר תלוי אלא בדעתו אנן סהדי שאינו רוצה להכנס בשום ספק כו'. משא"כ כשאמרו לו שלא יחזיר. א"כ מחמת הספק מוכרח לגרש לחלוטין. ואף שיש גילוי דעת עם אומדנא שמחמת השם רע מגרשה אין זה מבטל הגט דודאי מחמת הש"ר מגרשה. אבל הרי הש"ר אינו ענין ברור. א"כ ודאי מספק גמר וגירש לחלוטין. וזהו שכתב רש"י ולא חש להמתין ולבדוק כו' גילה בדעתו כו' כלומר דמספק מגרש לחלוטין אפילו יתגלה אח"כ שהשם רע שקר. וכדפרש"י ביבמות (דף ס"ה) דמספק גמר ומגרש כו'. אלא דהכא לא הוצרך כלל שיאמרו לו שלא יחזיר. משום דהכא בלא"ה שאפילו לא יאמרו לו ג"כ לא שייך לומר שהיה בדעתו שכשיתוודע לו שהיא בת בנים יחזירנה. דהא א"א כלל להיות בירור דבר זה אא"כ תנשא מתחלה לאיש אחר ותלד לו. ואזי ממילא א"א לו להחזירה דמשנשאת לאחר אסורה היא לו. וליכא למימר שתוכל להיות שתלד ע"י זנות דזה ודאי מילתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתיה שיוכל להיות ענין כזה:

ותדע דגבי המוציא משום שם רע אע"פ שאמרו לו שלא יחזיר קיי"ל פרק ב' דיבמות (דף כ"ה ע"א) דאם כנס אינו מוציא. ועל כל זה לא יוכל לומר ובדעתי היה לכנוס ולעבור כו' כיון דמ"מ אסורה לו לכתחלה ודאי לא היה דעתו על זה. וכמו כן בענין ההיא דיבמות הנ"ל לא אפשר שיהיה בדעתו שכשתהיה בת בנים יחזירנה. וכיון שזה א"א לא אמרינן דאדעתא דהכי לא גרשתיך כ"א מספק גמר וגירש לחלוטין. ומשם ראיה מוכרחת לזה דהא הטעם דהשתא הוא דאיברית אינו מועיל כלל להסיר טענת הקלקול כנ"ל מאשה שאין לה וסת. אלא הטעם דמספק גמר וגירש לחלוטין אף אם גילה דעתו שמחמת זה מגרשה. ואין לומר דכוונת רש"י שם בהא דאמרינן מספיקא כו' וגמרת בדעתיך לגרושין היינו כשישאר הענין בספק כגון כשי"ל השתא הוא דבריאת. משא"כ כשיתברר הספק שימצאו הדברים בדאים יוכל לומר אדעתא דהכי לא גירשה. דזה אינו דמפרש"י שם משמע דלא צריכים כלל לטעמא דהשתא הוא דבריאת אלא לפוטרו מהכתובה לבד. אבל לענין שלא יוכל לקלקלה סגי בהסברא דמספיקא כו' וגמרת כו'. ור"ל כיון שבשעת הגרושין היה ספק שמא אינה בת בנים ואינו רוצה להחזיקה מחמת ספק זה ע"כ גמר ומגרש לחלוטין אף אם יתברר שאינו כן כיון דלהחזירה אחר שיתברר הספק אי אפשר וכנ"ל ועוד דהיכא שי"ל שבדעתו היה להחזירה לא מהני מה שי"ל השתא הוא דבריאת כנ"ל מדין אשה שאין לה וסת. א"כ עיקר בהא תליא: