ד

וגם להנ"י שבב"ש הנ"ל אפשר לומר שלא החמיר מצד החליצה לבד כ"א כשחלצה אחר ולד שלא נגמרו סימניו דאע"ג דכשלא חלצה ונשאת לכהן ס"ל דלא תצא מכל מקום כשחלצה גרע מספק חלוצה [דפ' כיצד] דכ"ד כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו סימניו. משא"כ בנד"ז דגמרו סימניו דבין לרבי בין לרבנן הוא ולד של קיימא אף על גב דלרשב"ג ספק הוא ה"ז עדיף מספק חלוצה [דפ' כיצד] דכ"ד דאף לרשב"ג אינו רק ספק ריעותא וגם י"ל דהוא רק ספק דרבנן לרשב"ג ולרבי ורבנן הוא בר קיימא ודאי וא"כ גם כשחלצה עדיף טובא מספק חלוצה. והנה גם בבן שמונה ודאי אף על גב דרש"י ס"ל בפרק הערל (דף פ' ע"ב) דר' אבהו ס"ל דאפילו לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהיה בן עשרים שנה והתוס' פירשו דזהו אליבא דרבנן אבל לרבי חשיב בר קיימא בשלשים יום אלא דר' אבהו ס"ל כרבנן והרא"ש שם סי' ו' פסק כרבי לפי' התוס' מ"מ דעת הרמב"ם דאפי' קודם ששהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל כיון דגמרו סימניו כמ"ש המ"מ פ"א מהלכות יבום דין ה'. אלא שחכמים החמירו בו להצריכה חליצה לכתחלה ולענין ירושה העמידו על דין תורה כו'. ועיין מזה בב"ש סי' קנ"ו ס"ק ג' וסי' קס"ד ס"ק י"א ובסתם ולדות להרשב"א וריטב"א ונ"י דפרק החולץ ס"ל דכשגמרו סימניו ולד מעליא הוא גם מד"ס כנ"ל. ואמנם המ"מ שם בשם הרמב"ן פי' דגם זה ספק הוא כמו לא גמרו לו סימניו כו' וכ"כ הרשב"א בפ' הערל שאפילו גמרו סימניו אינו יוצא מידי נפל לרשב"ג אא"כ שהה שלשים יום כו'. והנה התוס' פ' החולץ (דף ל"ו סוף ע"ב) פי' טעמיה דרשב"ג כיון דמיעוט נפלים מצוי. מחמירים ביה. וכ"כ בפ"ה דנדה (דף מ"ד ע"ב) דנפלין הוה מיעוט דשכיח כו' ולכך החמירו חכמים. משמע דגם לרשב"ג אינו רק חומרא מדרבנן אבל מדאורייתא הוא ולד מעליא אלא שהתוס' כ"כ כשמת תוך שלשים ע"י שנפל מן הגג או אכלו ארי. אבל בפיהק ומת גם לרבנן בחזקת נפל הוא. מיהו רש"י פי' בשבת (דף קל"ו ע"א) דהיינו שלאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מועט כו' ועי' תוספות דהחולץ (דף ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא כמו שפי' בקונטרס. ולרש"י י"ל דשאני התם שהיה לו חיות הרבה ימים עד שפיהק ומת כו' ועי' בר"ן פרק ר"א דמילה דהרי"ף השמיט הא דאביי משום דמוכח דרבא ס"ל דגם בחלה ומת פליגי רבנן אלא שהרז"ה תירץ דחלה היינו כמו אכלו ארי. א"כ לרש"י והרי"ף והרז"ה בכה"ג אפילו לרשב"ג י"ל אינו רק חומרא דרבנן לבד. והנה בשבת (דף קל"ו) כמה פוסקים לא ס"ל הממנ"פ דרב אדא לומר דאם לאו בר קיימא ה"ל כמחתך בשר בעלמא. דלא יתכן כלל לומר כן על ולד שנגמרו סימניו שערו וצפרניו דלרבי סגי בהא בלבד. לומר דה"ל כמחתך בשר בעלמא. וא"כ קשה איך מלין סתם ולדות כיון דלרשב"ג ה"ל ספק נפל אעכצ"ל דבסתם ולדות שהם בני ט' אלא שנקרא ספק בן ט' ספק בן ח' כיון דלא פירש ממנה ואף אם אין ט' שלימין מ"מ יולדת למקוטעין וא"כ הם ודאי בכלל רוב ולדות דרוב נשים ולד מעליא ילדן והרי גמרו שערו וצפרניו לכן לענין מילה סמכינן על רבנן ורבי דהא התורה אמרה וביום השמיני ימול וא"א לומר דמיירי בידוע שכלו לו חדשיו דהיינו שבעל ופירש דזה לא יארע רק באחד מאלף ובודאי דין התורה כן בסתם ולדות כשגמרו שערו וצפרניו. אעכצ"ל דלענין מילה (סמכינן) בלדות שי"ל שהן בני ט' וגמרו שערו וצפורניו סמכינן על רבנן ורבי למול אותם בשבת ולא משום הממנ"פ דרב אדא. וכיון שכן י"ל דגם לענין ספק חלוצה דרבנן סמכינן ע"ז שאם נשאת לכהן אחר שחלצה לא תצא. כיון דהולד הזה היו רשאין למולו מן התורה בשבת ה"ל ודאי בחזקת בן קיימא:

קיצור. וגם להנ"י י"ל כן אף דס"ל שבולד שהוא פלוגתא דרבנן ורשב"ג אם חלצה תצא מהכהן שנשאה ולא סמכינן על רבנן ולא כמו בלא חלצה. זהו לשטתו דפלוגתא דרבנן ורשב"ג הוא בולד שלא נגמרו סימניו דאז לרבי הוא ג"כ בחזקת נפל לכן לא סמכינן על רבנן נגד רשב"ג ונגד רבי אבל לדידן דס"ל דפלוגתא דרבי ורשב"ג הוא בסתם ולדות שנגמרו סימניו א"כ רבי גם כן ס"ל כרבנן דהוא בחזקת ולד של קיימא רק רשב"ג לבד מחמיר. וגם בחלה ומת יש לומר דלרשב"ג ג"כ אינו אלא חומרא דרבנן לבד לפ"ד רש"י והרי"ף והרז"ה. לכן י"ל אע"פ שחלצה לא תצא כשלא חלצה תחת הכהן שנשאת לו כ"א מקודם. ועוד דהנה הרי מלין ולד כזה בשבת אף לכמה פוסקים דלא ס"ל הממ"נ דרב אדא בר אהבה ע"כ סמכינן בזה לכתחלה באיסור סקילה דחילול שבת על רבנן ורבי ולא חיישנין בהא להא דרשב"ג כיון דא"א ודיינינן ליה בחזקת ולד של קיימא. אם כן כמו כן בנד"ז כשנשאת לכהן אחר שחלצה תחלה יש לומר לסמוך על רבנן ורבי שאין להוציאה ממנו: