ב

והנה הרמב"ם בפי' המשנה דהמוציא את אשתו משום איילונית כתב ואמרו מאן חכמים ר' מאיר שמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח"כ לפיכך כל זמן שלא יאמר לה הריני מגרשך מפני שאת איילונית ואילו לא היית איילונית לא הייתי מגרשך לא חיישינן לקלקלה עכ"ל. מבואר מדבריו דאפילו לר' מאיר אין הכוונה בהכפילות שיאמר ואם אי את איילונית לא יהא גט כדפרש"י. דאין זה ההפך מן ההן. דאילו היה ענין ההן לשון דלהבא שיאמר אם את איילונית הרי זה גט. היה כמו כן ענין הלאו לשון להבא שאם אי את איילונית לא יהא גט. משא"כ כשההן הוא רק לשון עבר שמשום איילונית הוא מגרשה כמו כן הלאו הוא לשון עבר שאילו לא היית איילונית לא הייתי מגרשך. וכן פירש הטור אה"ע סימן יו"ד כהרמב"ם וכתב הרב"י שפירושם נכון וכן משמע בתוספות (דמ"ו) סד"ה אי אמר בדכפליה למילתיה ולא כפלי' לתנאי' ופי' בפנ"י דנהי שכפל הדברים מ"מ לא אמרם בלשון תנאי. וכ"כ בחידושי הרמב"ן בד"ה והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך. פי' ולר' מאיר כדכפליה לתנאי כדאמרינן לקמן ולא תנאה ממש אלא דאמר ואי לאו משום ש"ר לא הייתי מוציאך שאם לא אמר כן לא מצי לקלקלה שאין לומר מכלל הן אתה שומע לאו. ומיהו אף על פי שכפל וא"כ כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא אינו יכול לקלקלה שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כמה שכתוב בירושלמי. אבל אי ודאי אי אתניה תנאה ממש ואמר ואם ימצאו דברים בדוים לא יהא גט אינה מגורשת לעולם ויחזיר אם לא נתקיים התנאי עכ"ל. וכ"כ בחידושי הרשב"א בד"ה נמצא גט בטל. והא דבעי ר' מאיר הכא תנאי כפול כדמוכח לקמן גבי איילונית וכדאמרן לאו תנאי כפול קאמר אלא כפל דברים בעלמא וכגון דאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך שאילו לא היה הנדר ושם רע לא הייתי מוציאך וטעמא משום דר' מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכל שלא כפל דבריו לא שמעינן ממאי דקאמר לה משום נדר אני מוציאך שאילו לא היה הנדר נדר לא היה מוציאך. ואפילו לעז ליכא. אבל אם התנה תנאי גמור כגון דאמר לה על מנת שהנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהא גט אף על פי שאמרנו לו לעולם אינך יכול להחזיר היה הגט בטל וכמו שאמרנו עכ"ל. הרי מבואר מדברי כולם דלא כפליה לומר ואם נמצאו הדברים בדוים לא יהא גט. כי אם ואם לא השם רע לא הייתי מגרשך כנ"ל. הן אמת שהתוספות הוצרכו לזה מטעם אחר ג"כ והוא משום דס"ל דחששה זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל. ועל כן הוצרכו לפרש דהא דמשמע בגמרא דלרבא מיירי הכא לר' מאיר בדכפליה לתנאיה. וא"כ מדוע אף על פי כן ליכא כ"א לעז בעלמא כו'. זהו רק משום דכפליה למילתיה לבד אבל לא כפליה לתנאיה ממש. וכן ביאר דבריהם בהדיא במרדכי ס"פ השולח סימן שפ"ד נראה לר"י דלא היה יכול לבטל הגט כ"א לעז בעלמא משום דהואיל ולא אמר בהדיא ולא כפליה לתנאיה לומר אם השם רע אמת הרי זה גט ואם לאו לא יהא גט כו' וכ"כ שם עוד סוף סימן שפ"ה. וכן הרשב"א ס"ל כהתוספות וז"ש ואפילו לעז ליכא כו'. אך הרמב"ן הרי ס"ל כשטת רש"י דיוכל לקלקלה שהגט בטל ממש ולא כשטת התוספות ואף על פי כן הוכרח לומר דלא תנאה ממש כו'. והיינו משום דאילו כפליה ע"ד תנאי גמור אם כן לא מהני מה שיאמרו לו שאסור להחזירה עולמית דאף על פי כן אם לא נתקיים התנאי הגט בטל. אבל לפירוש הרמב"ם והטור והרמב"ן וסיעתם אתי שפיר דהא לא התנה כלל שאם השם רע אינו אמת לא יהא גט רק שאמר שאלמלא השם רע לא היה מגרשה והרי עכ"פ היה עליה שם רע ולעז של זנות. ואע"ג דלאחר כך איגלאי מילתא ששקר היה הלעז מ"מ בשעת מעשה הגרושין היה שם רע והוא לא אמר אלמלא הש"ר שקר לא הייתי מגרשך ואילו אמר כן י"ל שבאמת היה חשש בהגט כשנודע אחר כך שהש"ר שקר אם לא שהיה צד להקל דלשון לא הייתי מגרשך אינו תנאי כמו לא יהא גט שהתנאי הוא לשון להבא לא יהא גט. משא"כ הכא הוא לשון עבר. וז"ל רבינו ירוחם נכ"ד ח"א שאין הגט בטל אא"כ הטיל התנאי בגט שיאמר כך אם השם רע אמת יהא גט ואם לאו לא יהא גט אבל כשכפל גילוי דעתו כמ"ש אין הגט בטל עכ"ל. ובתשובת מהריב"ל ח"ג סימן צ"א בענין ואם לא תתן לי שטר מתנה מהבית שירשת מאביך איני מגרשך כו' כ' ג"כ לחלק דשאני להבא מלשעבר והרי בפי' תבע השטר מתנה כו' ע"ש. וכך יש לחלק בין ואם לאו כו' איני מגרשך דדומה ממש ללא יהא גט ובין ואם הש"ר שקר לא הייתי מגרשך. דהוה הכל ענין עבר. אך לפי לשון הפוסקים בענין כפליה דכאן דהיינו שאמר ואם לא היה השם רע לא הייתי מוציאך. פשיטא דאין מבואר מזה כלל שכשיתגלה אח"כ שהשם רע שקר לא יהא גט דהא הוא אומר על זמן דעכשיו שלא היה מגרשה עתה לולי הש"ר והרי עתה ודאי יש ש"ר רק שמ"מ יש לחוש שדעתו שתשוב אליו אם ימצאו הדברים בדאים כדלקמן ועל זה מועיל מה שאומרים לו שלא יחזיר. משא"כ אם היה תנאי כפול שיהי' הגט בטל כשהש"ר שקר אין מועיל כלל מה שאומרים לו שלא יחזיר וכדלקמן. ומ"מ אפשר ליישב גם שטת רש"י דאף על פי שאמר ואם השם רע שקר לא יהט גט. אעפ"כ אין זה תנאי גמור כי תנאי גמור צריך שיהיה ההן והלאו שניהם בלשון תנאי גמור. משא"כ הכא שלא אמר ההן בלשון תנאי אם הש"ר אמת יהא גט. כ"א משום שם רע אני מגרשך י"ל דאין זה תנאי גמור. וכך הבין בתשובת מהריב"ל הנ"ל אלא שכתב כן לפ"ד התוספות ושלפרש"י הוי זה תנאי וזהו אינו נכון. כי אדרבה לפ"ד התוספות י"ל דהוי תנאי גמור אם אמרו הלאו בלשון תנאי כ"א לפרש"י י"ל כן דאינו תנאי גמור כ"א גילוי דעת. שוב ראיתי בסוף תשובת מהריב"ל כתב ג"כ כמ"ש לפרש"י. ואפשר דלפרש"י יש לדמותו להא דפרק מי שאחזו (ד' ע"ו ב') דאם הלאו קודם להן התנאי בטל והמעשה קיים כמ"ש בש"ע רס"י ל"ח. אלמא דמשום שהיה לו להקדים ההן ואיחרו מתבטל התנאי. וכמו כן כשלא נאמר ההן בלשון תנאי גמור י"ל ג"כ שאין זה תנאי וצ"ע:

קיצור. (הרמב"ם בפירוש המשנה פירש דכפילות הנזכר כאן היינו שכפל הגילוי דעת וכן פירש הרמב"ן שאמר ואם לא משום הש"ר לא הייתי מוציאך ולא כפרש"י שאמר ואם לא לא יהא גט. וטעמם דאל"כ אע"פ שאמרו לו שלא יחזיר הגט בטל. ולרש"י י"ל שאין זה מוכרח. והתוספות והרשב"א ס"ל ג"כ כהרמב"ן מיהו יש להם עוד טעם משום דס"ל שאפילו נמצאו דברים בדאים אין הגט בטל ממש):