ג

והנה רש"י (דף ל"ו סוף ע"ב) פי' שאם תחלוץ תיאסר עליו כו' הרי דתצא מחמת החליצה. ולכאורה ראיה לדבריו מהסוגיא (דף קי"ט ע"ב) דילמא איכא דהוי בחליצה כו'. אך בחידושי הרשב"א (דף מ"א ע"ב) ד"ה שמא. כתב מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן ושרינן לה וכדתנן במתניתין בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה וכ"כ הריטב"א שם ור"פ החולץ משום דאיכא ולד דמוכח. מיהו התם ולד קיימא ואחר החליצה מה שאין כן הכא שלא שהה שלשים יום ושחלצה אח"כ. ע"ז אין ראיה כ"כ מהרשב"א. גם מרש"י אין ראיה להחמיר שי"ל דלשיטתיה אזיל סוף גיטין (דפ"ט סוף ע"ב) שאם אתה מצריכה גט נמצאת אוסרה ע"ז כו'. ועי' מל"מ רפ"י מה"ג שהרב בני יעקב הקשה דהרמב"ם לא ס"ל כן ואף על פי שתירץ הנה הקשו שם עליו מתשובת רש"י דסי' קכ"ט. ועי' מהרא"י בפסקיו סי' כ"א. אבל אי מצרכינן לה גט שני ליכא לעז כו'. מיהו כאן הרי הרמב"ם ספ"ב דיבום ס"ל כרש"י כאן מדכתב שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דדבריהן. הרי ס"ל דאם תחלוץ תחתיו תיאסר עליו. וכ"כ המגיד שם וז"ל שהרי לא התירוהו לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו עכ"ל ומבואר בהדיא דאם תחלוץ תחתיו נאסרה עליו. מיהו לשון הרמב"ם שם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום משמע קצת שידוע שלא כלו לו חדשיו ולכן אע"פ שגמרו סימניו שו"צ אם חלצה תחתיו נאסרה עליו אבל סתם ולדות שהם ספק בני תשעה דהיינו רק שאינו ידוע ודאי שכלו לו חדשיו י"ל שאע"פ שחלצה לא נאסרה עליו. מיהו זה אינו דהא הרמב"ם קאי על דין הגמרא (דף ל"ז) דמיירי ודאי אף בסתם ולדות וז"ש כמו שבארנו היינו בפ"א הלכה ה' דשם מיירי אף בסתם וולדות. וכן מורה ג"כ פשט הגמרא ביבמות (דף ל"ז ע"א) דכשחלצה נאסרה עליו שהרי רב משרשיא שם דפליג על רבינא וס"ל דאשת כהן ג"כ חולצת ודאי ס"ל דנאסרה עליו. מדאמר שם לרבינא שריתוה יהא רעוא דתשתרו אף תרבא. משמע דלדידיה אסורה בהחלט. דאי אחר חליצה מותרת לו הל"ל שריתוה בלא חליצה יהא רעוא כו'. ואע"פ דבאמת רש"י בשבת (דף קל"ו ע"ב) פי' שריתוה בלא חליצה ועבריתו אדרשב"ג יהא רעוא. מ"מ יש לומר דכיון דחלצה נאסרה לגמרי עליו וא"כ גם רבינא י"ל לא פליג עליה בדין אם חלצה כו':

אמנם התוספות בשבת שם ד"ה ואם אשת כהן היא אינה חולצת כתבו הקשה הר"ר משה מביהים ותחלוץ ומה בכך האמר בסוף פרק שני דיבמות דספק חלוצה היכא דנכנסה שריא דתנן התם אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ואמרינן בגמרא תני שילא ואפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן ועל ספק חלוצה לא גזרו. (וע"ש בפרש"י (דף כ"ד ע"א) ד"ה ואפי' שניהם כהנים וחד מינייהו ודאי חלוצה נסיב כו' מ"מ כיון דלכל חד אינו אלא ספק כו' לא גזר רבנן לאפוקי מספק כו'. והרי ספק זה גרוע הוא ודומה לשני שבילין שבפרק קמא דפסחים (דף י' ע"א) ועי' בתוספות תחלת נדה (בדף הראשון סוף ע"א) בד"ה והלל גבי אע"ג דאינו יכול להיות שיהיו שניהם טהורים כו' וצ"ע) ואומר רבי דהאי דאינה חולצת בשמעתין לא משום שאם חלצה יהא מחויב להוציאה אלא כיון דאפשר בלא חליצה מוטב שלא תחלוץ שלא להוציא לעז על בניה כעין שמצינו בפרק בתרא דיבמות (דף קי"ט ע"ב) כו' אלמא אנו מעגנין אשה זו לעולם משום טעמא דנמצא מצריכה כרוז לכהונה ולכך אין אנו מניחים לחלוץ וכ"ש הכא עכ"ל ומדבריהם מובן דגם בההיא דיבמות (דף קי"ט ע"ב) ונמצא מצריכה כרוז כו' הוא רק איסורא דלכתחלה. אבל אם חלצה אחר ט' חדשים לחברתה ונשאת לשוק לא תצא. דאם התם תצא אפילו נשאת לישראל משום שעברה על דברי חכמים א"כ כמ"כ הכא תצא כו'. אלא משמע דס"ל דגם שם זהו רק איסורא דלכתחלה ועי' בכנה"ג סי' ו' בהגהת ב"י אות ו' שכתב וז"ל נראה מדברי הרשב"א והרא"ש דבכל מקום דאמרי נמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה אם חלץ לה פסולה לכהונה. אבל הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום ופרק י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז כתב כל מי שאינה ראויה לחליצה אם נחלצה לא נפסלה לכהונה סברתו כסברת הרמב"ן בספר המלחמות דאם חלץ יכריזו וכשרה לכהונה ועי' בתשו' למהר"י די בוטון כ"י סי' ל"ג עכ"ל הכנה"ג. ובהגהת הטור אות ד' הביא מ"ש מזה בתשו' מהר"א ששון סי' רי"א. והנה התוס' ביבמות פרק כיצד (דף כ"ד ע"א) הביאו גם כן קושיא זו דהר"ר משה מביהם ותירצו באופן אחר וז"ל וי"ל דהתם בהחולץ (דף ל"ו סע"ב) שחולצת לאחר נשואין ואמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוה ולכך הוצרכו חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל הכא כל אחד כשכונס אמרי קים ליה להאי דלאו חלוצה היא ולכך כנסה עכ"ל. וכ"ד רבינו ברוך במרדכי דיבמות פרק החולץ ססי' כ"א וז"ל ואמנם כשלמדנו שבת תמהנו על הא דאמר אם אשת כהן היא אינה חולצת אמאי כיון דאמר ביבמות פרק שני דספק חלוצה לא גזרו בה רבנן ותירצנו דהיינו היכא דחלצה כבר אבל תחת הכהן לא תחלוץ דהיינו טעמא שמא יפסלו הבנים ועוד יש חולקין עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל כשחלצה תחת הכהן דהיינו ההיא דהחולץ (דף ל"ו סוף ע"ב) נאסרה על הכהן כפרש"י שם והרמב"ם והה"מ ולא כדעת התוספות דשבת (דף קל"ו ע"ב). אבל כשחלצה קודם שנשאת להכהן אף לאחר שילדה ומת הולד תוך שלשים ואחר כך נשאה הכהן י"ל דלא תצא דה"ל כההיא דס"פ כיצד משנה ז' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. אע"ג שנחלצו קודם שכנסו מחמת ספק גמור ולכאורה כ"ש הכא דנחלצה לא מפני ספק גמור דהא לרבנן א"צ חליצה כלל. ועליהם סומכים למול הולד בשבת אף לפ"ד הפוסקים דלא סבירא להו הממנ"פ דרב אדא בר אהבה בשבת פ' ר"א דמילה (דף קל"ו ע"א) וכמו שיובא לקמן. אם כן החליצה היא רק לחוש למיעוטא. ואפשר ע"ז גם רש"י והרמב"ם לא יחלוקו שהרי הרמב"ם פ"ח מהלכות יבום הלכה ב' נתן טעם להמשנה ז' ס"פ כיצד הנ"ל דקדמו וכנסו אין מוציאין מידם אע"פ ששני הנשים חלצו תחלה וז"ל שהחליצה שחלץ היחידי מספק חלץ והחלוצה אסורה לכהן מדברי סופרים ובספק חלוצה לא גזרו עכ"ל. הרי אע"פ שהיה מעשה חליצה כיון שהיה המעשה מחמת ספק לכן אם כנס הכהן אין מוציאין מידו. כמ"כ י"ל בדין ילדה ולד גמור שמוהלין אותו אף בשבת. ומת בתוך ל' דאם חלצה ואח"כ נשאת לכהן אין מוציאין מידו:

קיצור. מפרש"י מבואר שאם תחלוץ תאסר עליו. ולכאורה י"ל רש"י לשיטתיה אזיל גבי גט כה"ג סוף גיטין (דפ"ט סוף ע"ב) וכ"ש לגבי כהן דבמרדכי פרק החולץ סי' כ"א יש סברא דחליצה אף שבאה מכח חששא ה"ל כמו ריח הגט דפוסל בכהונה. אך גם הרמב"ם ס"ל כרש"י וכ"מ פשט הגמרא פרק החולץ שם. אמנם התוספות בשבת (דף קל"ו ע"ב) ס"ל דאף אם תחלוץ אינו מחויב להוציאה. אך התוס' ביבמות פרק כיצד (דף כ"ד ע"א) מחלקים בענין אחר ולדבריהם י"ל בהא דהחולץ (דל"ו) כדעת רש"י והרמב"ם והיינו מפני שחלצה כשכבר נשאת להכהן. משא"כ במשנה ז' פרק כיצד. שחלצו קודם שנשאת להכהן ואח"כ נישאו לכהנים אין מוציאין מידם וכ"כ המרדכי פ' החולץ סי' כ"א טעם זה וא"כ לדבריהם י"ל במת הולד תוך שלשים יום ושהיה מסתם ולדות וחלצה ואח"כ נשאת לכהן י"ל דלא תצא כההיא דפ' כיצד הנ"ל וגם לדעת הרמב"ם ורש"י י"ל הדין כן: