ג

והנה דעת הרמב"ם פ"י מה' גירושין דין י"ב דמ"ש בגמרא אי אמר לה הכי מצי לקלקל לה היינו שמדאוריי' הגט בטל ממש כמש"ש ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע. ואע"פ שהה"מ כתב ופירשו הרבה מפרשים ז"ל שקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש אינו יכול לקלקלה. אלא חשש לעז הוא וכן עיקר עכ"ל. היינו שכ"ד הרבה מפרשים אבל דעת הרמב"ם משמע שהגט בטל. וכן פירש בתשובת מהרמ"ל סימן קכ"ב בדעת הרמב"ם. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו והשיג על פי' התוספות דס"ל דהוא רק חשש לעז. וז"ל ובתוספות מפרש שאין קלקול מן הדין אלא חשש לעז שיוציא הבעל ויערער על הגט. ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לדבריו דבעל קאמר. וקשה לי זו שאמרו בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ה ע"א) מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן אלמא כל מאן דמגרש בעקרות מצי מפסיל גיטא עד שיודיעוהו שלא יחזיר כחד גוונא דתני מתניתין שלא יחזיר דשם רע ואיילונית. אלא שי"ל התם שיוציאה מן הדין יש קלקול גמור ואפילו אמרו לו שלא יחזיר. ושוב מצאתי כתוב שמפרש שם נמי מי שתקינן דלא ניחוש ללעז היה לנו לומר שלא יחזיר ואין זה מחוור כלל עכ"ל. משמע דמ"ש ואין זה מחוור היינו מאחר שהתוס' הוצרכו לידחק ולפרש שם לשטתם דמ"ש אנן מי שתקינן דלא ניחוש ללעז והיה לנו לומר שלא יחזיר וכן פירש בחידושי הרשב"א ביבמות שם דפירוש היכי שתקינן היינו דהוה לן לאודועיה דלא יחזיר עולמית. וזהו דוחק גדול דפשטא דלישנא מי שתקינן היינו דהא ודאי יש לחוש דהגט בטל כמ"ש רש"י שם. וכיון שכן כמו כן מ"ש בגמרא כאן משום קלקולא כו' ונמצא גט בטל כו' היינו כפשוטו דהבעל מצי לקלקל לה ולעשות הגט בטל ממש ולא לעז לבד. וכ"כ בחידושי הריטב"א כאן וז"ל ומיהו ללישנא קמא דסבר דטעמא משום קלקולא דכיון דאיהו מגרש משום שם רע ומשום נדר והזכיר כן בשעת הגרושין אע"פ שלא אמר הדבר דרך תנאי. אומדנא דמוכח הוא דלא גירש אלא על דעת כן כההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל. ומיהו הני מילי היכן דאית לן דמכלל הן אתה שומע לאו הוא דסגי בהכי. אבל לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו ובעי תנאי כפול ה"נ אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח טפי בעי תנאי כפול דכל זמן שלא כפל תנאי' לר' מאיר הרי הוא כאילו לא אמר כלום אבל בכפליה לתנאיה סגי ולא בעינן שאר דקדוקי התנאי כמו הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה כיון דאיכא אומדנא דקא מוכח סגי. ומיהו גבי מברחת דא"צ לומר כלום דאנן אמדינן לדעתיה הוא הדין לר' מאיר דסגי בהכי דהרי זה כאילו התנה כן בפירוש בכל דקדוקי התנאים אבל בכל מקום דלדידן בעינן שיזכיר הדבר בשעת מעשה דדעתו לעלות ובהכי סגי לן ואע"פ שלא אמר דרך תנאי. לר' מאיר צריך לכפול תנאי ואם לא כפל תנאי' הרי הוא כאילו לא אמר כלום. אבל כל היכא דאיכא אומדנא מוכחת כל כך דלדידן לא צריך לומר כלום ה"ה לר' מאיר עכ"ל. הרי ביאר דמהני האומדנא עם הגילוי דעת כמו גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י בפרק האיש מקדש (דף מ"ט ע"ב). דודאי התם הוא חשוב כתנאי גמור מדאורייתא כמבואר בכל הפוסקים שם במה שהקשו ע"ז מהא דבעינן תנאי כפול כו' ע"ש בתוספות ואומר ר"י כו'. וכ"ה בהרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה ובטוש"ע ח"מ ריש סימן ר"ז. רק דמ"ש הריטב"א כאן דלר' מאיר צריך לכפול התנאי ממש לא ס"ל כן להרמב"ם והרמב"ן וכנ"ל דרק צריך לכפול הגילוי דעת. וגם גבי זבין נכסי הנ"ל פירש כן בחידושי הרשב"א שם (דף נ' ע"א) בד"ה הל"ל מזיד הייתי וז"ל ומ"מ אם כדברי ר' מאיר צריך היה לכפול כו' וה"נ מוכח בפרק השולח בענין המוציא אשתו משום שם רע דאפילו היכא דלא בעי תנאי גמור כתנאי בני גד בעי כפילא לר' מאיר וכי לא כפל לאו כלום הוא. וכאן שכפל ואמר תחלה איני מוכר לך אלא שדעתי לעלות אע"ג דלא משמע לישנא הכי וכ"כ הר"ן שם הובא בב"י סימן ר"ז. מיהו מ"ש כפילות הלאו לא הוו זביני זהו כפירוש רש"י כאן ואם אין את איילונית לא יהא גט. וכבר נתבאר דהרמב"ן והרמב"ם לא פירשו כן ולדבריהם ענין הכפילות שם היינו ואם לא הייתי עולה לא הייתי מוכר: