ה

אך אם ידוע ודאי שבא עליה אחד מהכשרים ולא דיימא מעלמא אז יש להקל שלא תצא הגם שהב"ש סי' ו' ס"ק ל"א לא מיקל אפי' בכה"ג רק ברוב כשרים זהו לכתחלה אבל דיעבד נראה דבכה"ג אפילו ברוב פסולים לא תצא. ועוד דב"ש מיירי בדיימא גם מאחרים משא"כ בלא דיימא מאחרים כלל הרי כתב רמ"א סי' ד' סכ"ח ס"ק מ"ח מיהו הרא"ש והרשב"א כו' ולענין דיעבד יש לסמוך עליהם שהרי כ"ד ראבי"ה והריב"ש וכנ"ל. וכל זה כשידוע ודאי שנתעברה בזנות קודם הנישואין. אך אם יש לתלות שנתעברה מבעלה אחר הנישואין ע"ד שכתב בש"ע סי' ד' סעיף י"ד בהג"ה י"ל דבכל ענין לא תצא הגם שהודית שבזנות נבעלה מ"מ אם משום דבריה באת לאוסרה הרי רוב פעמים אמרה שלכשר נבעלה כו'. וכ"ז לענין האשה שלא תצא מבעלה ולגבי הכשר הולד לבוא בקהל ישראל הרי לגבי הולד רוב כשרים כדפרש"י בקדושין (דף ע"ג) גבי דין תורה שתוקי כשר כו'. ואם משום מיעוט קרובים שלה כבר נתבאר לעיל סוף אות ב' דיש לצדד להקל. וכל שכן כשיש לצרף לזה אם לא דימא מינייהו כלל רק משאר אנשים ודאי הולד כשר:

קיצור. ואם ידוע שבא עליה אחד מהכשרים ודאי לא תצא אפילו ברוב פסולים. ואפשר אפי' דיימא מעלמא ג"כ ואם יש לתלות שנתעברה אחר הנשואין בכל ענין לא תצא. והולד יש להכשיר ג"כ. (הג"ה. הנה הגם שנתבאר לעיל שי"ל דאינה שוטה רק אמירה ל"מ. משום דלהכשיר בעינן טענת ברי. טענה דוקא. משא"כ לאסור א"ע י"ל הודאתה מהני. והכא הרי הודית פ"א שנבעלה לפסול. ואין לומר ממ"נ אם חשבת הודאה זיל בתר הודאה הראשונה כמש"ל דכיון שהגיד שוב כו' הרי י"ל דעכ"פ נקח מהודאה זו הדבר שאינו סותר להודאה הראשונה כי י"ל שלשניהם נבעלה לאותו פ' כשר וגם לאותו עובד כוכבים. אך ז"א שהרי הודאתה היה שהולד הוא מאותו עובד כוכבים וזה סותר ודאי דבריה הראשונים. ועוד הרי אנו רואים בהודאה ג' לאחיה סתרה לגמרי דבריה הראשונות והרביעית במ"ש לאותו פלוני הראשון לא נבעלת ותאמר לא שמזה אנו רואים שמשיבה לכל א' כדבריו ממש א"כ אין כדאי להוליד מדבריה הוכחה שנבעלה לאותו עובד כוכבים. ולכן כיון מצד העיבור עצמו אין לאוסרה ע"ד האופנים הנ"ל. אין לאוסרה ג"כ מצד הודאתה לקרובותיה. וראיה מתשובת צ"צ סימן פ"ב דלא אסרה מצד הזנות רק לפי שהודאתה וניכר טובא דקושטא קאמרה. משא"כ הכא נהפוך הוא דההודאה מצד עצמה שאמרה לקרובותיה ודאי לית ביה מששא. א"כ אין להמשיך האיסור מצירוף העיבור כיון שיש הוכחה דלכשר נבעלה וכנ"ל. ועמ"ש אאזמו"ר בתשובה על הצ"צ פליאה דעת ממני כו'. אכן י"ל שם הטעם משום דאין נאמנת מצד משנה אחרונה דנדרים. ובנ"ד שהוכר עוברה קודם הנישואין שמא י"ל דאין שייך כאן דין משנה אחרונה וכאילו אמרה כן בעודה פנויה. מיהו ז"א כיון דמ"מ אמירתה היה אחר הנישואין. ואפשר אם היה בעוד הולד קיים כיון דצריך להוציא משום מינקת חבירו נאמנת דלא שייך שאינה נאמנת משום שעבוד בעלה כו':

אך י"ל אפילו בלא טעם דמשנה אחרונה אין בדיבורה הנ"ל משום שויתה נפשה חד"א כיון דריעא טובא כנ"ל. ותמיהני אם הולד קיים בלא"ה חייב להוציא בגט משום מינקת חבירו אף שהוא כהן ולא יוכל להחזירה כמבואר בסימן י"ג סעיף י"ב.ומ"ש הב"ש ס"ק כ"ח דאם ברח א"צ לגרש חלק ע"ז העצי ארזים. ומיהו אם אינו קיים א"צ לגרש. ומה שהב"ש ס"ק כ"ט הראה לסימן קס"ד עיין בבית מאיר):