ב

ע"ז לכאורה יש להביא ראיה מהגמרא ותוספות פרק ט' דסנהדרין (דף ע"ח ע"א) דאף מי שעשאו לחבירו גוסס בידי אדם ע"י הכאה שהכהו ובא אחר והרגו פטור הראשון עליו ולא אמרינן דעשאו גברא קטילא ממש אף דודאי אמדוהו למיתה. מ"מ כיון דנהרג בפועל ממש מאחר הראשון פטור ונחשב אצלו כחי ממש לגמרי. ע"ש בתוס' ד"ה בגוסס בי"א. וא"כ כמו דחשבינן ליה כחי ממש לגבי מי שעשאו גוסס בי"א כ"ש שי"ל כן דחשבינן ליה כחי ממש לגבי דידה. מה גם דהכא כשגירשה לא היה גוסס כ"א חולי מסוכן. ומה שאח"כ נתגרשה ממנו א"כ פסק מזלה ממנו וא"כ מת במזל שלו ולא במזל שלה וה"ל כמו התם דבא אחר והרגו. וה"נ המיתה היה רק ע"י מזל שלו ולא ע"י מזל שלה. והיינו שמזל שלה עשאו חולי מסוכן ומזל שלו גרם המיתה וה"ל ממש כמו שם דפטור גם הראשון אף אם עשאו גוסס. כ"ש הכא שמזלה לא עשאו רק חולי. וכין שבמזלו מת לא נחשב מזלה לקטלנית. ולא דמי להא דפרק מי שאחזו דהתם היה התנאי אם מתי מחולי זה והרי מת מאותו החולי א"כ נתקיים התנאי. אבל הכא אף שמת מאותו החולי מכל מקום לא מחמתה מת. כי אחר הגירושין היה יכול להיות ב' אופנים שיחיה מאותו החולי או ימות. כי הרי כל חולי אף מסוכן יש שיחיה ויש שימות. וא"כ כיון כשגירשה היו ב' אופנים א"כ מאותו חולי מת אבל לא מחמתה. ואם כן אף למ"ד מעיין גורם י"ל כן וכדלקמן סעיף ו'.וכ"ש למ"ד מזל גורם הרי פסק מזלה: