י

אך יש לחוש לב' דברים. הא' דהא איכא למ"ד בגמרא דאבני הר שנדלדלו אסורות ולדידיה עיקר היתר משום מחובר או משום בעל חיים ודעת הראב"ד פ"ח ה"ב להחמיר מספיקא דשמא האוסר הוא בני רבי חייא. גם הר"ן השיג על הרמב"ם וכן דעת הרמ"ה הובא ב"י רס"י קמ"ה וכן דעת רבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ד. ומה שתירץ הש"ך רס"י קמ"ה משום דבירושלמי מבואר שחזקיה הוא המתיר וכן משמע קצת גם בש"ס דידן (דף מ"ו ודף נ"ט) דבני רבי חייא שרו ור' יוחנן אוסר אלא דדחה הש"ס. זהו תירוץ להשגת הראב"ד דסבירה ליה דהלכה כבני ר' חייא נגד ר' יוחנן. אבל מהר"ן והרמ"ה ורבינו ירוחם משמע דלאו מה"ט אתו עליה רק כיון דלא איתמר הלכתא כחד מינייהו נקטינן לחומרא. וי"ל דס"ל דהלכה כר' יוחנן נגד חזקיה. וכן פסק הרמב"ם עצמו בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן רפ"ק דנדה (דף ג' ע"ב) פי"ז מהלכות אבות הטומאה ה"ב. וכ"מ דעת הרמב"ם שם גם בנזיר (דף מ"ט ע"ב) דקי"ל כר' יוחנן נגד חזקיה. רק הרשב"צ בנדה שם כתב שיש פוסקים כחזקיה וכן דעת הרא"ש פרק גיד הנשה סימן י"ז הובא ב"י בי"ד סימן ס"ה. ועיין בהרמב"ם פ"ח מהלכות מאכלות אסורות הט"ו פוסק כר' אבהו נגד חזקיה ולא כהרא"ש א"כ כ"ש כר' יוחנן נגד חזקיה. לכן נלע"ד טעמו כאן משום דבש"ס אומר בני ר' חייא והיינו יהודה וחזקיה כדפרש"י והו"ל ר' יוחנן יחיד לגבייהו ואין דבריו של אחד במקום שנים. וזהו ג"כ דעת הראב"ד דאילו הוי פשיטא ליה דבני ר' חייא הם המתירים הלכה כמותם אף על גב דס"ל פי"ז מהלכות אבות הטומאה דהלכה כר' יוחנן נגד חזקיה. ועיין בגמרא פ"ק דחולין (דף י"ט ע"ב דף ך' ע"א) ובהרמב"ם פ"ז מהלכות מעשה הקרבנות דין כ"ג משמע שאין הלכה כבני ר' חייא שם נגד ר' ינאי דאמר יקבלו הרובין כו' וי"ל לפי שר' ינאי היה רבו דר' יוחנן עיין בי"ד סימן ל"ב ס"ה גבי ובעוף כו'. ועוד יש לומר דגם המחמיר שם היינו באיסור עבודת כוכבים דבספיקו יש לאסור אבל הכא גבי ספק פצוע דכא יש לומר דאין להחמיר כ"כ. דבתשובת נודע ביהודה חאה"ע סימן ו' ס"ל ספק פצוע דכא שריא מדאורייתא וכבר הארכתי בזה בתשובה בפני עצמה. הב' יש לחקור דכל הנ"ל זהו לשטת רש"י (דף מ"ה ב') בפי' אילן שנטעו ולבסוף עבדו דהיינו נטעו גרעין. אבל להתוספות שם ד"ה והכא. דבנטעו אילן קא מיפלגי דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה. והנה לכאורה להתוספות קשה מאד הסוגיא דאבני הר שנדלדלו (דף מ"ו ע"א) גבי ומאילן יבש. אם תמצא לומר דלרבנן מיירי ג"כ באילן שנטעו ולבסוף עבדו ונצטרך לומר ג"כ דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לאו תפיסה היא כדפירש רש"י שם. ולפירש התוספות דאילן שנטעו היינו שנטעו אילן א"כ אי אפשר לומר דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לא הוי תפיסה רק משום דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה. אבל אילו נתלש אח"כ האילן י"ל דודאי מודו רבנן גם כן דנאסרים. כיון שהיה בהם תפיסת ידי אדם בעודם תלושים וגם עכשיו הם גם כן תלושים ולא דמי כלל לאבני הר שנדלדלו דלא היה בהם תפיסת ידי אדם מעולם וא"כ כיון דלהתוספות אי אפשר לומר באילן שנטעו ולבסוף נתלש יהיה שרי אף למ"ד אבני הר שנדלדלו מותרות. א"כ שמא אפילו בנטעו גרעין ונעשה אילן ולסוף נתלש לא שרי. אך זה אינו דהא אדרבה התוס' מקילים יותר מרש"י בנטעו גרעין כמו שכתבו שם (דף מ"ה ע"ב) לכן נראה לפרש דודאי כשנטעו גרעין לכ"ע שרי דאין זה תפיסת ידי אדם עכ"ל. א"כ י"ל דלא מחמירי יותר מפירש"י בנטעו גרעין ונעשה אילן ונתלש דהו"ל כאבני הר שנדלדלו:

קיצור. מה שי"ל דאבני הר שנדלדלו אסורות י"ל כאן גבי פצוע דכא יש לסמוך על מאן דאמר אבני הר שנדלדלו מותרות. ומה שי"ל אולי לפירוש התוספת גבי אילן שנטעו ולסוף עבדו י"ל עיקר הטעם משום מחובר כמש"ל אות ח'. ומש"ל אות ט' לדחות זה היינו רק לפרש"י. מכל מקום נראה דהתוספות ודאי אינן מחמירים יותר מפירש"י: